"המימד האנכי": צה"ל
ידיעה קטנה שפורסמה בעיתונות הכלכלית לפני שבועות ספורים בישרה שחברת הסטארט-אפ הישראלית "אקסטנד" (XTEND), שמייצרת רחפני קרב, גייסה השנה 30 מיליון דולר. מתחילת המלחמה בעזה סיפקה החברה 500 רחפנים לצה"ל תמורת 10 מיליון דולר; "המכירות לצבא הביאו אותנו הרבה יותר חזקים לגיוס ההשקעות", אמרו בחברה. זה לא מפתיע: מלחמות בעזה מזניקות את עסקי הנשק הישראלים, וגם המלחמה הנוכחית תרמה תרומה משמעותית לקידום מכירותיהם.
הידיעה על גיוס ההשקעות של "אקסטנד" לא עוררה תשומת לב מיוחדת בישראל, אך היא צדה את עינו של פרופ' ר'סאן אבו-סיטה, רופא כירורג פלסטיני-בריטי (ומאפריל השנה, רקטור אוניברסיטת גלאזגו), שהגיע לבצע ניתוחים בעזה בחודש וחצי הראשונים של מלחמה. אבו-סיטה זיהה את המותג "אקסטנד": "המפלצות האלה מייצרים רחפנים עם רובה צלפים. לילה אחד היו לנו 30 פציעות כשהם נשלחו לירות באנשים שניסו להגיע לבית החולים אל-אהלי. אחד מהם היה ילד בן 9 שנורה בצווארו. הוא דימם למוות בחדר הטיפול הנמרץ".
"אקסטנד" מציגה את התמהיל הכה-אהוב על הישראלים: צעירים יוצאי צבא, יזמות, טכנולוגיה צבאית "סקסית" ומתוחכמת, רווחי עתק בזמן קצר להפליא. זו הסיבה שהחברה והעומד בראשה, אביב שפירא, זוכים לשפע כתבות תדמית מפרגנות בשנתיים האחרונות. שפירא חוזר על המסרים בכל אחת מהכתבות האלה, כמו בכתבה הזאת ששודרה ב"כאן". מסר אחד הוא שהפעולות של הרחפן "מאד כירורגיות ומדוייקות"; מסר שני הוא שמטרת המערכת היא "לשמור על חיי אדם".
מה חושב הכירורג ר'סאן אבו-סיטה על השימוש הזה במילה "כירורגי" לתיאור ירי מפוזר על עשרות אנשים?
בואו נתעכב שניה גם על הביטוי "לשמור על חיי אדם", שלפעמים מועצם עד כדי "להציל חיי אדם". זהו מרכיב תדמיתי קבוע בעולם מערכות הנשק המתקדמות, האוטונומיות למחצה או למעלה מזה, שנעזרות בבינה מלאכותית לסרוק, לזהות ולהשמיד יעדים. "רחפנים יחליפו ככל הנראה את החיילים בחלק מן המשימות המסוכנות על מנת לשמור על חיי אדם ויתנו לחיילים בשטח אפשרות לנהל לוחמה חכמה הרבה יותר", נכתב בכתבה מן השנים האחרונות; סרטון תדמית של רחפן "לאניוס" מתוצרת "אלביט" מתהדר ב-maximizing human survivability. "לאניוס" מבחין בין חמושים לאזרחים לא חמושים באופן אוטונומי, מה שמעורר ספקות כבדים לגבי סיכויי השרידוּת של אזרחים שיזוהו בטעות כחמושים.
ובעצם, זה העניין. בסופו של דבר, היתרון של שמירה על חיי אדם נחלק באופן מאד לא סימטרי בין התוקף למותקף. רחפנים וכלי נשק רובוטיים אחרים נוצרו, לפני הכל, כדי להרחיק לוחמים מזירת הקרב ובכך לצמצם את הסיכון לחייהם. זו בוודאי מטרה נעלה. אלא שתוצר בלתי נמנע של המהפכה הזאת בשדה הקרב היה חשיפה מוגברת של המותקפים לסיכונים *לא ממוקדים* ולא כירורגיים. התוצאה הזאת מתממשת באופן הבוטה ביותר במצבי לוחמה אסימטרית, בין צבאות משוכללים ומצויידים בשיא הטכנולוגיה לבין יחידות גרילה שנשענות עדיין על לחימה פיזית בשטח ללא הלוקסוס של שיגור כלי רובוטי שיסתכן בשבילך. בדיוק משום שהצד בעל היתרון הטכנולוגי – נניח, צבא שמפעיל רחפני תקיפה – שרוי בבטחה הרחק מטווח הפגיעה של הצד הנחות יותר, פתוחה בפניו האפשרות להפעיל עוצמת אש גדולה הרבה יותר מאשר היה מעז לו נאלץ להפעיל אותה פיזית בקרבת האויב. וכך יוצא שהרווח ההיפותטי של "הדיוק הכירורגי" יוצא בהפסד הקונקרטי שנגזר מעוצמת אש גדולה מאד – המספר האבסולוטי של טעויות בזיהוי ונפגעי נזק אגבי נוסק למעלה.
זאת ועוד, צה"ל מפעיל מגוון גדול של רחפני תקיפה בעזה, ורובם הגדול אינם "כירורגיים" וגם לא נועדו לכך. רחפן "קרנף" שפותח ביחידת יפת"ח יורה רימונים ממטול; רחפני "רותם" (תעשייה אווירית) ו"מעוז" (רפא"ל) נושאים מטענים ומתפוצצים איתם על המטרה ("מסייע ללוחמים להגדיל את טווח הקטלניות שלהם באופן ששומר על חייהם"); ולהקות רחפנים שתוקפות במשולב תא שטח של האויב (שוב, באופן לא כירורגי).
הרמטכ"ל לשעבר, אביב כוכבי, היה הפרוייקטור הנלהב של החדרת הרחפנים לשירות מבצעי בצה"ל. כדרכו, עטף את מהלך הברוטליזציה הזה של הצבא בז'רגון פסבדו-תיאורטי על "המימד האנכי" ולחימה "רב-מימדית". הוא חנך את יחידת "רפאים" – כשמה לא היא, התקשורת הוזמנה והיחידה נחשפה ברעש גדול – שמפעילה את כל סוגי הרחפנים בשירות כוחות קרקע, ונהנית מזרם קבוע של כתבות יח"צ. בד בבד, רחפנים הוטמעו ביחידות השדה עד כדי הקצאת להקת רחפנים אוטונומים לכל מפקד פלוגה מסייעת בצבא הסדיר.
עזה היא מעבדת הניסויים של תעשיות הנשק הישראליות. בכל סיבוב דמים, צה"ל מכניס לשימוש כלי משחית חדשים, חלקם בבכורה עולמית, ועיני הקניינים צופיות. לכאורה, אין סיבה להקדיש מאמר שלם רק לרחפני התקיפה. אחרי הכל, עיקר ההרג וההרס בעזה היו תוצאה של הפצצות מסיביות, בפצצות טון או חצי טון, של שכונות מגורים שלמות. נזקם של הרחפנים מצומצם הרבה יותר. ואף על פי כן, רחפני התקיפה ראויים מאד לדיון נפרד, שכן הם מסמנים, באופן הברור ביותר, את קו הגבול בין מערכות נשק פסיביות למערכות אוטונומיות, מעבר שמטריד מאד הרבה אנשים ברחבי העולם, הרבה פרלמנטים וועדות וארגוני חברה אזרחית; זהו דיון שכמעט אינו מתקיים בישראל. הרחפנים הם השחקן החדש בזירה – בעזה טבילת האש שלהם היתה ב"שומר חומות", ואילו ב"חרבות ברזל", כדברי תא"ל במיל' יעקב נגל, סגן ראש המטה הלאומי לשעבר ומי שהיה מעורב שנים ארוכות בפיתוח הטכנולוגי של צה"ל, "האוויר בעזה מלא בהם".
המימד האנושי: עזה
איך זה מרגיש, לחיות בעזה כשהאוויר מלא ברחפנים? הזמזום הבלתי פוסק, החדירה המבהילה של הרחפן דרך החלון, צרחות האימה, ההסתתרות. הרסיסים. הדימום. המתים והפצועים. איך מתעדים פגיעה בידי רחפן?
אלה קולות ומראות שלא יבקיעו אל התקשורת. גם בתקשורת העולמית, שמתרכזת בקצה העליון של החורבן בעזה, אין איזכורים רבים לתקיפות רחפנים. בישראל, כאמור, הסיקור כולו חנף ומעריץ, מנקודת המבט של מפעיל הרחפן, אם לא של היצרן עצמו. אין לי ספק שרחפני תקיפה אכן חיסלו לוחמי חמאס ותשתיות טרור במסגרת הפעילות האינטנסיבית שלהם בעזה. מצד שני, לא צריך להיות ספק שזה לא כל הסיפור. רחוק מכך.
בשורות הבאות אביא סדרה של אירועים שתועדו בכמה אתרים ובעיקר בטוויטר. המדווחים הם תושבים או עיתונאים עצמאיים שמצאו עצמם תחת התקפת רחפנים. העדויות גולמיות, ראשוניות. הן לא מגיעות מדוברי חמאס (אף כי ישראלים רבים כבר לא מסוגלים להבחין בהבדל). אלה לא "תחקירים" מדוקדקים שעבדו עליהם חודשים ארוכים, אבל יש פה די והותר חומר גלם לתחקירים, אם מישהו ימצא את הפנאי והיכולת. כל כך הרבה דברים נוראיים קורים ברצועת עזה, אסון רודף אסון, ואין מי שיתעד ויתחקר מספיק את כולם.
7.1: רחפנים יורים לעבר תושבים שמנסים להקים אוהל מגורים.
24.1: טבח אל-ראשיד. קבוצה של מאות תושבים רעבים, שהמתינה למשאיות סיוע על כביש אל-ראשיד בסמוך לחוף עזה, הותקפה בידי להקת רחפנים. כ-40 תושבים נהרגו מן הירי. הכתבה מתארת פרקטיקה שחוזרת גם בעדויות אחרות: שימוש בירי חי של רחפנים "לזרז" אזרחים עזתים שמתפנים מאזור מסויים. תושב שייח'-רדואן שהתפנה יחד עם אשתו וילדיו במונית, מספר על רחפן שירה כ-15 כדורים על המונית בזמן שזו נסעה לכיוון מרכז עזה. תושב אחר מתאר ירי רחפנים מיד אחרי שצה"ל הצניח עלונים עם הוראות פינוי.
2.2: אולפאת שאקורה, בת 39, נמלטה מחאן יונס לרפיח, ובהגיעה לשם גילתה שהוריה עדיין בחאן יונס. היא יצאה ברגל בחזרה לשכונת אל-אמל בחאן יונס, יחד עם בנה בן ה-5. כשהגיעו סמוך לשכונה, רחפן ירה בה ופצע אותה אנושות. אולפאת אמרה לבנה לרוץ לבית המשפחה. הוא הצליח להימלט ולהגיע לבני משפחתו, אך אלה פחדו לצאת מן הבית כי השכונה שרצה רחפנים. אולפאת דיממה במשך 3 שעות ומתה.
8.2: עדותו של זיאד יאסין, בן 13, שנקלע יחד עם אביו למטח ירי של רחפנים. זיאד נפצע מ-14 כדורים, אביו נפצע מ-5 כדורים (הדוד והדודה נהרגו עם שתי בנותיהם, לא ברור אם מהרחפנים). הוא עבר 8 ניתוחים, מצבו עדיין רעוע, ובחיוך שובר לב הוא אומר: "אני נשבע שלא עשיתי להם כלום, לישראלים. רק הלכתי ושיחקתי, לא עשיתי שום דבר שזה מגיע לי."
19.2: תחקיר של "יורומד" על הרג בידי רחפנים. ב-24 בדצמבר נורה אמיר עודה, בן 13, על ידי רחפנים מחוץ למרפאת הסהר האדום שאליה התפנה עם משפחתו. הכדור חדר דרך החלון ופגע בחזהו של עודה, שלבסוף מת מאיבוד דם. ב-12 בפברואר רחפנים ירו למוות בשני אחים צעירים, בני 17 ו-19, הצעיר שבהם מוגבל פיזית ומנטלית, באוהל במחנה הפליטים אל-שאבורה. באותו יום הרגו רחפנים ישראלים זוג אחים נוסף, בן 16 ובת 21, במחנה באדר צפונית-מערבית לרפיח. התחקיר מתאר שימוש ברחפני Lanius (של "אלביט") ו-Matrice 600 (של DGI) שיורים אש אוטומטית.
12.3: רחפן פתח באש על עיתונאית שמדווחת משכונת חמד.
12.3: הסופרת והאקטיביסטית האמריקאית-פלסטינית סוזן אבו אל-האווה סיירה בדרום הרצועה במשך כמה שבועות וגבתה עדויות מנשים שאושפזו בבתי חולים. אחת הנשים סיפרה שכמה עשרות מהם מצאו מחבוא במבנה נטוש. כוחות צה"ל הקיפו אותם והחדירו פנימה רחפן שריסס את קירות החדר בירי, בעודם שם, צורחים באימה. הכתבה מתארת חוויות מחרידות נוספות מן הימים שעברו עליהם כשהיו כלואים בידי צה"ל.
18.4: ילד בן 9 נפגע מקליע של רחפן בזמן ששהה בחדרו בבית; ניצל בנס.
18.4: הצטברות עדויות על שימוש זדוני ברחפנים במחנה נוסייראת. הרחפנים משמיעים בלילה הקלטות "מערערות" – בכי תינוקות, נביחות, זעקות לעזרה – ותושבים שיוצאים החוצה לבדוק את מקור הקולות, מטוּוחים בידי רחפנים.
19.4: ילדה במחנה נוסייראת תיעדה ירי של רחפן לתוך דירתה.
13.5: רחפנים פתחו באש על שיירה של רכבי עיתונות והגנה אזרחית ברפיח.
15.5: רחפן פתח באש על צוות עיתונות בג'באליה.
16.5: אשת צוות רפואי בבית החולים כמאל עדואן בבית לאהיא נורתה למוות בידי רחפן בשעה שהיא מטפלת בפצועים בשטח בית החולים.
הרשימה הזאת אינה ממצה, וכל יום שחולף מאריך אותה. התמונה שמצטיירת מוכרת עד זרא: מרגע שכלי משחית מופקד בידי חיילים בזירת קרב, אין שום דרך להגביל את השימוש בו לשימושים התיאורטיים שעבורם הוא יוצר במעבדה. כל הסימנים מראים שצה"ל מפעיל רחפנים בעזה לא רק ככלי איתור וזיהוי, לא רק ככלי חיסול טרוריסטים, אלא גם ככלי שיטור למטרות כלליות: הטלת סגר על מתחמים, אילוץ תושבים להסתתר בבתיהם, או להיפך, שידולם לצאת החוצה; זירוז תנועת אנשים; או סתם הטלת אימה. כל זאת בירי חי שגובה חיי חפים מפשע, מתוך התייחסות אגבית אל אוכלוסיה אזרחית כאל עדר כבשים שיש להעיז מתוך המכלאה וחזרה פנימה.
וכך אפשר לראות באור שונה את סיסמת המכירות המנצחת של רחפני התקיפה – "לשמור על חיי אדם". מסתבר שיש אדם שראוי לשמור על חייו, והוא החייל הישראלי, ויש אדם שחייו אינם ראויים לשמירה – עובר אורח פלסטיני, ילד או אישה פלסטינית. או שמא לא מדובר באותו יצור? "אתם קרויין אדם ואין עובדי כוכבים קרויין אדם" (בבא מציעא קי"ד). ועל "דיוק כירורגי" מוטב שלא תיאמר עוד מילה.
המימד האופקי: אנחנו
הכניסה המסיבית של רחפנים לשדה הקרב היא חלק ממגמה עולמית, שישראל ניצבת בראש החץ שלה, של שימוש גובר והולך ברובוטים לא מאויישים למשימות צבאיות. בהקשר הישראלי, אחת המטרות הסמויות של המגמה הזאת היא הורדת המחיר האנושי (בצד הישראלי) של מצב הלוחמה הנצחי עד למינימום נסבל, בלי קץ נראה לעין ("אין מחיר למלחמה, אין עילה לשלום", כיניתי את הלך המחשבה הזה). אבל ברקע פועל המכבש העולמי שדוחף לשכלולים טכנולוגיים בלתי פוסקים בכל הבט והבט של חיינו. ההתמכרות לפתרונות הקסם שהוא מציע בשדה הקרב היא שעמדה בבסיס השאננות מאחורי מחדל ה-7 באוקטובר (שקר "הגדר החכמה"), כפי שכעת, באיחור משווע, מבינים גם בתוך מערכת הביטחון. אבל כעת, לפני סיום, אני רוצה דווקא למקד את המבט עלינו, על החברה האזרחית שבתוכה צומחת תעשיית הנשק הקטלני הזאת. אנחנו המימד האופקי.
שנים ארוכות אני כותב על תעשיית הנשק הישראלית והמחיר הנוראי שהיא גובה – מן הפלסטינים, מן החברה הישראלית, מן הדימוי של ישראל בעולם. לישראלים יש סדרת טיעונים ארוכה מדוע תעשיות הנשק שלנו לגיטימיות או הכרחיות; אלה טיעונים מאד חלשים, והתייחסתי אליהם בסופו של פוסט קודם. תעשיות המוות חילחלו בשנים האחרונות עמוק לענפי ההייטק והסייבר הנחשקים, וכך זכו להלבנה כפולה – הרחקה מנטלית מן הדימויים המרתיעים של תותחים ופגזים כבדים, לצד התהדרות ביוקרה העצומה שמורעפת בישראל על עולם ההייטק והסייבר. אבל נשק שהורג ילדים איננו נעשה נקי או מוסרי יותר בזכות מעבד בינה מלאכותית או מצלמה דיגיטלית משוכללת שהותקנו בו. ומי שמעורב בפיתוח וייצור אמצעים כאלה איננו נקי יותר מאחריות מוסרית רק בזכות העובדה שהוא כותב שורות קוד ולא מרכיב ראשי נפץ.
מעגלי המעורבות יכולים להגיע רחוק, וצריך לתת עליהם את הדעת. "לא צריך להיות אמא תרזה", כתבתי שם, "כדי לחיות חיים הגונים. מספיק לא לשתף פעולה עם מנגנוני הרשע. מספיק לעמוד על המשמר. שאל את עצמך, מדי יום, האם שותפותך ברשע – כולנו שותפים במידה זו או אחרת – היא מעבר להכרחי, מעבר לשליטתך, או שמא נשאבו לתוכה כבר מיטב משאביך, מיטב בחירותיך."
זוכרים את חברת XTEND מראשית הפוסט? יצרנית הרחפנים הזאת היא חברת סטארט-אפ. חברות סטארט-אפ חייבות לגייס הון. מאיפה גוייס ההון של XTEND? מסתבר שהחברה קיבלה מענק מחקר ופיתוח של 50 אלף יורו מקרן הורייזן של האיחוד האירופי, וזאת למרות שאמנות האיחוד אוסרות על מימון פרוייקטים צבאיים. למעשה, האיחוד האירופי השקיע לא פחות מ-14 מיליון יורו בחברות ישראליות שמפתחות מל"טים, ו-200 אלף יורו מתוכם הגיעו למשרד הביטחון. לאירופה יש תיאבון גדול למוצרי נשק ישראלים; כלל הייצוא הבטחוני לאירופה ב-2022 עמד על 3.7 מיליארד דולר. את הקשרים ההדוקים האלה צריך לזכור בכל פעם שמנהיגים אירופאים מגנים את המדיניות של ישראל בשטחים ובעזה; הכסף מדבר חזק יותר מן המילים.
אך זהו חשבון שאזרחים אירופאיים צריכים לעשות מול המוסדות הפוליטיים שלהם. בואו נחזור הביתה. ממש לבית שלי. מסתבר שחברת XTEND מקבלת מימון מן המעסיק שלי, אוניברסיטת תל אביב. קרן הון סיכון שהקימה האוניברסיטה, TAU Ventures, משקיעה כל שנה כמה מאות אלפי דולרים בחברות הייטק שבוחרת עבורה תכנית אקסלרטור של השב"כ. שיתוף הפעולה הזה בין השב"כ לאוניברסיטת תל אביב הושק ב-2018 ומאז השקיעה הקרן בעשרות חברות סטארט-אפ שמפתחות מוצרים, ובכן, שהשב"כ חפץ ביקרם. כמו למשל, חברה שמייצרת רחפני תקיפה שיורים על אזרחים בעזה. אוניברסיטאות בישראל מקדמות פרוייקטים של השב"כ? אל תיפלו מהכיסא; יש עוד הרבה. אלה קשרים שקופים לחלוטין לישראלים, אבל הם מככבים בתחקירים ודו"חות של תנועת ה-BDS. לכל הפחות, בל נפער עיניים משתוממות כשמדברים איתנו על חרם אקדמי. את הרע נבער מקרבנו.