בשעה שאני כותב את המילים האלה הולכים ומתחוורים פרטי הזוועה בשכונת רימאל בעזה (בלילה שבין ה-15 ל-16 במאי): 33 אנשים נקברו חיים מתחת לשורת בתים שצה"ל שיטח מן האוויר. יש נשים, ילדים ותינוקות ביניהם, אך עדיין אין נתונים מדויקים. זו האחרונה בסדרת תקיפות שהותירו אחריהן עשרות הרוגים "בלתי מעורבים" בעגה הצבאית-תקשורתית – גברים, נשים, זקנים וילדים שטיל מכוון היטב קיפד את חייהם. על פי רוב, ללא אזהרה מראש. עוד קווים בשורת "הנזק האגבי" התופחת של מבצע "שומר החומות".
נכון לעכשיו: 188 הרוגים, מתוכם 33 נשים ו-55 ילדים. אלה הם בלתי מעורבים ודאיים, ועליהם יתווספו רבים מבין הגברים, אחרי שיתבהרו הפרטים. כמו בכל מבצע של ישראל בעזה ב-13 השנים האחרונות, אחוז הבלתי מעורבים יהיה גבוה ממחצית, בסבירות גבוהה שיהיה גבוה מ-60%.
כמו תמיד, מכונת ההסברה הישראלית משומנת ומוכנה לפעולה. סיסמאותיה רצות מקצה הארץ עד קצה, במתקפת ההסברה הישראלית בחו"ל, ונישאות על כל פה: החל מראש הממשלה וכלה באחרון הטוקבטקיסטים. יש משהו מבהיל באחידות המוחלטת הזאת של התירוצים הישראלים, עד רמת הניסוח המילולי המדויק. מנטרות שכולנו למדנו לשנן מינקות וכעת נפלטות לנו באורח אוטומטי לחלוטין, עם או בלי קשר למציאות.
בלי קשר.
אחרי שנים רבות, רבות מדי, שטענות ההסברה האלה מוטחות בי ובכל מי שמעז למתוח ביקורת, החלטתי לעשות מעשה ולרכז אותן בפוסט אחד: לרכז ולהגיב עניינית, עובדתית, מוסרית.
למי הפוסט הזה מיועד? שתי קבוצות. האחת, החשובה יותר, היא השבט הישראלי המצטמק שנותרה בו עוד יכולת לראות בפלסטינים בני אדם ולא חיות דו-רגליות. נקרא להם, תמימים וטועים. הם תמימים משום שאינם מקבלים את תמונת הזוועה האמיתית של מעשי צה"ל בעזה, אלא רק דרך פילטרים תעמולתיים. הם טועים משום שכל הדיון על הלגיטימיות של פעולות אלה מוצג להם בצורה מעוותת לחלוטין. התקווה הצנועה היא שאם וכאשר ייחשפו לתמונה האמיתית, ולחשיבה יותר הגונה ומסודרת בנושא, תמיכתם המוצקה בפשעי צה"ל תתערער. כמה מונים התמימים והטועים? אל תתפסו אותי במילה אופטימית מדי. ככל הנראה הם מיעוט. יהי כך, נדבר אל המיעוט.
הקבוצה השניה, מיעוט זעיר עוד יותר, הם אנשים שכבר מחזיקים בידיעות ובדעות דומות לשלי, וחשים צורך לגייס טיעונים סדורים יותר בסערת הוויכוחים הפוליטיים. הנה, קחו והשתמשו.
למי הפוסט הזה לא מיועד? חשוב מאד. הוא לא מיועד למי שלא רואה בעיה אמיתית בכך שיותר ממחצית האנשים שישראל הורגת בעזה (באופן סדרתי, בכל סבב דמים) הם אזרחים בלתי מעורבים. מי שלפעמים, על דרך השעשוע, נכנס לדיונים כאלה רק כדי להשחיל ברגע הנכון "אז איפה פה הבעיה, בעצם?", סרקזם אדונים בגרוש. לכם אין מה לחפש כאן. אל תיכנסו ואל תיתממו. חלק מהותי מן הדיון המוסרי הוא ליבון העובדות; אין כל טעם בהתפלפלות מוסרית תלושה מן המציאות. אך עבור לא מעט ישראלים – שיעורם כנראה עולה על זה של התמימים והטועים – ליבון העובדות כשלעצמו הוא התפלפלות מיותרת. מה זה חשוב מי וכמה נהרגו – זה הגיע להם. זו אשמת החמאס.
אין לי שיג ושיח עם אנשים מסוג זה, ולכן אני שוב מבקש מהם לא להגיב כאן ומכם, הקוראים המתעניינים באמת, לא להשחית את זמנכם בוויכוח איתם. יש מגבלות אינהרנטיות לדיונים פוליטיים אפקטיביים וכדאי לדעת אותן מראש; כשלים חינוכיים של עשרות שנים לא יבואו על תיקונם בזכות "טיעון מנצח" באינטרנט.
ההסברה הישראלית נבנית כמו סולם מוסרי בן 5 שלבים. בכל פעם ששלב אחד קורס, המסבירים צונחים מטה אל השלב שמתחתיו, מתאזנים עליו כהרף עין, וממהרים להציג אותו כמופת, ההבדל בה"א-הידיעה בינינו לבין הפלסטינים. המסלול שלנו אפוא מתחיל למעלה ומסתיים למטה, עמוק בתחתית.
1. צה"ל לא הורג חפים מפשע/ילדים; אלה שיגורים כושלים של החמאס שנופלים בתוך הרצועה.
זאת טענה שדובר צה"ל שתל בתקשורת ביום השני למבצע: "פלסטינים משתמשים בנפגעים הרבים מהרקטות שנופלות ברצועה כדי לחזק נרטיב שישראל פוגעת בילדים". צה"ל טען אז ששליש מהרקטות של חמאס נופלות בשטח הרצועה והן שגורמות לנפגעים הרבים בעזה, כולל 6 ילדים. ריח תעמולתי עז נדף מן הטענה הזאת. למותר לציין שצה"ל הוא צד בסכסכוך; כפי שאין לסמוך על דיווחי הזרוע הצבאית של החמאס בכל הנוגע לנפגעים, כך גם אין לסמוך על דו"צ. כשישכך האבק וייחקרו האירועים בידי ארגוני זכויות האדם, ויתפרסמו הדו"חות עוד כמה חודשים (אבל מי יקרא אותם? בטח לא מי שנצמד לגרסת צה"ל), יתברר שאם היו בכלל ילדים עזתים שנהרגו מרקטות של החמאס, מספרם היה זניח. התחייבות שלי.
כך או כך, הטענה הזאת הושמעה בשלב ראשוני ללחימה, כאשר מספר הרקטות מעזה עמד על 200 בלבד. מאז היא מתגלגלת שוב ושוב באתרי החדשות וברשתות החברתיות בישראל, אף כי צה"ל נמנע מלחזור עליה. התמונות מעזה כבר לא מאפשרות להחזיק בטענה מגוחכת כזאת – שום רקטה של החמאס לא מסוגלת למחוק בניינים שלמים. במקביל, ההסברה הישראלית כבר עברה לשלבים הבאים (הורגים חפים מפשע וילדים, אבל…); איכשהו חלק מהישראלים עדיין תקועים בטענה שאף גורם רשמי אינו מחזיק בה יותר.
ואחרי כל זה: אם זה עושה לכם טוב להפחית 6 ילדים ממניין הילדים שצה"ל הרג (כרגע עומד על 55) הדיון הזה כנראה לא נוגע לכם.
לא עובד? יורדים שלב בסולם.
2. צה"ל הורג חפים מפשע רק בגלל שחוליות ירי של החמאס מסתתרות בבתים של אזרחים ויורות משם.
סוס הקרבות הוותיק של ההסברה הישראלית, שאילץ ארגוני זכויות אדם להיכנס לעובי הקורה. דו"ח של HRW שיחזר 19 אירועים ב"עופרת יצוקה" שבהם צה"ל הרג 53 אזרחים; באף אחד מהם לא נכחו לוחמים של החמאס באזור בשעת ביצוע התקיפה. דו"ח של אמנסטי על התנהלות הצדדים ב"צוק איתן" מצא עדויות לכך שהחמאס ביצע שיגורים ספורים מתוך מתחמים אזרחיים (בית חולים וכנסייה), אך במקביל ציין שלא היו ראיות לכמות העצומה של ההאשמות האלה מן הצד הישראלי. מקרה אחד שתוחקר בבלוג הזה היה ההפגזה של בית החולים השיקומי "אל-ופאא" בשכונת א-שוג'אעיה ביולי 2014; שום ירי לא בוצע משם, ולמעשה צה"ל נסוג מגרסתו בהמשך. יחד עם זאת, חוקרי אמנסטי מצאו עדויות לירי של רקטות מאזורי מגורים. השאלה אם צה"ל מגביל את עצמו לתקיפת אתרים כאלה או לא.
רחוק מכך. למעשה, רטוריקת ההפללה של צה"ל תמיד כללית ומעורפלת מספיק כדי שיהיה ניתן להבין ממנה ש"המבנה שימש את החמאס" באופן כלשהו. מה זה שימש? הדפיסו שם עלונים? ישנו? אכלו? קיימו חיי משפחה? הישראלים אינם חוקרים במופלא מהם.
בנק המטרות של צה"ל כולל תמיד גם מרכזי תקשורת ערבים שממוקמים בעזה. הרעיון הוא להשמיד מקורות אינפורמציה שעלולים לערער על הנרטיב הישראלי. בין זה לבין פעולה לוחמתית מוכרת בדין הבינלאומי אין כל קשר. ב-15 במאי השמיד צה"ל בניין התקשורת אל-ג'לאא, ששכנו בו משרדים של אל-ג'זירה, בי-בי-סי ואיי-פי. מפיקים באל-ג'זירה צייצו חצי שעה לפני שהושמד הבניין, כי קיבלו הוראה מצה"ל להתפנות (כן, היה אפשר לחסל גם אותם; אתם רומזים שצה"ל מוסרי כי הוא לא מחסל עיתונאים?). הנה, צה"ל עצמו מודה במעשיו שהוא לא רק תוקף מטרות שהחמאס יורה מהן או מסתתר בהן. דובר צה"ל נימק את התקיפה בכך שלחמאס ולגי'האד האיסלאמי היו "נכסים צבאיים" בבניין. שימו לב, שופרות: צה"ל מנמיך כל הזמן את רף ההפללה. אין טעם להחזיק בטענה שחמאס יורה מכל בניין שצה"ל מפציץ. מה זה "נכסים צבאיים"? צה"ל שוכר עשרות משרדים לצד רואי חשבון ועורכי דין, חברות עסקיות, חלק גדול מהם בלב תל אביב, מסביב לקריה, ברחובות הארבעה, חשמונאים, קרליבך ועוד. האם זה הופך אותם למטרות לגיטימיות לרקטות של החמאס? על פי ההיגיון הצה"לי, התשובה חיובית.
חורבות מגדל התקשורת אל-ג'לאא (15 במאי 2021).
גם מגדל הנאדי בן ה-13 קומות שהושמד ב-12 במאי – בניין המגורים הגדול בעזה – איכלס דירות מגורים ומשרדים רבים. מה הפליל אותו? כל מה שנמסר הוא שהוא "שימש את מפקדי חמאס". שוב, לא נטען בשום מקום שבוצע ממנו ירי. אם כך, כל מבנה בישראל שקציני צה"ל עושים בו שימוש – מרפאה, משרד רישום, קצין העיר, דירת מגורים – גם היא יעד לגיטימי. צה"ל גם הפציץ את סניפי הבנקים המרכזיים ברצועה כי "הם משמשים את החמאס". האם יש בנק בישראל שלא מקיים קשרים עם צה"ל? (הבנקים בישראל לא מממנים טרור, אתם אומרים? את זה עוד צריך לראות בהמשך. לעת עתה תרדו מן העץ של "יורים רק על אתרים שמהם החמאס יורה").
לא עובד? יורדים שלב בסולם.
3. צה"ל הורג חפים מפשע רק בגלל שהחמאס משתמש בדירות לידם או בבניין המגורים שלהם.
האומנם?
במהלך מבצע "צוק איתן" צה"ל החריב 18,000 יחידות דיור והותיר 100 אלף איש חסרי בית. אין שום סבירות בטענה שכל אלה שימשו כאתרי שיגור או משרדים של החמאס. ארגון "בצלם" חקר ותיעד 70 אירועים שבהם הופצצו בתי משפחות על יושביהן; 606 איש נהרגו בהם, יותר מ-70% מהם פחות מ-18, מעל גיל 60 או נשים. "בצלם" כתב כך על קריטריון ההפללה המפוקפק של צה"ל:
"במהלך הלחימה התקיף הצבא עשרות בתי מגורים של פעילי חמאס והג'יהאד האיסלאמי, שנתפסו כמטרות צבאיות לגיטימיות. גורמים רשמיים – בהם הפרקליט הצבאי הראשי ודובר צה"ל – ניסו לטעון כי מדובר ב"תשתיות מבצעיות", "תשתיות פיקוד ושליטה של הארגון" או "תשתיות טרור. אכן, בתי מגורים של פעילים בחמאס או בארגונים אחרים יכולים להוות מטרות צבאיות לגיטימיות, אולם, המבחן שנקבע במשפט ההומניטארי הבינלאומי להיותו של מבנה "מטרה צבאית" הוא כפול: עליו לתרום תרומה אפקטיבית לפעולה צבאית והפגיעה בו חייבת להעניק יתרון צבאי מובהק לצד המתקיף. בניגוד לכך, אף גורם רשמי לא טען כי קיים קשר בין בית מגורים שהותקף לבין פעילות צבאית כלשהי שנעשתה בו (הדגשה שלי, ע"ל), ובמקום זאת הם הסתפקו בפירוט מעורבותם של בעלי הבתים בפעילות נגד ישראל בהווה ובעבר או בתיאור פעילות שיכולה להסתכם בשיחת טלפון או בפגישה, שאותן ניתן לקיים מכל מקום."
נחזור למבצע "שומר החומות": מה היתה העילה המבצעית להחריב את בית משפחת אל-טנאני בבית חאנון ב-13 במאי ובתוך כך להרוג אב, אם בהריון וארבעה ילדים? צה"ל אפילו לא רמז שהיתה שם פעילות מבצעית. למה קטל צה"ל את משפחות אבו-חטאב ואל-חדידי במחנה א-שאטי, 2 נשים ו-8 ילדים? גם כאן לא דווח על שום פעילות מבצעית (ודאי שלא ירי). כשנשאל מדוע לא קיבלו יושבי הבית בא-שאטי אזהרה מראש, דובר צה"ל הסביר: "אנו משתדלים להזהיר בלי שהאזהרה תבריח את היעד שאנו רוצים לתקוף ולכן לא תמיד אנו מזהירים." ובכן, לא הזהרתם, וגם לא פגעתם; רק נשים וילדים נהרגו בהפצצה הזאת – פעולה שכולה "נזק אגבי" ואין בה ולו בדל חיסול מוצדק. הטייסים שמשחררים את הטיל גם הם יודעים שלא היתה אזהרה מראש. הם אומנו לא להרהר יותר מדי על ההשלכות, תוצרים של שחיקה הדרגתית ועקבית בקוד המוסרי המהולל של חיל האוויר.
זהו כבר רף הפללה מאד נמוך – להפציץ בית כי מפקד צבאי ישן ואוכל בו. בלילה של ה-15 במאי צה"ל תקף שורה של בתי מגורים של מפקדי חמאס (למשל, מפקד גדוד זייתון). הישראלים הורגלו לקטלג את הפעולות האלה כ"סיכולים ממוקדים", מגירה נפרדת לגמרי באונה המוסרית המצטמקת, הפטורה לכאורה ממגבלות משפטיות שחלות על תקיפת אתרים צבאיים. אבל זה ישראבלוף מקומי; בשום מקום בחוק או בעולם האבחנה הזאת אינה תקפה, ואפילו בג"ץ, שהכשיר את הסיכולים הממוקדים, קבע כי חלה עליהם המגבלה המוכרת של אבחנה בין יעד תקיפה צבאי לגורמים אזרחיים (וכמובן שהותיר על כנה את אמתלת ה"מידתיות", קוף המחט שדרכו אפשר גם להשחיל פצצות של טון).
מנגד, ירי על ביתו הפרטי של מפקד אוגדת עזה או ראש פיקוד דרום ייחשב, בצדק, פשע מלחמה. חפים מפשע ייהרגו בהכרח, ואף ישראלי לא יקבל את הטענה שעצם מגוריו של הקצין במקום הופכת אותו ליעד לגיטימי.
[אבל החמאס הוא "ארגון טרור" אתם טוענים, וצה"ל לא? ובכן, זאת אמורה להיות מסקנה של הדיון ההשוואתי הזה, לא הנחת המבוקש שלו. אם צה"ל והחמאס מתנערים באופן דומה מאחריותם לחיי אזרחים חפים מפשע, הצידוק הפריווילגי של צה"ל נשען על הנחה שזה עתה הופרכה].
לא עובד? יורדים שלב בסולם.
4. צה"ל הורג חפים מפשע רק כ"נזק אגבי", לא בכוונה כמו החמאס. כוונת הזדון היא שצובעת את המעשה כטרור ולא אקט לוחמתי לגיטימי.
למען הסדר הטוב, נזכיר שפה ושם נחשפים מקרים שחיילים ביצעו ירי מכוון על בתי אזרחים בעזה – לצורך נקמה, העלאת מורל, כבוד היחידה וכו'. אלה מעשי טרור לכל דבר ועניין, למרות שהם נקברים ביחידה והאחראים אף פעם אינם נענשים. יחד עם זאת, נכון הדבר שאין לצה"ל מדיניות אש רשמית שמטרתה לפגוע באזרחים לא מעורבים, והראיה נוהל "הקש בגג". לו היתה מדיניות כזאת, היינו רואים מספרים גבוהים הרבה יותר של הרוגים.
אבל כמה זה מהותי?
האם הכוונה היא הגביע הקדוש שמבחין בין טוהר הנשק הצה"לי לטרור החמאסי? האם זהו ההבדל שעושה הבדל? גם זה סוס קרבות ותיק בשדות התעמולה. אבל גם הוא, למרבה הצער, אוויר ריק, שכן במצבים של ידיעת ודאית של התוצאות הצפויות, הכוונה מאבדת מחשיבותה.
דוגמה פשוטה. אני באיחור מטורף לפגישה מאד חשובה, אולי פגישה שתשנה את חיי. אני דוהר במכונית ברחובות העיר כדי לא לאחר לפגישה. כיוון שאני נחוש להגיע בזמן, אני לא עוצר ברמזורים אדומים. אני כמובן יודע שזה עלול להסתיים בתאונה קטלנית. ואכן, בשלב כלשהו אני טס באדום דרך צומת שאם ובת חוצות אותה ברגל, מתנגש בהן בעוצמה והן נהרגות.
האם זה משנה שלא התכוונתי להרוג אותן, שאפילו לא ידעתי מי הן, או שהן יהיו שם דווקא באותו רגע? האם אחריותי למותן, אשמתי המוסרית וגם הפלילית, פחות כבדות כי לא התכוונתי לרצוח אותן? כמובן שיש הבדל בין המטרה שהדריכה אותי (לא לאחר לפגישה חשובה) לבין המטרה שמדריכה את טייסי חיל האוויר (סיכול טרור). אך תוכן המטרה כשלעצמו אינו רלוונטי לשאלה שעל הפרק, שכן לא המטרה נקראת כאן להצדיק את מעשה ההריגה, אלא עצם היותו "בלתי מכוון" – ואחת היא מה היתה הכוונה המקורית. למעשה, אחריות הטייס כבדה יותר במקרים רבים, שכן הוא מקבל מודיעין מדויק על מספרם וזהותם של הנוכחים במבנה שהוא משמיד, שלא כמו הנהג שדוהר דרך מעבר חצייה.
גם המוסר הטבעי וגם החוק הפלילי וגם המשפט הבינלאומי מכירים בכך שידיעה מראש של התוצאות הצפויות מטילה על הפושע אחריות מוסרית כאילו התכוון למעשיו. במשפט הפלילי קוראים לזה "הלכת הצפיוּת" ובמשפט הבינלאומי היא מופיעה בסעיף 51 בפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (תת סעיף 5ב). הקולב הזה שבו נתלים ישראלים כה רבים במאמץ נואש לשמר את האבחנה בין החמאס לצה"ל – נעוץ באוויר הריק. מי שזוכר את סערת דו"ח גולדסטון אחרי מבצע "עופרת יצוקה", התגובה הישראלית לדו"ח ו"ההכאה על חטא" המאוחרת של גולדסטון עצמו – יזכור ש"הכוונה מראש" עמדה במרכז אותה סערה. במידה רבה, זה היה ספין להסחת הדעת מן הממצאים הקשים של הדו"ח; את הפרשה כולה ניתחתי כאן בזמנו (הדיון המפורט ביותר בבלוג בנושא "כוונה" מול "ידיעה מראש").
"נזק אגבי" במחנה א-שאטי: 2 גופות נשים ו-8 גופות ילדים ממשפחות אבו חטאב ואל-חדידי.
התקיפות של צה"ל בעזה במהלך המבצע הנוכחי, ולמעשה גם התבטאויות רשמיות של ישראל, מעידות על כך שבתקיפות מבצעיות רבות מאד "הנזק האגבי" ידוע מראש ונלקח בחשבון. לא רק במקרים ספציפיים אלא גם כחוקיות סטטיסטית. נביט למשל בשיעור הילדים שנהרגים במבצעים של צה"ל בעזה ב-13 השנים האחרונות:
"עופרת יצוקה": 25% (344/1391)
"עמוד ענן": 19% (32/167)
"צוק איתן": 24% (526/2202)
"שומר החומות" (עד לפרסום הפוסט): 29% (55/188)
מאז "עופרת יצוקה" חלפו 13 שנות קידמה בטכנולוגיה הצבאית, במהלכן שמענו שוב ושוב על שיפורים דרסטיים ב"דיוק הכירורגי" של הטילים שצה"ל משגר לעזה, שחוסכים בחיי אדם וכו' וכו'. אבל הנתונים היבשים מראים אחרת, אם לא להיפך. אחוז הילדים ההרוגים נשאר די קבוע, סביב 20% ומעלה – עם או בלי כניסה קרקעית, אם המבצע נמשך שבוע או חודש, ובלי קשר לכמות הנפגעים בצד הישראלי.
זה לא מפתיע. אחוז החפים מפשע שצה"ל הורג הוא נגזרת הכרחית של הפצצת שכונות אזרחיות צפופות ("זאת אשמתנו שהם חיים בצפיפות?", יגלגלו עיניים הישראלים. האמת שקצת כן, כי עזה היא כלא שאין לצאת ממנו, וגם אם לא, צפיפות האוכלוסין שם אינה פוטרת את צה"ל משמירה על חיי אזרחים, אלא להיפך, מטילה עליו מגבלות נוספות).
כל שיפור היפותטי שאולי היה בדיוק הכירורגי של החימוש הצה"לי, קוזז מול האגרסיביות הצומחת של מדיניות האש (שניזונה, מצידה, מן האשליה שכעת אפשר להפעיל כוח אש גדול יותר בקרב אוכלוסיה אזרחית). אכן, אחרי מבצע "עמוד ענן" חזיתי ש"ככל שיתבצר מעמדו של "הדיוק הכירורגי" בהסברה הישראלית ובדימוי העצמי של הציבור, כך יגדל גם שיעור הנפגעים האזרחים בצד הפלסטיני."
הנתונים האלה ידועים מראש, והם מונחים לפני מקבלי ההחלטות לפני כל מבצע צבאי בעזה. גם הטייסים יודעים אותם לפני שהם משחררים את הטילים על בתי מגורים. הנה, אם כן, הידיעה הוודאית מראש, שמעמידה אותם באותה קומה מוסרית שפלה של משגרי הטילים של החמאס. יהיה מי שיתעקש להציב כוונת הרג בזדון במדרגה מוסרית נמוכה יותר מאשר אדישות להרג. אבל זו פסיכולוגיזציה של העניין המוסרי כשלעצמו; לי אין חפץ בדיון השוואתי על מה עובר בראשו של פעיל החמאס או הטייס הישראלי בשעה שהם שולחים חפים מפשע אל מותם. אני מניח שגם את הקורבנות זה לא מעניין.
לא עובד? יורדים שלב בסולם.
5. צה"ל הורג חפים מפשע בידיעה מראש, אבל לפחות מתחקר את עצמו ומעניש את האחראים על פשעי מלחמה.
פחח. טוב, זה יהיה קצר.
צה"ל אינו חוקר כהלכה חשדות לפשעי מלחמה, ואין בחוק הישראלי כלים להטלת אחריות לפשעים כאלה על הפיקוד הצבאי הבכיר או הדרג המדינה. ועדת טירקל המליצה לתקן את המצב הזה אך כמובן שהמלצותיה מעלות אבק על המדף. חוקרי "בצלם" וארגונים אחרים העלו כמות אדירה של ממצאים לפשעי מלחמה שביצעו כוחות צה"ל במבצעים בעזה, אך דומה שהצבא טרוד יותר בענישת חיילים על ביזה מאשר על הרג ילדים. בבלוג הזה תועדו אירועים מחרידים שאירעו במהלך המבצעים האלה, כמו השמדת כפר חוזאעה ב"צוק איתן" וטבח משפחת סמוני ב"עופרת יצוקה", שהסתיים בסגירת התיק. תנו לי שם של קצין אחד שנגזר עליו עונש מאסר בגלל שהרג ילדים חפים מפשע בעזה. אין אפילו אחד.
לא, צה"ל אינו מתחקר באמת פשעי מלחמה של עצמו (איזה צבא עושה כך?), לו היה מתחקר היה גם מעניש מדי פעם, ואז לא היינו רואים את הפשעים האלה חוזרים על עצמם שוב ושוב. לשם כך דרוש גוף חיצוני, אך ודאי שהגוף הזה לא יכול להיות חלק מן המשטר ששלח את צה"ל לבצע את הפשעים. אם כך, מוטב להניח לבדיה הזאת להתפורר במחסן המיתוסים הלאומי.
* * *
אחרי שירדו מצדיקי הפשעים בסולם המוסרי שלב אחר שלב, עד לתחתיתו, הם עלולים להטיח בך את נשק יום הדין: "אז מה אתה מציע?"
הלו, הלו. איך הגענו מדיון על הלגיטימיות של פעולות צה"ל בעזה לשאלה מה עידן מציע? כלומר, עם כל הכבוד לעידן הקטן, מה זה נוגע בכלל לשאלה אם לגיטימי להפציץ ילדים בידיעה מראש?
אתם רומזים שבגלל שלי או למישהו אחר אין מה להציע (דווקא יש, אבל בואו נשתף פעולה עם המהלך לכמה שניות) אז זה לגיטימי? מותר להרוג ילדים חפים מפשע כי לא עולה בדעתנו שום פיתרון אחר??
הישראלים חייבים להבין ששום מצוקה פוליטית או אסטרגית לא תצדיק את פשעיהם בעזה. זה לא מעניין כלב מת ובטח לא עשרות ילדים מתים שקשה לכם לחשוב על פיתרון אחר חוץ מלהרוג אותם. הכל כאן הפוך. את האיסור האבסולוטי על המוות המחריד הזה צריך להציב כנקודת מוצא לחשיבה אסטרטגית מחודשת: מה אפשר לעשות מול עזה מבלי להפעיל את צה"ל כארגון טרור – כפי שאנו עושים שוב ושוב? חשיבה כזאת תפתח בהכרח אופציות שנעולות עמוק עמוק בירכתי ההכרה הישראלית.
באופן עקרוני, אני מתעקש להימנע מדיון תיאורטי על "מה אתה מציע" בשעה שעשן מיתמר מעל בתים הרוסים בעזה וגופות הילדים נערמות. כל מה שצריך עכשיו זה להפסיק להרוג. ולהיצמד לציווי הזה מספיק חזק כדי שהוא ישמור עלינו מספיק זמן, וימנע את הסבב הבא. רק אז אפשר יהיה להתחיל לחשוב בראש קצת יותר צלול, נקי מאזעקות הטילים ומהנדסת הפחד, איך נחלצים מן המילכוד של עזה. הרי השאלה הזאת ישנה מאד, הפתרונות כבר הוצעו בעבר (משני הצדדים). "עופרת יצוקה" פרצה בגלל שישראל לא הסכימה להאריך את הסכם הרגיעה, בניגוד לחמאס (אני יודע, חלקכם נדים באי-אמון; תקראו את הכרוניקה בקישור). בבלוג הזה הקדשתי לא מעט מילים ל"מה אפשר לעשות?", אבל ברור שלא זה הזמן לחזור עליהן, כשהעזתים וגם הישראלים מלקקים את פצעיהם. כעת האוזניים חסומות. אלה מחשבות ליום שאחרי.
אל היום הזה צריך לגשת בעיניים פקוחות ולהודות: אין כל הבדל מוסרי בין חמאס לצה"ל, והאזרחים משני צידי הגבול הם בני-ערובה של משטרים שטרור הוא לחם חוקם, וחיי אדם זולים מאד בעיניהם. הישראלים יודעים יפה להפנות אצבע מאשימה לפלסטינים ואינם מפקפקים כמעט בצידקת הנהגתם. כך הם מבטיחים שמה שהיה הוא שיהיה. רטוריקת הזיכוי העצמי שלנו אינה מותירה מקום להתבוננות אמיתית באחריותנו לפשעים חמורים ונוראיים שנעשים בשמנו, אם לא בידינו ממש. וכל עוד לא תהיה התבוננות שכזאת, לא תהיה נטילת אחריות וגם לא ייפרץ הכלוב – הפיזי של הפלסטינים, והמנטלי של הישראלים – שבתוכו כולנו לכודים, דוהרים במקום כבר שנים על גלגל הריצה.
[הפוסט הופיע בתרגום לאנגלית בבלוג של מוריאל רוטמן-זכר]