כפר חוזאעה: גל-עד

חוזאעה (כתיב חלופי "חוזעה", "חיזעה" או "אח'זעה") הוא כפר בחלק הדרומי של רצועת עזה, ממזרח לחאן יונס, 500 מטר מגדר המערכת. מעברה השני של הגדר נמצא קיבוץ ניר עוז. בכפר יותר מ-10,000 תושבים (לפי ההערכה המירבית, 14,000) שעוסקים בעיקר בחקלאות.

היה. היה כפר. היו תושבים. עכשיו הכל עיי חורבות, מעשה ידי צה"ל. מדינת ישראל מחתה את המקום הזה מעל האדמה. עשרות ואולי מאות מן התושבים נקברו בהריסות. זה קרה לפני פחות מחודש, כלומר, לפני עידן ועידנים, ובטווח יריקה מן הגבול, כלומר, מעבר להרי החושך.

עכשיו שקט בחוזאעה. דממת מוות.

כאן אפשר לראות תמונה של חוזאעה, "לפני ואחרי", וכאן צילום פנורמה של 360 מעלות של תוצאות ההרס.

היו כל כך הרבה אירועים מחרידים במהלך מבצע "צוק איתן", כל כך הרבה משפחות שנקטלו ברפיח ובחאן יונס ובאשוג'אעיה, שלכאורה אין סיבה מיוחדת לקרב זכוכית מגדלת דווקא לכפר חוזאעה. טבח הוא טבח, בכל מקום. בכל זאת בחרתי להתמקד במה שעבר על הכפר הזה משתי סיבות עיקריות. ראשית, רוב האירועים שהתרחשו בו עברו מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, שגם כך סיקרה את הצד הפלסטיני באופן שטחי להחריד. שנית, העדויות של תושבי הכפר מצביעות על פשעי מלחמה ברורים, גם לפי הגדרת צה"ל (ירי על נושאי דגל לבן, שימוש בתושבים כמגן אנושי, וירי על צוותים רפואיים). כך או כך, מבט מקרוב על זירה אחת ברצועה יכול ללמד לא מעט על אופי האירועים בזירות אחרות, ולכל הפחות עשוי להבהיר עד כמה רחוקה הגרסה הרשמית שנלעסת לנו בידי כלי התקשורת מן המציאות בשטח.

ייאמר מיד: היתה לחימה בחוזאעה. היו שם תשתיות של החמאס, מאגרי רקטות וגם כמה פירים של מנהרות. זה כמובן לא צריך להפתיע אף אחד. כפי שצה"ל מרכז כוחות מצידה המזרחי של גדר המערכת, כך החמאס ריכז כוחות מצידה המערבי. אבל, וזה אבל גדול מאד, במקביל ללחימה היו גם כמה אלפי אזרחים במקום. ומכל העדויות שהצטברו מצטיירת תמונה ברורה, גם היא לא חדשה: צה"ל לא ספר את האזרחים. צה"ל הפעיל עוצמת אש אדירה במרחב שבו שהו מאות משפחות; יותר מכך, חיילי צה"ל בגזרה ירו ביודעין יותר מפעם אחת על אזרחים ועל צוותים רפואיים. מה עבר להם בראש – אין לדעת. מה עבר להם בקנה – אפשר גם אפשר לדעת. המסקנה היחידה היא שתושבי חוזאעה כולם הופללו מראש כלוחמי חמאס שדמם מופקר.

הטיעון השחוק עד דק ש"החמאס אחראי להרג התושבים שבקרבם פעל" אינו מחזיק מים, וכבר לאה העט מלדוש בו. למי שמעוניין בתשובה מסודרת, הנה הדברים המדוייקים שכתב "בצלם"; אין לי מה להוסיף עליהם.

התמונה שהוצגה לחיילים היא גם זו שהוקרנה בתקשורת. כמו שצה"ל לא ראה את האזרחים שהיו שם, גם התקשורת לא ראתה אותם. בכתבה שעוררה הדים רבים ליווה אלון בן דוד את כוחות גבעתי בפעילותם בחוזאעה, ימים ספורים אחרי ההפגזות הכבדות. הכתבה ארוכה ומפורטת ושווה צפייה. הכתב מראיין מפקדים וחיילים שמספרים על הלחימה בכפר, מצלם אמל"ח שנתפס ופירי מנהרות, וכמובן לא שוכח להעביר ד"שים מצולמים הביתה.

הכתבה הזאת מדהימה מכמה בחינות. נתחיל בתזכורת: אלון בן דוד לא נכנס לרצועת עזה כעיתונאי. לעיתונאים ישראלים אסור להיכנס לרצועת עזה. הוא נכנס כנספח של כוח צבאי שאותו הוא מצלם, מראיין ולמעשה מדברר. מה שבן דוד ראה בחוזאעה לא חרג מגבולות המסגרת של חלון הג'יפ שבו הסיעו אותו מנקודה לנקודה. הכתבה, אם כן, איננה טקסט עיתונאי, אלא טקסט יחצ"ני.

חוזאעה, יולי 2014. צילום: "ואפא"

מה יש בטקסט הזה? יש "היתקלויות" למכביר, משפטים שגדושים ב"מינהור" ו"טיהור", ולא מעט זחיחות של מנצחים. עאלק מנצחים. לא יזיק להזכיר שמן הבחינה הצבאית הטהורה ההישג הישראלי בחוזאעה, כמו בזירות אחרות, הוא די גמדי. מאחורי כל הרהב על עוז הרוח ואומץ הלב של לוחמי צה"ל מסתתרת העובדה הפשוטה שצה"ל דאג לכתוש היטב היטב כל תא שטח – מן האוויר, ואז בארטליריה – לפני שהוא העז לשלוח לשם כוחות רגליים. שיקול דעת אולי היה שם (אף כי טקטי לחלוטין, חף ממגע מוסרי) אבל אומץ לב? אם יש קשר כלשהו בין אומץ לב לבין הנכונות להסתכן, אין ספק מיהו הצד האמיץ יותר במערכה הזאת.

ומה אין בכתבה של אלון בן דוד? כמובן, אין פלסטינים. 18 דקות תמימות סורקת המצלמה את הרחובות החרבים של חוזאעה ולא מצליחה לקלוט אפילו תושב מקומי אחד. לא חי, לא פצוע ולא מת. אנחנו שומעים בלי סוף שחוליית צה"ל "טיהרה" את האתר הזה ואת האתר ההוא, ואף פעם לא מקבלים תמונה אמיתית של משמעות הטיהור הזה: מי נפגע, כמה נפגעו, האם כולם היו לוחמי חמאס?

נאדה. סיקור שצבוע כולו בחאקי. ושוב, אין כאן שום חידוש; כך פועלת התקשורת הישראלית גם בימי שגרה, לא כל שכן בימי לחימה. זו בסך הכל דוגמה אחת, ייצוגית להפליא, למערכת התעמולה הבולעת-כל שפועלת בישראל, מערכת שכלי התקשורת המרכזיים מתמסרים לה בלב חפץ. ב"צוק איתן" קיבלנו תזכורת מהדהדת עד כמה התקשורת בארץ משרתת את בעלי הכוח והשררה; ההסתרה של ממדי הפשעים של צה"ל ברצועת עזה משאירה את הציבור במצב של בורות מתמדת ומונעת ממנו להבין את גורמי העומק להתקוממות הפלסטינית. כך היא מלבה את אש הסכסוך ולמעשה חותרת תחת האינטרס הקיומי של אזרחי ישראל. כפי שכתבתי בהקשר אחר, התקשורת היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. מותר וגם מומלץ להשקיף באדישות על "חשבון הנפש" שהיא עורכת עם עצמה, טקסי התמרקות תקופתיים שלא מותירים כל חותם בתשדירי התעמולה שנקראים אצלנו "חדשות". מותר וגם מומלץ לעבור הלאה.

הנושא של הפוסט הזה הוא מה שקרה בחוזאעה. להבדיל מצרכן התקשורת הישראלי, הצרכן הבינלאומי יכול היה לדעת, והרבה, כמעט בזמן אמיתי, על המתרחש בכפר. מטבע הדברים, כמעט כל המקורות ששימשו אותי בתחקיר הם מקורות זרים – ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת. המקורות מוכרים וחלקם אף מצוטטים לא פעם בתקשורת הישראלית, והעדים שמרואיינים מזדהים בשמם המלא. אין לי ספק שהעובדה שהם פלסטינים הופכת כל מילה שיוצאת מפיהם למפוקפקת בעיני מרבית הישראלים; כך אני עצמי חש ביחס להודעות דובר צה"ל או דובר החמאס, אבל לא ביחס לאזרחים – בין אם ישראלים ובין אם פלסטינים. וכאשר העדויות מתלכדות, אני נוטה להאמין להן.

העדויות שתקראו בהמשך אכן מתלכדות זו עם זו; הן גם מזכירות, באופן כמעט מבהיל, עדויות קודמות שנשמעו במהלך "עופרת יצוקה". העיתונאים והתחקירנים שגבו אותן אומנם אינם מכריזים בכל הזדמנות ש"קודם כל אנחנו ישראלים, אחר כך עיתונאים". אבל יש להם יתרון מובהק אחד על פני הקולגות שלהם בישראל: הם היו בעזה, הם צעדו בין החורבות, הריחו את הבשר הנרקב, דיברו עם ניצולים ופצועים, והעבירו תמונה חיה מן השטח. זאת להבדיל מן האין-עיתונאים שכותבים אצלנו על האין-פשעים שצה"ל מבצע באין-עזה.

האירועים בכפר חוזאעה בין התאריכים 21.7-25.7

צה"ל החל להפגיז את השכונה ב-21 ליולי. אזהרות ניתנו לתושבים לפני כן, ואומנם רוב האוכלוסיה נטשה את האזור עד אז, אבל רבים נשארו. על פי הערכה אחת, כ-3,000 תושבים עדיין שהו בכפר בשעה שהחלה ההפגזה. הסיבות לכך ידועות ואין טעם לחזור עליהן בהרחבה; באינספור ראיונות שנתנו העזתים במהלך המבצע הם הסבירו שלא היה מקום בטוח בעזה שאליו אפשר היה להתפנות. במקרה של חוזאעה ניתנה הוכחה מצמררת לציניות החלולה שמאחורי ה"אזהרות" של צה"ל. משפחת אל-נג'אר שנמלטה מן הקרבות בחוזאעה מצאה מקלט בבניין בן ארבע קומות בחאן יונס. אבל שם השיגם טיל של חיל האוויר והרג 20 נפשות מן המשפחה, בהם 11 ילדים ו-4 נשים. התקרית הזאת זכתה בקושי לאזכור שולי בחדשות בישראל. שלושה ימים מאוחר יותר הפציץ חיל האוויר עוד בניין בחאן יונס וקבר בו חיים 35 איש – ההפגזה הקטלנית ביותר על מבנה מגורים אחד בשנים האחרונות בעזה, על פי "בצלם". לפחות 60 משפחות נמחו כך במהלך "צוק איתן" (היכנסו לקישור לקבל מושג על זהות ההרוגים).

הדיווחים השונים שזרמו מחוזאעה הצביעו מיד על טבח. אלפי תושבים מצאו עצמם נתונים להפגזות כבדות במשך כמה ימים רצופים. בזרם הדיווחים חוזרים ונשנים אזכורים של פעולות צה"ל שעל פניו נראות כפשעי מלחמה. ביניהן: ירי צלפים על אזרחים, ירי על צוותים רפואיים, ירי על אזרחים שהניפו דגל לבן, שימוש באזרחים כמגן אנושי, וגם רמזים על מעשי הוצאה להורג בירי מטווח אפס. אחת העדויות המזעזעות ביותר היתה של מחמוד איסמעיל, תושב חוזאעה שנלכד בתופת הזאת וצייץ שורה של עדכונים במהלכה. הנה העדות בשלמותה, כפי שקובצה ותורגמה באתר "שיחה מקומית":

חוזאעה, יולי 2014. צילום: רויטרס

"ח'וזאעה הלכה. הבתים שלנו הופגזו מלמעלה, הבתים של כל אנשי ח'וזאעה, והאנשים נפגעו ודיממו עד מוות בזמן שחיכו לעזרה.

צפיתי מחלון חדרי במשך שעות רבות בכל שלבי מותו של נער בן עשרים.

הבית ששהיתי בו עם עוד חמישים גברים, תינוק ואישה, הופגז. אינני יודע מה עלה בגורלם של האחרים שהיו איתי, אבל אני יודע שהנעליים שלי היו מלאות בדם. ניצלנו את העשן והאבק שעלה מההפגזה וברחנו הביתה, אבל אחרי שלוש דקות נורו לעבר הבית שלנו שלוש פצצות, הבית עלה באש, ואני נפגעתי פגיעה קלה.

שוב יצאנו לרחוב, מזועזעים ממראות ההפגזות, ההרס והחורבן. ניסינו ללכת לכיוון היציאה מהעיר, אבל ההליקופטרים פתחו באש לכיוונינו ומנעו זאת מאיתנו. אל מול עיניי נפל תינוק קטן. אמו החזיקה אותו ביד אחת וביד השנייה הרימה דגל לבן. אחרי שנפל היא כרכה אותו בדגל הלבן והמשיכה ללכת עם שאר ילדיה. פחד.

בדרך שהלכנו בה מצאנו את גופות דודי ובנו מושלכות בשולי הרחוב, ליד ביתם. במקום אחר בן דודתי נרצח בעת שניסה להציל את אחיו הפצוע שהיה על הכביש. שניהם מתו. גם גופותיהם היו מוטלות אחת מעל השנייה ברחוב. הירי היה אקראי, אין שום דבר בעולם שישכנע אותי אחרת.

אדם אחד, שהיה פצוע מירי בירך שלו, הלך איתי שני קילומטרים עד לאזור עם עזרה ראשונה, וכשהגיע לשם התחיל לצעוק ולהגיד: "אלוהים יבוא בחשבון עם ישראל ומצרים והצלב האדום!"

רופא אחד ישנו בעיר, כמאל אבו רג'ילה, שעשה מאמצים כבירים כדי לטפל בכל הנפגעים שהגיעו למרפאה שלו, למרות חוסר האונים הכבד ודלילות האמצעים, אחרי שהמרפאה שלו הופגזה ואבא שלו נרצח בהפגזה.

הצבא הישראלי השתמש בכעשר משפחות כמגן אנושי נגד אש החמאס. כל המשפחות שבתיהן נשלטו על ידי הצבא לא הורשו לעזוב, או לחפש מחסה.

שכונת ח'וזאעה ללא חשמל כבר 60 שעות. מיכלי המים שעל גגות הבתים היו יעד להתקפות הצבא, והילדים שאיתנו בכו עד אובדן הכרה מרוב צימאון. כל המוות וההרס האלה היו מנת חלקם של 3,000 אנשי ח'וזאעה שנותרו מאחור, אחרי ששבעים אחוז מהתושבים ברחו לילה לפני הטבח.

עדיין יש גופות ברחובות, עדיין יש נפגעים שמחכים להפוך לגופות, עדיין יש אנשים תקועים שלא מצליחים לצאת. הסיטואציה היא איומה וטרגית, ולהסביר את הטבח שקרה במילים יבזה את ממדי האסון. אני ומשפחתי ניצלנו בנס, אין לי שמץ של מושג איך ולמה."

מכל הזוועות האלה, משום מה, השורה שלא מרפה ממני היא "הילדים שאיתנו בכו עד אובדן הכרה מרוב צימאון".

צה"ל ירה על שיירות אזרחים, כולל מי שהניפו דגל לבן

איסמעיל לא בדה דבר מליבו. עדים נוספים תיארו בדיוק את אותם אירועים וגם תחקירנים שהגיעו למקום ציירו תמונה דומה. הנה שורת מקרים שתועדו במקורות שונים.

העדות היחידה שהסתננה לעיתונות הישראלית הגיע דרך כתבה של עיתונאי ערבי ב"מעריב":

"תושבי המקום מספרים על "הוצאות להורג ברחובות", כפי שמספר סמעאן א-נג'אר (25), שחזר ומצא שלא נותר לו בית. "ניצלתי בנס, אך ישנם מאות אזרחים שגופותיהם נמצאות מתחת להריסות", הוא סיפר. "ריח המוות נודף מכל מקום, לאחר שכל הגופות נמצאות בריקבון מתקדם". לדבריו, מי שניצל ממוות מהפגזות מת מרעב וצמא. "חוזאעה הפכה לעיירת רפאים", הסביר. "כל מי שניסה להימלט, הופגז על ידי הטנקים".

בשעה 6 בבוקר ב-23 לחודש, על פי תחקיר HRW, דפקו חיילי צה"ל על דלת בניין שבו הצטופפו יותר מ-100 תושבים. הראשון שיצא החוצה, ידיו מורמות, היה שהיד אל-נג'אר. הוא נורה מיד ונפגע קשות בלסתו. האנשים שבתוך הבית שאלו את החיילים מדוע הם ירו בו, ואלה השיבו שעליהם לפשוט את בגדיהם לפני שהם יוצאים.

בבוקר ה-23 לחודש נאספו מאות מתושבי הכפר ששרדו את ההפגזה והחלו צועדים אל היציאה ממנו כשהם מניפים דגלים לבנים. במהרה נתקלו בטנקים ישראלים. מספרת אסמה אבו-ארג'לה: "הכדור הראשון פגע במישהו שדחף את אחותו בכיסא גלגלים. כשהם התחילו לירות, נפלנו זה על זה בערבוביה בניסיון להימלט. הילדה בכיסא הגלגלים נותרה מאחור". ואיל אבו-ארג'לה (בת אחותה) סיפרה גם היא על הירי לעבר הקבוצה שדחפה נכים בכסאות גלגלים: "היו פצועים על האדמה ולא יכולנו להציל אותם, הם ירו בכל מה זז".

אחר הצהריים שיחרר הצבא קבוצת צעירים שנעצרה קודם לכן והורה לה ללכת. הקבוצה התקרבה למסגד תאווהיד שבמזרח הכפר ואז נפתחה עליהם אש; צעיר אחד נהרג והשני נפצע. לא היתה זו הפעם היחידה שתושבים שצייתו להוראות יחידה אחת של צה"ל מצאו עצמם תחת אש קטלנית של יחידה אחרת. בעדות נוספת שמופיעה בתחקיר HRW מסופר על מוחמד אל-נג'אר, שנורה בשעה שצעד עם קבוצת אנשים, לאחר שצה"ל פינה אותם בבהילות מביתם. הוא מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.

חוזאעה, יולי 2014. צילום: לזאר סמיונוב

עדיין באותו יום, פאתן קדייח וששת ילדיה ברחו מן הפגזים מבית אחד למשנהו. באחת הפעמים נחת פגז על הבית שבו הסתתרו. בנה בן ה-7 זינק החוצה בבהלה, ואז נחת פגז נוסף. פאתן יצאה החוצה וראתה את גופתו. בלית ברירה נאלצה לעזוב אותו שם ולהציל את עצמה ואת חמשת הילדים האחרים.

עוד קבוצת אנשים, כ-30 נפשות במספר, נמלטה מבית אחד למשנהו. בבוקרו של ה-25 ביולי פגע פגז בבית שבו הסתתרו והרג ילד בן 5 ושני מבוגרים בני 62 ו-70. יממה לאחר מכן שוגר טיל לעבר קבוצה אחרת של תושבים שצעדה הרחק מאזור הקרבות; גם הקבוצה הזאת עברה קודם לכן על פני כוחות צה"ל בדגלים לבנים מונפים. שהדי יוסוף אל-נג'אר, בן 22, נהרג מן הירי.

הנה עדותו של אבו עלי קדאייל; שימו לב שהיא מאשרת גם את דיווחו של מוחמד איסמעיל שהובא למעלה על השימוש בתושבים כמגן אנושי לחיילי צה"ל.

"כשהצלב האדום אמר לנו שאמבולנסים מחכים בכניסה המערבית לכפר, בערך אלף איש מיהרו לצאת מבתיהם, שבחלקם השתמשו הכוחות הישראליים כמקומות מסתור. תוך כדי המנוסה האנשים הופתעו לגלות שהאמבולנסים לא שם. בזמן שחיכינו נחת עלינו מטר של פגזי טנקים. אני ראיתי את בני המשפחה שלי מתים מול עיניי, אחדים מהם נקרעו לגזרים. ראמי, איברהים, אליה, חאג' עבד מתו… היינו חייבים להשאיר אותם מאחור".

התושבים מספרים גם על צלפים ישראלים שירו בכל מי שיצא החוצה. על פי עדות אחת, קבוצה של 17 תושבים הונחתה לצעוד לעבר מחסה בטוח יותר, אך בדרכם ירו עליהם צלפים; ארבעה תושבים נהרגו מירי בראשם.

צה"ל ירה על צוותים רפואיים 

תושבי חוזאעה היו נתונים להפגזות אינטנסיביות במשך יותר משתי יממות בטרם התיר צה"ל לצוותי רפואה להיכנס לכפר ולחלץ פצועים. ארבעה רכבי פינוי הורשו ב-24 בחודש להיכנס לפאתי הכפר למשך שעה בלבד.

זה היה רחוק מלהספיק. תושבי הכפר לא חדלו מלקרוא לעזרה לכל מי שהיו יכולים. קבוצה של קשישים בני למעלה מ-70 פנתה ל"רופאים לזכויות אדם", אך ידם קצרה מלהושיע. בבוקר המחרת, ניסה אמבולנס של בית החולים האירופאי בחאן יונס להיכנס לחוזאעה, ונהדף ארבע פעמים. ב-25 לחודש נורה למוות מתנדב של הצלב האדום בניסיונו לטפל בפצועים בכפר. מתנדבים אחרים שחשו לעזרתו ספגו מיד יריות.

דו"ח של אמנסטי שפורסם ב-7 לאוגוסט מרכז עדויות רבות לכך שצה"ל ירה במתכוון על אמבולנסים וצוותי חילוץ בעזה (טיל, ועוד טיל, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שהאמבולנס נשרף כליל). כ-20 פרמדיקים ואנשי חילוץ נהרגו כך ולמעלה מ-80 רופאים, אחיות ואנשי חילוץ נפצעו במהלך המבצע.

המשמעות של כל זה, בחוזאעה, היתה שאנשים הופקרו לגסיסה איטית עד מוות. נציגת הסהר האדום הפלסטיני דיווחה כי ב-28 לחודש הצליחו סוף סוף אנשיהם להיכנס לחוזאעה. הם מצאו שם 17 גופות, ש"חלקם מתו בהמתנה לפינוי".

צה"ל השתמש בתושבי חוזאעה כמגן אנושי

קודם לכן הובאו שתי עדויות (של מחמוד איסמעיל ושל אבו עלי קדאייל) על כך שצה"ל השתמש בתושבי הכפר כמגן אנושי. במהלך הלחימה בכפר פלשו חיילי צה"ל לבתים פרטיים והפכו אותם למוצבים צבאיים, בשעה שיושביהם המקוריים עדיין נמצאים שם. הם גם צעדו ברחובות מאחורי אזרחים ששימשו להם מגן אנושי.

על פי עדותו של מוחמד חליל אל-נג'אר, בולדוזר מחץ את קיר המטבח שלו ומיד אחריו פלשו אל הבית, שבו התגוררו 14 בני משפחה, עשרות חיילי צה"ל (חלקם עוטים מסכות). הם שהו בבית ארבע שעות. לאחר מכן הוציאו את המשפחה החוצה וצעדו מאחוריה ברחובות חוזאעה, עד ששחררו אותה בהוראה לצאת מהכפר.

העדות המפורטת של רמדאן מוחמד קאדיח ניתנה לארגון זכויות האדם "יורומיד". הוא מספר כיצד השתלטו חיילים על ביתו ב-25 לחודש, ירו למוות באביו בן ה-65 מטווח של מטר, הפשיטו כמה מבני הבית וקשרו את ידיהם, ואז העמידו אותם לראווה בחלונות הבית. הקדישו לעדות המזעזעת הזאת ארבע דקות מזמנכם.

העדויות האלה על השימוש שצה"ל עשה באזרחים פלסטינים כמגן אנושי מנקבות את הבלון התעמולתי החבוט ביותר של ישראל, כאילו החמאס הפך את כל 1.8 מיליון הנפשות בעזה למגן אנושי ללוחמיו. זאת עוד מבלי שנדרשנו לעובדה הפשוטה שגם צה"ל ממקם כמה מן הבסיסים הרגישים ביותר שלו בלב אוכלוסיה אזרחית.

תזכורת מ"עופרת יצוקה"

ירי מכוון על אזרחים, כולל מי שמניף דגל לבן, אינו תופעה חדשה, וכך גם שימוש בפלסטינים כמגן אנושי. ב"עופרת יצוקה" תועדו כמה מקרים כאלה. אחד מהם, קשה להאמין, היה על אותה משפחת אל-נג'אר בחוזאעה; ארבעה מבני המשפחה נהרגו כך בינואר 2009. תיק החקירה בעניין נסגר. בעקבות תקרית אחרת של ירי על נושאי דגל לבן, שנחקרה בדו"ח גולדסטון, נשפט והורשע חייל גבעתי. חייהן של האשה ובתה שהוא קיפד עלו לו במחיר 45 ימי מאסר בלבד.

שימוש בפלסטינים כמגן אנושי היה שכיח ב"עופרת יצוקה", כפי שתועד בדו"ח "חשופים" של הוועד הציבורי נגד עינויים ושל ארגון "עדאלה". תיק שנפתח נגד שני חיילי גבעתי על שימוש בילד פלסטיני כמגן אנושי הסתיים בהורדה בדרגה ושלושה חודשי מאסר על תנאי בלבד. השופטים נימקו את קלות העונש ב"השלכות הלוואי של ההרשעה בעבירה הנושאת רישום פלילי על תחילת חייהם האזרחיים" של החיילים.

הזלזול הגמור הזה של רשויות החוק בישראל בדיני הלוחמה של המשפט הבינלאומי, ובחייהם של אזרחים חפים מפשע בעזה, העביר מסר ברור לכל המפקדים בצה"ל. אפשר לירות על אזרחים, כולל נושאי דגל לבן, ואפשר להשתמש בהם כמגן אנושי. הסיכוי שתיתפס קלוש, הסיכוי שהתקרית תצוף בדו"ח חקירה בינלאומי גם הוא קלוש, והסיכוי שתקבל על עונש משמעותי בבית דין צבאי הוא כבר לגמרי אפסי.

אירועי חוזאעה, אם כן, אינם חריג אלא כלל בדוק שכבר עובד שנים. גם אם הם יגיעו לבתי הדין הצבאיים, אין שום סיבה להניח שהדבר ישפיע על התנהלות צה"ל כלפי האוכלוסיה האזרחית בסיבוב הבא בעזה.

חשדות להוצאות להורג

שתי עדויות שהגיחו מחוזאעה מתארות אירועים חמורים במיוחד, שנראים על פניהם כהוצאות להורג בידי כוחות צה"ל. שתיהן מצדיקות חקירה בינלאומית נמרצת שתרד לחקר הדברים.

חמדאן אל-נג'אר סיפר ל-Middle East Eye ש-15 גברים צעירים נלקחו מבתיהם והושמו באזיקים בחדר אמבטיה אחד: "הם הוצאו להורג, ירייה בראש מטווח אפס. מצאנו את הגופות שלהם עם הידיים אזוקות מאחור, בתנוחת כריעה על הרצפה".

הדיווח השני, של כתב ה-Daily Beast ג'סי רוזנפלד, מפורט יותר. רוזנפלד הגיע לחוזאעה ב-31 ליולי, וסמוך לאזור חזית הקרב הוא ראה ערימת אפודים מפורקים של לוחמי חמאס. צעקות מבית סמוך מושכות את תשומת ליבו. כשהוא מתקרב הוא חש בבירור בריח בשר מרקיב. גופות חצי-רקובות וחצי-שרופות, בלתי ניתנות לזיהוי, נגררות החוצה. המקומיים מספרים לו שבחדר האמבטיה נמצאה ערימה של שש גופות, אחת על השניה, מסודרות בפינה. הוא מתאר את מה שראו עיניו:

ערימת הגופות החרוכות שהתגלתה בחוזאעה.

"דם ופיסות בשר התקרשו על רצפת חדר האמבטיה. הקירות ספוגים בדם ומנוקבים בהמון חורי כדורים, שנראים כאילו נורו מנשק אוטומטי בגובה המותניים. חלק מחורי הכדורים מסודרים בשורה, כאילו הרובה ריסס את מטרותיו לרוחב. יש גם כתמי פיח על האריחים, שמרמזים על כך שהגופות נשרפו או שהיה פיצוץ קטן. כמה אריחים נשרו מן הקיר. הבית מלא בתרמילים של כדורים של רובי סער. בתחתיתם יש סימון של תע"ש."

הכתב זהיר, לא מוציא מסקנות נחרצות. הוא מעלה אפשרויות – הוצאה להורג של משת"פים בידי החמאס, או חייל ישראלי שדעתו השתבשה וירה למוות באסירים. כך או כך, הוצאה להורג היתה שם, והאפשרות שחיילי צה"ל ביצעו זאת איננה מטורפת כלל ועיקר. כבר היו דברים מעולם.

מח"ט גבעתי הוא גבעתי וגבעתי היא צה"ל וצה"ל הוא עם ישראל

מי שהוביל את מתקפת צה"ל בחוזאעה היה מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר. אותו וינטר שדירבן את חייליו בהתחייבות ל"ה' אלוקי ישראל" ש"אנו עומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך"; אותו וינטר שהפעיל את "נוהל חניבעל" ברפיח לאחר חטיפתו של סגן הדר גולדין, מהלך כתישה ברוטלי בכל האזור שקטל יותר מ-130 אזרחים חפים מפשע.

וחשוב מכל: זהו אותו וינטר שהפיקוד העליון בצה"ל המשיך וממשיך לתת גיבוי לכל דבריו ומעשיו. אל"מ עופר וינטר איננו "עשב שוטה", כפי שמרבית הפרשנים מעדיפים לקוות, ממש כשם שמתנחלי יצהר אינם כאלה. מלחמת החורמה שלו ב"מנאצי השם" היא שיקוף מדויק של הגישה העקרונית בצה"ל כלפי הפלסטינים כיישות קולקטיבית; המעטפת הרליגיוזית אינה מעלה ואינה מורידה, בחישוב האחרון.

כפר חוזאעה של וינטר הוא חירבת חיזעה של ס. יזהר. 65 שנה מפרידות בין השתיים, שהן אחד. אבל גם אלף שנים לא יצליחו לסגור את הפער המוסרי. חירבת חיזעה של ס. יזהר, שבה "רק" נעשה מעשה גירוש ולא טבח המוני, עמדה לאורך שנים כתזכורת לחרפת ישראל. בחוזאעה של וינטר, שבה נטבחו עשרות חפים מפשע לאור יום, התרחש, לדעתו, נס אלוהי, לא פחות: הערפל הכבד שכיסה את הלוחמים היה "ענני כבוד" שהגנו עליהם. זו היא תפארת ישראל החדשה, מרחק שנות אור מן החרפה הנשכחת ההיא.

למה לספר את סיפורה של חוזאעה?

לפני שאתן את התשובה הפרטית שלי אקדים ואומר שהשאלה עצמה לא ממש חשובה. הסיפור קיים, העדויות קיימות, והקיום שלהם חזק יותר, עצמאי יותר ונוקב יותר מכל סיבה שיכולה להיות לעצם חשיפתם. יעשה כל אחד מה שהוא מבין איתם; בלי ספק המעשים שתוארו כאן יעוררו בקוראים שונים תגובות שונות; בלי ספק קוראים רבים יוציאו מהם מסקנות שונות לגמרי משלי. גם זה לא הופך את הסיפור למיותר; להיפך, זה רק יחדד את ההבנה של כל אחד ואחד איפה הוא עומד ביחס למבצע "צוק איתן".

דעתי שלי היא שיש לספר את סיפורה של חוזאעה (ושל אשוג'אעיה, ושל חאן יונס, ושל רפיח ושל בית חאנון) קודם כל כי יש לספר את האמת. הכרת האמת היא ערך בפני עצמו, שאינו נכפף לאינסטרומנטליות המשוערת של האמת. במלים אחרות, ראוי לכל אדם, ובפרט לאדם בעל תודעה פוליטית, לדעת לאשורן את העובדות הנוגעות לבטחונו האישי, לאחריותה של ההנהגה כלפיו ולאמצעים שהיא נוקטת כדי לממש אחריות זו. קשה לי לחשוב על היבט אחד בסיפור של חוזאעה שאינו רלבנטי לשאלות האלה.

אין לי ספק שלחלק גדול מן הישראלים אין מושג כיצד פעל צה"ל מול האוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה במהלך המבצע. העובדות שהובאו כאן יהיו להם חדשות. אין לי גם ספק שבתוך אותם ישראלים יש לא מעטים שלא רואים כל בעיה – מוסרית או פוליטית – בעובדות האלה. שיבושם להם, אין לי שיג ושיח איתם. עדיין יהיו אחרים שהעובדות האלה אולי יזעזעו אותם, וטוב שכך (ומוטב מאוחר מאשר אף פעם). מה יעשו עם הזעזוע הזה בסיבוב הדמים הבא בעזה – זאת כבר שאלה שהם צריכים להפנות לעצמם. ויהיה כמובן אותו מגזר מוזר ומרתק, "המצדיקים ומשתיקים": אלה מצדיקים מראש כל פעולה שצה"ל נקט או עשוי לנקוט בעתיד, ובאותה נשימה יילחמו בחמת זעם בכל מי שמנסה לחשוף את אותן פעולות לאור היום. העובדות מוצדקות – אבל אסור לדבר עליהן! (כי זה משרת את האויב לדעת מה שעוללנו לו? כי זה מחליש אותנו לדעת מה שבעצם אין סיבה לפקפק במוסריות שלו? ההיגיון נבצר מבינתי). מול אלה אין מה לעשות חוץ מלשוב ולדבר באותן עובדות אסורות-בדיבור ולהציג את התמונות האסורות-בצפייה.

ילדי משפחת אל-נג'אר שנקברו תחת ההריסות. צילום: "אנאדולו"

מעבר לסיבה התודעתית, הקודמת לכל, ישנה עוד סיבה לדבר על הפשעים שבוצעו בחוזאעה, וצריך לומר אותה במישרין: על הפושעים לעמוד לדין. הניסיון מלמד שאין דרך אחרת למנוע את פשעי העתיד. מי שירו על אזרחים תמימים שהניפו דגל לבן, מי שמנעו טיפול רפואי חיוני ממאות פצועים שגססו בשטח – חייבים לתת את הדין. לא משום הנקמה, אלא משום קדושת החיים – חיי הקורבנות הפוטנציאליים בסיבוב הבא. על פי כל הסימנים, הסיבוב הזה יגיע בקרוב, והוא יגבה את ליטרת הבשר שלו, החף מפשע. כל מי שמבין, ששפך הדם הנוראי הזה – הן של פלסטינים והן של ישראלים – מיותר, חייב לעשות כל שביכולתו כדי למנוע או לפחות לצמצם אותו בעתיד. ואחת הדרכים האפקטיביות ביותר לרסן את הברוטליות של הכוח הצבאי הישראלי היא לגבות מחיר ממי שעושה בו שימוש מופקר.

בקטן, ממש בקטן, יש הצלחות מקומיות. לא רבים שמו לב שצה"ל לא עשה שימוש בפגזי זרחן לבן בעימות הנוכחי. זה לא מקרה; הם הוצאו משימוש בדיוק משום שחשיפת התוצאות המחרידות שלהם בזירה הבינלאומית גבתה מחיר תדמיתי כבד מדי עבור צה"ל. אין לי ספק שלא מפקד אחד ולא שניים סיננו בתיסכול במהלך "צוק איתן": "לעזאזל, זרחן לבן היה עכשיו ממסך את הכוח שלי טיפ-טופ". אכן, האיסורים שמטיל המשפט ההומניטרי הבינלאומי על הכוחות הלוחמים מכבידים עליהם ולפעמים מחייבים אותם ליטול סיכונים שלא היו נוטלים אלמלא האיסורים. זה באמת לא נוח ודי מעיק להתחשב בחיי האזרחים שנקלעו לאש הקרב, אבל זה אולי הקו האחרון שמפריד בין צבא לוחם לארגון טרור. צה"ל, מיותר לציין, חצה אותו מזמן.

ובכל זאת, בלי השימוש בזרחן לבן, כוחות צה"ל נאלצו להשתמש בשיטות מיסוך אחרות (ביניהן, כזכור, "ענני הכבוד" של אל"מ וינטר). כך נחסכו חיים של רבים, ונמנעו פציעות איומות של חומר שממשיך לבעור בתוך הגוף ימים ארוכים אחרי הפגיעה. כל מי שנטל חלק במאבק נגד השימוש בנשק הזה בעזה יכול להתברך בהישג הצנוע הזה, נחמת עניים ועדיין נחמה: לפחות לא שרפנו הפעם אזרחים בזרחן. את התהליך המנטלי הזה אפשר וצריך גם להתניע מראש ולא רק בדיעבד, כלפי המתקפות שעוד ינחתו על עזה. את מכונת המלחמה הישראלית צריך לרסן; לרסן במידה כזאת, שהפעלתה תתחיל להשתלם פחות מאשר נקיטת יוזמות חלופיות, לא-אלימות, להשבת השקט בגבול הדרום.

החיילים שכבר התחילו לדבר עוד ימשיכו; צפו לשיטפון עדויות של "שוברים שתיקה" בחודשים הקרובים. העדויות והתמונות מעזה ימשיכו לזרום בתקשורת העולמית ומדי פעם לטפטף לכיווננו. היו סמוכים ובטוחים שכלי התקשורת המרכזיים יעמדו כחומה בצורה כנגד החומרים האלה, אבל הם יסתננו בכל זאת דרך המדיה האלטרנטיבית. אתם יכולים לקחת חלק פעיל בהפצתם, מעשה לא נטול-סיכון באקלים הרודפני של ישראל כיום אבל בעל חשיבות עליונה לסיכוי שספינת המלחמה הישראלית תשנה אי פעם את נתיבה האסוני.

עם מי לשתף פעולה? אפשר כמובן לשתף פעולה עם רשויות החקירה של צה"ל, אבל כדאי לוותר מראש על כל ציפייה שאלו יובילו לחשבון נפש אמיתי בצבא. לפני שנתיים פרסמתי כאן תחקיר נרחב על הטבח שביצעו כוחות גבעתי במשפחת סמוני שבשכונת זיתון במהלך "עופרת יצוקה". הראיות לפשע המלחמה ההוא היו מוצקות וברורות כשמש, ובכל זאת העניין כולו הסתיים בסגירת התיק נגד המח"ט, אילן מלכא. כך כתבתי אז:

"מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה? אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים… היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת… זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה."

קידומו של מלכא, כיום תת-אלוף, לא ממש נפגע וכיום הוא משמש ראש מטה פיקוד מרכז. אם אירועי שכונת זיתון בינואר 2009 לא הובילו אפילו להרשעה אחת בצה"ל (על מה כן הרשיעו? על גניבת כרטיס אשראי מפלסטיני, זה באמת חמור הרבה יותר מטבח), אין לצפות שחקירת מצ"ח של אירועי חוזאעה ביולי 2014, שהיו הרבה יותר מפוזרים בזמן ובמרחב, תסתיים אחרת. מאז פורסמו אומנם מסקנות ועדת טירקל, שהמליצו בלשון מעורפלת על "חיזוק הפיקוח האזרחי על חקירת פשעי מלחמה בצבא", אבל בהרכב הנוכחי של הקואליציה והממשלה, אין שום סיכוי שאפילו ההמלצה החלבית הזאת תתורגם למדיניות מעשית.

על כן, מה שהיה הוא שיהיה: צה"ל ימשיך לפשוע ולטייח. העובדה הזאת מטילה על ישראלים הגונים את החובה לשתף פעולה עם כל גורם אחר שעושה מאמץ אמיתי להגיע לחקר האמת: בצלם, HRW, אמנסטי, ועדת האו"ם שכבר הוקמה. כל אלה יוקעו כמובן מראש כמשתפי פעולה של החמאס; זכרו רק שהמוקיעים לא ינקפו אצבע מצידם לברר מה באמת קרה בעזה. הם ישאירו לאחרים את המלאכה המפרכת של איסוף העדויות והראיות, ויסתפקו במאגר הסיסמאות המצומק של דובר צה"ל ולשכת ראש הממשלה.

מולם אפשר להעמיד את האמת. ולאמת יש כוח מטהר.