"החקירה הפריכה לחלוטין את ההאשמות": כל השאלות הפתוחות על הטבח בשכונת זיתון

לפני הכל, ברכות לאל"מ אילן מלכא, בקרוב תא"ל, על ניקויו המוחלט מאחריות פלילית כלשהי למותם של 21 בני משפחת סמוני במבצע "עופרת יצוקה". סגירת התיק אומנם לא נחתה כרעם ביום בהיר; כבר בנובמבר 2011 נודע שזו תהיה תוצאת ה"חקירה" נגד מלכא (המרכאות יובנו בהמשך), אבל עכשיו זה רשמי, וחשוב מכך, העיכוב האכזרי הזה בקידומו של המח"ט המוערך אל דרגת התא"ל הסתיים.

נותר עוד העניין הפעוט הזה – מי לעזאזל היה אחראי למותם המיותר של בני משפחת סמוני, אם לא מפקד היחידה שפשטה על שכונתם? עניין פעוט ושולי, הפירורים שמסולקים משולחן העריכה של העיתונים והופכים לבשר והלחם של הבלוגים.

29 מבני משפחת סמוני המורחבת נהרגו באירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר, 2009. תשעה מתוכם היו ילדים, בגילאים חצי שנה עד 16. 21 מן ההרוגים שהו בבית ואיל סמוני, אליו פינה אותם הצבא מבתיהם. פגז ושני טילים שנחתו על הבית הרגו אותם ופצעו עוד כ-30 איש.

לאירוע המזעזע הזה יש לי יחס מיוחד. במשך מספר שבועות, גם לאחר תום מבצע "עופרת יצוקה", לא דיווח אף כלי תקשורת ישראלי (זולת דיווח תמציתי ב-ynet) על הטבח בזיתון. עיתונאים ישראלים, כזכור, לא הורשו (ועדיין אינם מורשים) להיכנס לעזה. הבלוג הזה היה המקור הראשון ברשת העברית שהביא את הסיפור המלא של הטבח (ב-1 לפברואר 2009), בהסתמך על מקורות זרים (ראו גם איזכור מוקדם יותר אצל איל ניב). זמן קצר לאחר מכן החלו לזרום עוד ועוד עדויות, בעיקר דרך שני צינורות: תחקירי "בצלם" וכתבות של עמירה הס ב"הארץ". התמונה התעבתה בעוד ועוד פרטים, אך קווי המתאר הבסיסיים שלה לא השתנו כמעט מן הדיווח הראשוני בבלוג הזה. אי-דיוק בולט אחד היה במספר ההרוגים שנקבתי, שהיה גבוה מן המספר האמיתי, ככל הנראה בשל החיפזון והאי-בהירות בזיהוי הגופות בשכונת זיתון.

עם סגירת תיק החקירה נגד אל"מ מלכא, פירסם הפרקליט הצבאי הראשי את מסקנותיו, והעביר גם מכתב מסכם לארגונים "בצלם" ו"המרכז הפלסטיני לזכויות אדם", שפניותיהם בנוגע לאירועי זיתון התניעו את הליך החקירה הפנימית בצה"ל. שני המסמכים האלה לא עומדים בשום הגדרה של "תשובה עניינית" לשאלות שהועלו: מדובר בטקסטים הצהרתיים, לקוניים, ריקים מכל תוכן עובדתי. העובדה שהפצ"ר מזלזל באופן בוטה כל כך בחובתו לספק הסברים משכנעים לחשדות מוצקים מאד בדבר פשעי מלחמה שצה"ל ביצע יכולה ללמד דבר אחד בלבד: חקירת מצ"ח שנפתחה בפרשת הטבח בזיתון היתה משחק מכור מלכתחילה, הצגה של ביקורת ועשיית צדק שנועדה בעיקר לעיניים זרות, ל"גולדסטונים" למיניהם.

זאת טענה חמורה, והפוסט הנוכחי הוא מאמץ מרוכז לבסס אותה.

השתלשלות האירועים

בלילה שבין ה-3 בינואר 2009 (יום שבת) לבין ה-4 בינואר, מיד לאחר הפלישה הקרקעית לעזה, השתלט כוח מחטיבת גבעתי על שכונת זיתון שבדרום עזה. מעדויות תושבים וחיילים עולה שהצבא השתלט על לפחות 6 בתים של משפחת סמוני המורחבת, המתגוררת בשכונה.

תקרית 1: 4 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן)
בביתו של עטייה סמוני (47) התרכזו 19 נפשות להעביר את הלילה. בשעה 5:30 רואים בני המשפחה שביתו הסמוך של טלאל, אחיו של עטייה, עולה באש כתוצאה מהפגזות צה"ל. כמה מהם יוצאים לכבות את השריפה. הם נתקלים בחיילים שלוקחים מהם את הטלפונים הניידים, עורכים עליהם חיפוש, ופוקדים עליהם לחזור אל ביתם. המשמעות היא שהחיילים ידעו מי נמצא בבית עטייה וגם ידעו שהשוכנים בו אינם חמושים שמסתתרים מפניהם.

בשעה 7:20 בבוקר, אחרי שנשמעים פיצוץ וירי מבחוץ, חיילים פורצים את הדלת וקוראים מבחוץ לבעל הבית לצאת. עטייה יורד ויוצא בידיים מורמות. מטח כדורים שנורה בידי קבוצת חיילים, ממרחק של 3-4 מטרים, הורג אותו במקום. בנו פרג' רואה את זה מהקומה השניה. החיילים ממשיכים לירות בתוך הבית, פוצעים נשים וילדים, ועולים לקומה השניה, שם הם יורים גם בילד אחמד, בן 4, שהיה בזרועות פרג'. אחמד מדמם למוות כל אותו יום, כיוון שהצבא אינו מתיר לצלב האדום ולסהר האדום להיכנס למתחם. לפנות בוקר של יום שני, כמעט 12 שעות אחרי פציעתו, אחמד הילד מת.

תקרית 2: 4 בינואר, בוקר (מקור: כאן)
ב-10 בבוקר חיילים מובילים את משפחת רשאד סמוני לבית טלאל, אחיו. בנו של רשאד, וליד (17), נבהל ובורח. החיילים יורים בו והורגים אותו. זמן קצר לאחר מכן הופך הצבא את בית טלאל לעמדה צבאית, ומפנה את כל יושביו אל ביתו של ואיל סמוני, מחסן בטון ששטחו 200 מ"ר.

בבית ואיל סמוני מתכנסים כ-100 איש, שהצבא פינה מבתי המשפחה שהפכו לעמדות צבאיות. סלאח סמוני סיפר כיצד דיבר עם חיילים שפגש בשכונה; אחד הקצינים הבטיח לו שלא יהיה ירי. כיוון שכל המשפחות התרכזו במחסן בהוראת הצבא ובליווי חיילים, אין שום ספק שנוכחותם במבנה היתה ידועה לצבא.

בבית ואיל אין מזון או שתיה. במהלך היום יוצאים מהבית כמה גברים לאסוף קרשים לאפיית פיתות. החיילים צופים בהם.

תקרית 3: 5 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן, כאן)
הרעב והצמא בקרב 100 בני סמוני גוברים. ב-6 בבוקר יוצאים אישה וילד להביא מים מהבאר בג'ריקנים; החיילים צופים בהם.

ישנם עדיין בני משפחה שנשארו בפחונים בשכונה. קצת אחרי 6 בבוקר יוצאים ארבעה גברים מבית ואיל, לקרוא לבני המשפחה הנותרים שיצטרפו אליהם, מתוך מחשבה שמחסן הבטון הוא המקום הבטוח ביותר בשכונה. הם ניגשים לצריף סמוך, מרחק 80 מ' מעמדת צה"ל, לפרק ממנו קרשי עץ להסקת מדורה. תוך דקות ספורות נורה לעברם פגז; מוחמד אברהים מת מיד, סלאח ואיל ואיאד נפצעים.

תקרית 4: 5 בינואר, בוקר (אותן עדויות)
הפצועים חוזרים אל תוך הבית, וכשהנשים מתחילות לחבוש אותם, נוחתים שני טילים (ששוגרו ממסוק קרב, כך יתברר מאוחר יותר) על גג המחסן. השעה היתה 6 וחצי בבוקר. 20 איש נהרגים מההפגזה הזאת, 30 נפצעים. העדויות מן התופת הזאת מזעזעות: ילדים מגלים את גופות הוריהם ומטלטלים אותן שוב שוב, להעירן; חלקי גופות מפוזרים בכל מקום. אמל בת ה-9, שראתה יום קודם לכן את אביה עטייה נורה למוות מטווח קצר בידי חיילים, סופגת רסיסים בראשה.

בין ההרוגים גם תאופיק סמוני. אשתו מייסא (19) נמלטת מן המחסן ההרוס עם התינוקת שלה, בת 9 חודשים, ששלוש מאצבעותיה נקטעו בפיצוץ, ועם הגיס שלה מוסא. היא מגיעה לבית אסעד סמוני, שחיילים שומרים בתוכו על קבוצת גברים פלסטינים כפותים, ומקבלת מהם עזרה ראשונה. החיילים מפרידים ממנה את מוסא, כופתים אותו, קושרים את עיניו ומצרפים אותו ליתר הגברים הקשורים. החיילים משחררים את מייסא והתינוקת ואומרים לה שהם שומרים על הגברים למקרה שיגיעו אנשי חמאס. היא מבינה שהם משתמשים בגברים כ"מגן אנושי".

צה"ל לא מאפשר לצוותי הצלה להיכנס לשכונה. על כן נותרים הפצועים לדמם, חלקם עדיין קבורים בהריסות של בית ואיל. רק ביום רביעי, ה-7 בינואר, יותר מ-48 שעות אחרי הפגזת הבית, מצליחים אנשי הצלב האדום להגיע לבית ואיל. הם מגלים בהריסות ארבעה ילדים, חיים אך תשושים ומורעבים, צמודים לגופות הוריהם.

תקרית 5: 5 בינואר, צהריים (עדות: כאן, כאן)
חלק מניצולי בית ואיל יוצאים מן השכונה בשיירה לעבר רחוב סלאח א-דין, בהם גם גברים שהוחזקו כפותים בבית אסעד. הגברים משוחררים אבל הצבא לא פותח את אזיקיהם. הם מונחים להניף ידיים מעלה ולשאת סמרטוט לבן. אחד מהם הוא איאד סמוני. בדרך מצלצל טלפון נייד של בן דודו של איאד. איאד מושיט את ידיו האזוקות לכיסו של הבן דוד כדי לשלוף את הטלפון – ואז סופג ירייה ברגליו מצלף של צה"ל שנמצא על אחד הגגות. עוד ירייה מרסקת את רגלו השנייה. הצבא לא מאפשר לבני המשפחה לפנות אותו ומונע כניסת אמבולנסים לרחוב סלאח א-דין. איאד מדמם למוות במשך 3 ימים. צוות הסהר האדום אוסף את גופתו, עדיין אזוקת ידיים.

חשבון ההרוגים ממשפחת סמוני: 5 בתקריות שקדמו להפגזת בית ואיל, 21 בהפגזת הבית, ועוד 3 שנהרגו באירועים מאוחרים יותר. בסך הכל – 29.

חקירת אל"מ אילן מלכא (מקורות: כאן, כאן, כאן, כאן)

בעקבות פניות של ארגוני זכויות אדם לאחר מבצע "עופרת יצוקה", הוקם צוות חקירה חקירה ראשוני לאירוע; הצוות לא מצא פגם בהתנהלות הצבא בשכונת זיתון. צוות שני שהוקם בנובמבר 2009, בעקבות דו"ח גולדסטון, המליץ על פתיחת חקירת מצ"ח. ביוני 2010 (שנה וחצי אחרי האירועים המדוברים) נפתחה חקירת מצ"ח נגד אל"מ אילן מלכא, מח"ט גבעתי בזמן המבצע ומי שנתן את הפקודה להפגיז את בית ואיל סמוני, בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש. במהלך החקירה התברר שקצינים בחיל האוויר הזהירו את מלכא שעלולים להיות אזרחים במקום.

מעט מאד פרטים מחקירת מלכא חילחלו לתקשורת. ככל הנראה ההחלטה של מלכא התקבלה בעקבות יציאתם של ארבעת הגברים מבית ואיל בבוקר ה-5 בינואר (ראו תקרית 3 למעלה). מזל"ט שצילם אותם מלמעלה העביר את התמונות לחמ"ל גבעתי, וככל הנראה קרשי העץ פורשו כטילי אר-פי-ג'י. הגברים סומנו כחולית מחבלים, פגז נורה לעברם, והמח"ט מלכא מורה לשגר שני טילים מן האוויר אל בית ואיל, שלתוכו הם נמלטו. גילויים מאוחרים מחקירת מצ"ח העלו שגם לאחר שניצולים החלו לצאת מן הבית, הורה מלכא על שיגור טיל נוסף לעברם, אך הירי הזה נמנע בהתערבות קציני חיל אוויר, שזיהו ילדים ביניהם. החלטתו זו האחרונה (שלא התממשה) ולא ההחלטה שקדמה לה (ואשר הובילה להרג 21 אזרחים) היא זו שהפצ"ר מצא שגויה, ובגינה עיכב את קידומו במשך 3 שנים.

החלטת הפצ"ר: חורים על גבי חורים

כפי שניתן לראות מן התמצית שהובאה כאן, שרשרת האירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר תועדה בפירוט בידי גורמים שונים (עיתונאים וארגוני זכויות אדם), על בסיס עדויות ממקורות שונים (בני משפחת סמוני, חיילי גבעתי, אנשי כוחות הצלה); חלק ניכר מן העדויות נגבה בימים שלאחר הטבח, כשזכרון העדים עוד היה טרי. שאלות מפורטות בדבר האירועים הללו הוגשו לצה"ל בידי עיתונאים וארגונים, אולם רק לאחר פרסום דו"ח גולדסטון הוחלט לפתוח בחקירת מצ"ח.

החקירה החלה רק ביוני 2010, כשנה וחצי לאחר האירועים. ככל הידוע, מצ"ח לא חקרה אף עד פלסטיני והגבילה עצמה לחקירת חיילים וקצינים שהיו מעורבים באירוע. כאמור, צה"ל שיחרר פרטים כלליים בלבד מתוכן החקירה. מה שניצב לפנינו הוא המסקנות הסופיות – הזיכוי הגורף שפירסם הפצ"ר השבוע.

וזו לשון ההודעה שפורסמה:

"בחוות דעתו שניתנה לאחרונה, מצא הפצ"ר, בראש ובראשונה, כי החקירה הפריכה לחלוטין את ההאשמות החמורות שהוטחו בצה"ל על-ידי גורמים שונים, לפיהן התקיפות שבוצעו כוונו במודע ובמישרין נגד אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, או שנעשו מתוך פזיזות או קלות דעת ביחס לאפשרות שאזרחים כאמור ייפגעו כתוצאה מתקיפות אלה. בתוך כך, גם לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף. משכך, נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית.

כן מצא הפצ"ר, כי באירוע נשוא התלונות בו נפגעו אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, כלל הגורמים המעורבים – ובראשם המח"ט – אף לא נהגו ברשלנות בנסיבות העניין, באופן המקים להם אחריות בפלילים. הגם שחלק מן ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע היו מוטעות, ומצופה היה ממנו שינהג באופן שונה, הפצ"ר מצא כי החלטות אלה לא חרגו ממתחם שיקול הדעת של "מפקד צבאי סביר" בנסיבות דומות.

בהקשר זה הדגיש הפצ"ר, כי הנסיבות המבצעיות של מבצע "עופרת יצוקה" בכלל, אשר התנהל ברובו בסביבה עירונית מאוכלסת בצפיפות, ובפרט של האירוע שבמוקד חוות הדעת, אשר קדם לו ירי RPG לעבר כוחות צה"ל ששהו באזור, השליכו על האופן שבו נבחנו ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע. ככל שהאינטנסיביות של הסיטואציה הלחימתית רבה יותר, וככל שהאתגרים המבצעיים שהיא מציבה והסיכונים הכרוכים בה לכוחותינו משמעותיים יותר, כך מתחם שיקול הדעת של "המפקד הצבאי הסביר" הפועל בנסיבות אלה רחב יותר."

זה כל מה שהיה לפצ"ר לומר בהתייחס לאירועים בזיתון. חייבים לומר שמדובר בתגובה מבזה בלקוניות שלה, תגובה שעצם סגנונה ההצהרתי, הלא-ענייני, החומק מפרטים, מעידה יותר מכל על האמינות המפוקפקת של החקירה שהיא מסכמת. בצה"ל כנראה מניחים (בצדק) שהציבור הישראלי לא יחטט ולא ישאל ולא יעיק יותר מדי. גורם הזמן גם הוא עושה את שלו. אף כי תוצאות החקירה היו ידועות כבר בנובמבר 2011, הן פורסמו כמעט חצי שנה מאוחר יותר. אני מעז לנחש שהסחבת הזאת נועדה גם היא לגמד את ההד הציבורי של המסקנות.

ובכל זאת, מבחינה אובייקטיבית, הודעת הפצ"ר היא דוגמה ומופת איך אפשר להשתין על הציבור ולהמשיך לרחוץ בנקיון ידיך. אז בתור אחד שמשתינים עליו, אני מרשה לעצמי לשאול כמה שאלות ולהעלות כמה תהיות.

1. הודעת הפצ"ר מתעלמת לחלוטין מכל האירועים הקטלניים שאירעו לפני ואחרי הפגזת בית ואיל: תקריות (1), (2) ו-(5) למעלה. האם חיילי צה"ל רצחו מטווח קצר את עטיה סמוני ובנו אחמד בן ה-4? לפחות שלושה עדים העידו על כך. האם ירו למוות בוליד בן ה-17 רק מפני שנבהל וברח מהם? האם צלף של צה"ל ירה פעמיים באיאד סמוני, שצעד עם שיירת ניצולים, בזמן שידיו היו אזוקות?

בספטמבר 2009 נמסר שצה"ל "בודק" את נסיבות האירוע בבית עטייה סמוני. הבדיקה הזאת לא הובילה לשום חקירה, אף כי מעל האירוע, כפי שגולל בעדויות, מתנוססים עשרה דגלים שחורים לפחות. מדוע צה"ל לא מצא לנכון לחקור? ניחוש שלי: כי גולדסטון לא לחץ. במנטליות של ההנהגה הישראלית, תשובות צריך לתת לגויים (וגם אז, תחת לחץ ואיומים), אבל לא לציבור הישראלי עצמו.

אמל סמוני היתה בת 9 כשראתה את אביה עטייה נורה למוות בידי חיילי צה"ל שפרצו לביתה, ב-4 לינואר 2009. גם אחיה אחמד בן ה-4 נפצע מהירי ומת מפצעיו. מאוחר יותר נמלטה לבית ואיל, שהופגז למחרת ובו נהרגו 21 מבני משפחתה. היא שרדה בין הגופות במשך יומיים, עם 7 רסיסים בראשה, עד שחולצה. צילום: אווה בארטלט

2. מדוע צה"ל מנע מכוחות הצלה להיכנס לשכונה זמן כה רב (כ-48 שעות) לאחר הפגזת הבית – זמן שככל הידוע לא אירעו בו כל חילופי ירי באזור? מדוע לא איפשר אפילו לבני משפחתו של איאד סמוני, שנורה בידי צלף, לקחת אותו איתם לבית חולים, ובכך גזר את גורלו למות מאובדן דם?

האם צבא שפוגע, הורג ופוצע אזרחים, יודע על כך בזמן אמיתי, נמצא בקרבתם המיידית אבל אינו מאפשר לכוחות הצלה להגיע אליהם – אינו חייב לפחות להגיש להם עזרה ראשונה בעצמו? ממתי הפכה גסיסה  של אזרחים באזורי עימות ליעד צבאי? מי יודע כמה פצועים נקברו בהריסות בית ואיל ודיממו שם למוות במשך יומיים. במרחק של פחות מ-100 מטרים מהם ישבו חיילים בעמדה צבאית. החיילים צפו בשיירת הניצולים יוצאת מן הבית, הבינו שיש שם עוד הרבה הרוגים ופצועים – ולא נקפו אצבע.

מי הם החיילים האלה? מי הוא מפקדם?

3. טענתו החוזרת ונשנית של אל"מ אילן מלכא, כי לא ידע על הימצאות אזרחים בבית ואיל – אינה עומדת במבחן ההיגיון. נחזור שנית: הסיבה היחידה שקרוב ל-100 אזרחים התכנסו במחסן הזה, ללא מזון ומים, היתה שחיילי גבעתי פינו אותם מבתיהם (כדי להפוך אותם לעמדות צבאיות). הפצ"ר קובע: "לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף". לא נמצא? מישהו חיפש בכלל? מישהו ניסה לאתר את הפלסטינים שדיברו בעברית עם הקצינים שפינו אותם?

נראה לך הגיוני, אדוני הפצ"ר, ש-100 איש, כולל זקנים נשים וילדים, יעזבו את בתיהם, יתרכזו במחסן בטון ללא כל תשתית מים וחשמל, ללא מיטות או ריהוט, ללא מזון – מרצונם החופשי? זה הסיפור שאתה מנסה למכור לנו?

סאלח סמוני דיבר עם קצין בשכונה בבוקר ה-4 בינואר. בפקודת הצבא, 35 איש ששהו בבית עטייה פונו לבית ואיל בצהרי אותו יום. במהלך היממה ששהו האנשים שם, עד להפגזה, יצאו ממנו כמה פעמים נשים וגברים להביא מים או עצים להסקה. החיילים בעמדות מסביב צפו בהם כל העת.

לא ידעת שיש שם אזרחים, אל"מ מלכא? כל החיילים שלך בשכונה ידעו ואתה לא?

4. מדוע רוכזו גברי השכונה בבית אסעד סמוני, והוחזקו שם שעות ארוכות, תחת שמירה, כשהם כפותים ועיניהם מכוסות? מדובר באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה, גם לפי צה"ל. על פי עדותה של מיסא סמוני, החיילים אמרו לה שהם מחזיקים בגברים למקרה שהחמאס יגיע. במלים פשוטות: צה"ל השתמש בשבויים אזרחיים כמגן אנושי. מדוע אין בהודעת הפצ"ר שום התייחסות לכך?

5. הפצ"ר כותב: "נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית." המשפט הזה מנוסח בערמומיות. חזקה על הפרקליטות הצבאית שהיא מכירה את הפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (1977). סעיף 51 מגדיר כל התקפה חסרת אבחנה כפשע מלחמה – בלי להכיר כלל בנחיצותה של מחשבה פלילית. הנה לשון החוק: "בין השאר, ההתקפות מהסוגים שלהלן תחשבנה כחסרות הבחנה: (א) התקפה על-ידי הפצצה בכל שיטה או אמצעי, המתייחסת למספר מטרות צבאיות נפרדות ומובחנות באופו ברור והממוקמות בעיר, עיירה, כפר או אזור אחר המכיל ריכוז דומה של אזרחים או אובייקטים אזרחיים, כאל מטרה צבאית יחידה; וכן (ב) התקפה שניתו לצפות כי תגרוס לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים,  נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים, או שילוב של כל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי."

במלים פשוטות: דין ידיעה מראש כדין כוונה. מי שיכול לצפות בוודאות פגיעה לא-מידתית באזרחים, ואינו נמנע ממנה, נושא באחריות בדיוק כמו מי שהתכוון לפגוע באזרחים. במשפט הפלילי העקרון הטבעי הזה מוכר כ"הלכת הצפיות". בהקשר הפוליטי והמוסרי, העקרון הזה שומט את הקרקע מתחת לסיסמה הישראלית החבוטה "הם מתכוונים לרצוח אזרחים, אנחנו לא". מי שלא סופר אזרחים הוא טרוריסט, נקודה.

אפשר אולי שהפצ"ר התכוון שלא בוצעו פשעי מלחמה מן הסוג שנדרשת בהם מחשבה פלילית (אבל אולי כן מסוג אחר?). אם כך, מדובר בניסוח פתלתל ומטעה. ובכל מקרה, באף אחת מן הפניות של העיתונאים וארגוני זכויות האדם לצה"ל, בבקשה לחקור את אירועי זיתון, לא נרמז שהטבח היה מכוון. הפצ"ר מתפלמס עם "straw man" על מנת להסיט את תשומת הלב; הוא מפטפט על כוונות בשעה שפשעי מלחמה הם בראש ובראשונה מעשים.

6. מהו אותו "ירי RPG" מסתורי ש"אילץ" את אל"מ מלכא להגיב בשיגור פגז לחצר בית ואיל, ולאחריו שני טילים ממסוק? מי ירה את הטיל, ולעבר איזה כוח, ומתי זה קרה? האם נמצאו במתחם שרידי נשק שתומכים בגרסה הזאת? האם יש עדות כלשהי שהיה בכלל נשק בבית ואיל, שמישהו מבני משפחת סמוני היה מעורב בפעילות צבאית נגד צה"ל?

חקירת מצ"ח והודעת הפצ"ר מטשטשים מאד את הנקודה הזאת, שעליה ורק עליה נסמך כל הגיון ה"הדדיות" בפרשה. צה"ל כמובן לא רואה עצמו מחוייב להציג עדויות פומביות לגרסה שלו. כך זה תמיד; העדות לאמינותה היא עצם העובדה שהגרסה בקעה מגרונו של צה"ל. אבל ההתנהלות הזאת היא עזות-מצח (אם לדייק, עזות-מצ"ח): אלמלא הלחץ החיצוני, החקירה בכלל לא היתה נפתחת. מלכתחילה, צה"ל נדרש לתת הסברים לציבור, לא לעצמו. יואיל נא צה"ל ויתן איפא הסבר אמיתי – או שלא יטרח כלל להעמיד את ההצגה המגוחכת הזאת של "חקירת מצ"ח". אנחנו לא קהל בהצגה הזאת, אנחנו המפיקים.

לאור כל השאלות והתהיות שנותרו, יש להתייחס אל הודעת הפצ"ר כאל פעולת טיוח ותו לא. אפשר להשליך אותה לאשפה ולעבור הלאה.

מה בכל זאת עשה אל"מ מלכא?

מכלל העובדות הידועות, ניתן לשחזר את התרחיש הבא. ככל הנראה, היתה התראה אזורית על חולית RPG. "אזורית" משמעה – לא ממש ממוקדת, לא ממש אינפורמטיבית. כוח גבעתי ששלט בשכונת זיתון ריכז את ענפי משפחת סמוני השונים בבית ואיל. קצינים פיקחו על התהליך, ואין ספק שהמח"ט ידע זאת. מלכא ידע שבבית ואיל יש אזרחים רבים. אני לא חושב שהיתה לו כוונה להרוג אותם; כאמור, זאת שאלה משנית בעיני. כשיצאו ארבעת הגברים בבוקר ה-5 בינואר מן הבית והחלו לפרק קרשים מצריף עץ סמוך, לצורך הסקה, התקבלה תמונת מזל"ט בחמ"ל החטיבתי. מישהו פירש את התמונה כחולית שיגור של RPG. הזיהוי הזה גזר את גורל בית ואיל. מלכא, שידע על נוכחות אזרחים רבים בבית, הורה על שיגור פגז ושני טילים. כשמפקד ב"עופרת יצוקה" ראה מולו (מה שהוא תפס כ) כוח חמוש – הוא ירה, בלי שום מעצורים לנוכח אזרחים בסביבה. על תורת הלחימה החדשה הזאת, שזכתה לתיעוד פומבי, כתבתי כבר כאן (בחקירת מצ"ח אחרת, שדווחה בכתבה הזאת של "עובדה", מצוטטת עדות חייל במבצע: "אני זוכר משפט: "גם אם יש להם דגל לבן שכתוב עליו Peace , אתם יורים"). במובן הזה, פעולת מלכא היתה לגמרי נורמטיבית, כפי שאומנם ציינו קצינים בכירים שהתרעמו על פתיחת החקירה נגדו.

רשות הדיבור לעמירה הס:

"במהלך "עופרת יצוקה" נהרגו ונפצעו אזרחים רבים אחרים מירי מכלי טיס, בתהליך דומה: על סמך הפרשנות שנתנו לתצלומי מזל"ט במסכי החמ"לים. המקרים הרבים האלו, שמפורטים בדו"חות ארגוני זכויות האדם, יכולים להעיד על אחד מהשניים: או שתצלומי המזל"טים אינם מדויקים וברורים כפי שהם אמורים להיות וכפי שצה"ל הצרכן מתיימר שהם. או שהטכנולוגיה המתוחכמת הנחשבת "אובייקטיבית" ו"יודעת כל" סיפקה אליבי למפקדים כדי לתת מראש פרשנות מפלילה לכל פעילות אזרחית: ילדים משחקים על גג הם "תצפיתנים" שדינם להיירות, אנשים שניסו לדבר בטלפון עם קרוביהם הדאוגים הם "קשרי גדוד מחבלים", ומשפחות שיצאו מהבית אל הגינה כדי להאכיל את העזים – חוליות משגרי קסאמים.

בפרשת משפחת סמוני, האפשרות להצליב מידע טכנולוגי מתוחכם עם מידע אנושי מהשטח היתה ממש בהישג יד, כבר יממה לפני שהופיעה "חוליית האר-פי-ג'י" כביכול."

מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה?

אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים.

29 אזרחים, בהם 16 ילדים, נהרגו על לא עוול בכפם. אל"מ מלכא נושא באחריות ישירה למותם של 21 מהם ועקיפה למותם של היתר. עכשיו הוא "זכאי", והתופת שהתרחשה בשכונת זיתון נותרה מיותמת מאחריות. לעשרות הפצועים שנותרו ללא בתים, רק עם זכרונות זוועה – אין ממי לתבוע צדק. האם מישהו קיווה ברצינות שצה"ל ימצא את מח"ט גבעתי אחראי למותם?

הסימנים לכך שמדובר בחקירה לצורכי יחצ"נות בלבד הופיעו כבר מזמן. בפברואר 2011, בעיצומה של חקירת מצ"ח נגד מלכא, הוא מונה לעמוד בוועדה שתבחן את הוראות הפתיחה באש בגדה המערבית (לאור הריגתם של שני פלסטינים לא חמושים בידי כוחות צה"ל). לשון אחר: בידו האחת "חוקר" הצבא קצין בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש בגזרה א', ובידו השניה ממנה אותו לבחון את ההוראות האלה בגזרה ב'. כמו מישהו בשלילת רשיון על מהירות מופרזת שיעמוד בראש ועדה לבדיקה מחדש של מגבלת המהירות בכבישים. מי שמינה את מלכא לוועדה היה אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי; אותו אלוף שמתח ביקורת קשה על החקירה נגד מלכא. הנה לכם "מינהל תקין" בנוסח צה"לי.

סימן שני שמדובר במחזה אבסורד הגיע מהדלפה ישירה מחדר החקירות של מצ"ח. אחד המילואימניקים ששירתו תחת מלכא בחמ"ל החטיבתי, ואשר זומנו לתת עדות בחקירה, הקליט בסתר, ככל הנראה, את חילופי הדברים בינו לבין חוקר מצ"ח. בהקלטה הוא נשמע משיב לכל השאלות בתשובה מתריסה זהה: "אין לי מה להוסיף". כשהוא נשאל לבסוף מדוע אינו עונה לשאלות, הוא מסביר: "כל החקירה הזאת – בגידה בצה"ל, בגידה בחיילים, בגידה בציונות ובמדינת ישראל".

אין מה להתפלא. היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת, ומן הסתם לא היה בודד בגישתו זו. פרט מעניין במיוחד: בכתבה נחשפים הזימונים לחקירה שקיבלו החיילים. בראש הזימון מתנוסס בכותרת "דו"ח גולדסטון". כך, על מסמך רשמי, הצבא רומז לחייל: אתה נחקר לא בגלל שאנחנו חושבים שמשהו לא בסדר קרה, אלא בגלל שגולדסטון חשב כך, ולצערנו הוא דורש תשובות.

זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה.

לפני 3 וחצי חודשים ערך ארגון "בצלם" סיכום של חקירות צה"ל שנפתחו בעקבות עדויות ודיווחים על חשד לפשעי מלחמה ב"עופרת יצוקה". מתוך 20 מקרים שונים שהפנה "בצלם" לפרקליטות הצבאית, נפתחו תיקי חקירה ב-11. מתוך ה-11, 5 נסגרו ללא הליכים משפטיים, ב-4 לא התקבלה החלטה, בתיק אחד לא ברור כלל אם יש או אין חקירה עד היום, ובתיק בודד הואשם חייל ב"הריגת אלמוני", אך ההליכים בעניינו הוקפאו.

על מה הצבא כן העמיד לדין? שלושה כתבי אישום הוגשו בסך הכל בעקבות "עופרת יצוקה": חייל שגנב כרטיס אשראי מבית פלסטיני (7 וחצי חודשי מאסר); שני חיילים שהשתמשו בילד בן 9 כ"מגן אנושי" שיפתח עבורם תיקים שנחשדו כממולכדים (הורדה בדרגה ו-3 חודשי מאסר על תנאי); והאישום על "הריגת אלמוני", שעדיין לא מוצה.

כל החיילים האלה – מגבעתי. אחריותם הפלילית, הן מבחינת דרגתם והן מבחינת חומרת הפשע, מתגמדת בהשוואה לאחריותו הפלילית של המח"ט שלהם, אל"מ אילן מלכא, שהורה על הפגזת בית הומה נשים וילדים. הם לא זכו לסגירת התיק נגדם; הם בסך הכל חיילים, הוא "קצין מבטיח ומוכשר" שדרכו לקידום אצה לו. זהו שוב גמביט "והיה מחננו טהור".

מלבד שלושת כתבי האישום הללו (שרק אחד מהם הסתיים במאסר בפועל), הועמדו 6 קצינים נוספים לדין משמעתי בשלושה אירועים. אשר לאירועים בשכונת זיתון, הזעזוע הרציני היחידי שניכר בצה"ל היה בעקבות חשיפת הכתובות והנאצות הגזעניות שהשאירו אחריהם חיילי גבעתי על קירות הבתים של משפחת סמוני. כתובות בנוסח "ערבים צריכים למות" ו"עוד לא רווית דם" על קירות בתים שחזו בהרג המוני של ערבים הן אכן עניין לא אסתטי. מדובר צה"ל נמסר אז ש"לא לכך מחונכים חיילי צה"ל. זה נוגד את הקוד האתי של צה"ל – העניין נמצא בחקירה והאחראים ייענשו במלוא החומרה".

* * *

הערה למגיבים מסוג מסוים: אם אתה מתנגד באופן עקרוני לחקירה של קציני צה"ל בעקבות מוות של פלסטינים ("בגידה בציונות", כהגדרת המילואימניק בכתבת ערוץ 10 שצוטטה לעיל); אם לדעתך צה"ל אינו כפוף לדיני המלחמה שבמשפט הבינלאומי; אם אתה חושב שהטרור של החמאס מצדיק כל פעולה של צה"ל שפוגעת באזרחים חפים מפשע; אם אתה חושב שבלוגרים כמוני צריכים להתעסק באלפי הקורבנות של אסד בסוריה ולא בזוטות כמו 21 פלסטינים שצה"ל הרג לשווא; אם הפרטים של אירועי זיתון באופן עקרוני לא מעניינים אותך – אם כך, אל תגיב.

אל תגיב, כי לא תהיה לי תשובה עבורך. אל תגיב, כי הפוסט הזה כולו נשען על הנחות שאתה חולק עליהן, אבל הפוסט עצמו אינו מנסה כלל להגן עליהן; יש דברים בסיסיים שאי אפשר להתחיל להצדיק כל פעם מחדש. אל תגיב, כי תגובה ברוח כזו תגרור את הדיון בהכרח למחוזות הטוקבקיאדה. אל תגיב, כי לפטור את כל העדויות והחומר שהובא כאן כ"לא רלבנטיים" לשאלה שבאמת מעניינת אותך (או "צריכה" לעניין אותי) – זה חוסר נימוס קיצוני.

* * *

[בלי קשר: בסוף השבוע פורסם שעיריית ירושלים חילקה 7 צווי הריסה לבתים פלסטיניים בשכונת אל-בוסתן בסילואן, שם מתוכנן לקום פרוייקט "גן המלך". זהו פרוייקט נישול גרנדיוזי, שכתבתי עליו לא מעט, שבשל פוטנציאל התבערה שלו הושם בהקפאה ממושכת. כעת נראה שמישהו בממשלה - ברקת לא היה מחליט על כך לבדו - הגיע למסקנה שהשעה בשלה לאינתפיאדה חדשה במזרח ירושלים].