הפוסט הזה הוא תרגיל באסוציאציות חופשיות. התקבצו בו כל מיני חומרים מעניינים שנתקלתי בהם בחודש האחרון ולא הספקתי לעכל אותם עד תום. בהדרגה החומרים התחילו לשלוח איתותים אחד לשני וליצור איזשהו "מעגל תהודה". במקום לשבת ולכתוב מסה מנומקת על כל אחד מהם, החלטתי פשוט להעלות אותם ביחד ולראות מה קורה (הא, איזה כיף שכתיבת בלוג לא דומה לכתיבת מאמר אקדמי).

במלים אחרות, הפוסט הזה נולד משילוב של סקרנות ועצלות.

אני משאיר לקוראים לעשות את החיבורים, או הניתוקים, בין החומרים השונים. כמו שאמרתי, אין כאן טיעון מסודר, רק אסוציאציות פרטיות שלי. בכל מקרה, כל אחד מהחומרים האלה מרתק בפני עצמו. לא תשתעממו.

1. לפני חודש התפרסם ב"כלכליסט" ראיון מעמיק עם פיליפ זימבארדו, פסיכולוג חברתי שקנה את תהילתו בניסוי הכלא המפורסם בסטנפורד (עוד על הניסוי והשלכותיו, כאן). הראיון הוא קריאת חובה לכל מי שמתעניין בפסיכולוגיה של הרוע. בהזדמנות זאת אמליץ בחום על כל סדרת "השראה" של "כלכליסט", שמשקמת את הכבוד האבוד של עיתונות המדע הפופולרי. הסדרה מתמקדת במדעי החברה והאדם, ולמרות הדגש המופרז על תחומים "כלכליים" כמו קבלת החלטות וחידושים טכנולוגיים, יש בה כמה פנינים אמיתיות, ראיונות עומק עם אנשים חכמים ולא שגרתיים. הראיון עם זימבארדו היה תחילת המסע האסוציאטיבי שלי.

2. לפני שבועיים הודלף לתקשורת העולמית סרטון וידאו שמתעד חיסול ממסוק בירי אוטומטי של יותר מ-12 איש באחד מרבעי בגדד. הסרטון צולם במסוק אפאצ'י אמריקאי ונשמעים בו בבירור חילופי הדברים בין צוות המסוק לבין המפקדה שמאשרת את הירי. בין התושבים שנהרגו היו שני עיתונאי "רויטרס"; אחד מהם שרד במטח הירי הראשון, וזחל בשארית כוחותיו על המדרכה עד שהגיע רכב חילוץ. בשלב זה חיסל מטח ירי שני מהמסוק אותו ואת מחלציו. ראו עוד פרטים כאן.

הסרטון שהודלף בידי "ויקיליקס" כבר עשה כותרות בכל העולם, וגם הוזכר בארץ (אף כי נדחק לשוליים; מה לנו ולחיסולים מהאוויר?). מי שהחמיץ אותו, מוזמן לצפות כאן. זהו אחד הקטעים המצמררים ביותר שראיתי מימי. לא רואים בו דם או גופות מבותרות: רק "אנשים על הכוונת", תק-תק-תק של ירי אוטומטי, והמלים שיוצאות מפיהם של הרוצחים. אין מלים לתאר את המלים.

3. "אזרחים על הכוונת" הוא גם שמו של סרטון שהפיק ארגון "עדאלה" לפני כחודש על אי-שוויון בין יהודים לערבים בישראל. בסרטון סוקרים מומחים את ההבטים המרכזיים של האי-שוויון הזה, באופן מרוכז ובהיר. בין לבין עורך צמד קומיקאים ערבים ראיונות אקראיים עם "היהודי שברחוב", וברקע גם נשמעת מוסיקת ראפ פוליטית. הסרטון מעולה (כלומר מדכא ברמות); אל תחמיצו את השניות האחרונות בחלק השני. ניתן לצפות בסרטון עם תרגום לעברית כאן.

4. והנה יוסי ואיתמר (שיש להם אתר חדש), גם הם בסאטירת רחוב נוסח "בוראט", על יחסם של הישראלים לפליטים מדארפור. כמו ששם צחקנו, לא בכינו שנים.

                             



[תזכורת: כבר עשית מנוי דוא"ל לבלוג במשכנו החדש? אם לא, ראה/י צד שמאל למעלה]

"המבצעים של הטרור מוחקים את ההבחנה בין לוחם ללא לוחם וגם בין יהודי ללא יהודי. הם בזים בוז מוחלט לערכים ולחוקים שמקובלים בעולם האנושי והנהוג." (ב"נ, 19.4.2010)

ילדי משפחת סמוני המתים. עזה, 5.1.2009. תצלום: "רויטרס"

"כאשר העושה צופה כי התנהגותו עשויה להצמיח, בדרגת הסתברות קרובה לוודאי, את התוצאה בה מותנית השלמת העבירה, ובכל זאת אינו נמנע מאותה התנהגות, רואים את יחסו כלפי גרימת התוצאה כשקול כנגד החפץ בגרימתה, למרות שלא רצה בה". (הלכת הצפיוּת, ש"ז פלר, יסודות בדיני עונשין כרך א', תשמ"ד, ע' 593)

"הלכת הצפיוּת משווה מודעות, בנסיבות מסויימות, לכוונה. היא רואה בקיומה של מודעות מצד העושה, לכך שהתנהגותו האסורה תגרום, במידת הסתברות קרובה לוודאי, לתוצאה אשר בה תלויה השלמת העבירה, משום מחשבה פלילית השקולה לכוונה פלילית" (הנשיא מ' שמגר בע"פ 172/88, וענונו נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 265, ע' 280).

במלאת שנתיים לפשעי "עופרת יצוקה": מוקדש לזכרם של 759 תושבי עזה שלא היו מעורבים בלחימה ו-3 אזרחים ישראלים - קורבנות השווא של המבצע.

הקדמה: וונגוט בדרזדן

בדיוק שבוע ימים הספיק טוראי קורט וונגוט ג'וניור, חייל חטיבה 106 של אוגדת חי"ר 423 של הצבא האמריקאי, לשהות בשדה הקרב – ואז נלקח בשבי הגרמנים. זה קרה ב-19 לדצמבר 1944, במתקפת בולז', שבה נותקה האוגדה שלו והוכנעה בידי הצבא הגרמני בבלגיה. הגרמנים הצעידו את השבויים מרחק של 100 ק"מ ללא מזון או מים, ואז כלאו אותם בקרונות רכבת על מסילה ליד לימברג, ללא שירותים וללא איוורור. בערב חג המולד הפציץ חיל האוויר הבריטי את הרכבת; 150 חיילים אמריקאיים נהרגו מן האש "הידידותית" הזאת. שארית השבויים הועברו למוהלברג, דרומית לברלין, ושוחררו מן הקרונות בערב ראש השנה. הגרמנים הריצו אותם למקלחות חיטוי רותחות. אחרי עשרה ימי רעב וצמא בקרונות, ההלם הגופני של המקלחות הרג רבים מהשבויים. "אבל לא אותי", כתב טוראי וונגוט ביובש. הוא היה אז בן 22 וחצי.

וונגוט כתב את הדברים במכתב שנושא את התאריך 29 במאי, 1945, ממחנה החלמה לאסירי מלחמה בצרפת. המכתב, שמוען להוריו באינדיאנאפוליס, היה גנוז במשך יותר מ-40 שנה, ופורסם רק לפני שנתיים, בספר Armageddon in Retrospect, המכנס טקסטים מעזבונו של וונגוט, שערך בנו, מארק וונגוט. רוב הטקסטים בספר צלחו יפה את מבחן הזמן, והמכתב הזה, המתאר בריכוז חסכוני את הגיהנום שעבר על השבוי – המכות של הסוהרים בדרזדן, הפצצות שהרגו את חבריו (אחרי המטוסים הבריטים הגיעו גם רוסים) – הוא כתיבה וונגוטית במיטבה.

שלושה משפטים בלבד במכתב מוקדשים לתיאור החוויה המכוננת בחייו של וונגוט, הפגזת בעלות הברית על העיר דרזדן. כך הוא כותב: "בסביבות ה-14 לפברואר האמריקאים הגיחו, ואחריהם חיל האוויר המלכותי. העבודה המשותפת שלהם הרגה 250 אלף איש ב-24 שעות והרסה את כל דרזדן – כנראה העיר היפה בתבל. אבל לא אותי."

וונגוט, ככל הנראה, הסתמך על נתונים מנופחים שפירסמו הרשויות בגרמניה. במרוצת השנים המספר הזה התכווץ. בטקסט שמובא כאן וונגוט מדבר על "יותר מ-100 אלף הרוגים". ואולם ועדת הסטוריונים שחקרה לעומק את רישומי האוכלוסין מן התקופה הגיעה למסקנה השנה שבהפגזות בעלות הברית על דרזדן נהרגו "רק" 25 אלף איש. גם כך, מדובר באחת ההפגזות הקטלניות ביותר בהסטוריה, ואף שהיו קטלניות ממנה, גם באותה מלחמה, נחקקה הפגזת דרזדן בזיכרון ההסטורי כאחד מרגעי השפל של מלחמת העולם השנייה; אקט שתועלתו האסטרטגית היתה מפוקפקת מלכתחילה (בשלב ההוא קריסת מכונת המלחמה הגרמנית כבר החלה) והצדקתו המוסרית הסתכמה, פחות או יותר, בתאוות הנקם של בעלות הברית.

הרשימה "בכל רחובות מספד" (הכותרת לקוחה מספר עמוס ה', ט"ז) מופיעה גם היא בספר העזבון של וונגוט. היא אינה מתוארכת, אך ניתן להסיק מסימנים שונים – האופי החי של העדות, בחירות לשוניות כלשהן, וכאמור, הערכת מספר הנפגעים – שהיא נכתבה זמן קצר לאחר תום המלחמה. הקוראים מקבלים בה, לראשונה, עדות ישירה, מזעזעת בפירוט וביושר שלה, על מה שהתחולל בדרזדן בימים שקדמו להפגזה ובימים שאחריה. אם תרצו, זו הגירסה הלא-בדיונית של "בית מטבחיים 5", ספרו המפורסם ביותר של וונגוט, שנכתב על בסיס אותם אירועים. אלא שבגירסה הזאת אין פריזמה סגנונית או הפוגות קומיות שיכולות לרכך את ההלם.

כמו שאר הטקסטים בספר, הרשימה הזו מעולם לא פורסמה, ובמקרה שלה, לא קשה לנחש מדוע: הציבור האמריקאי לא היה מסוגל לשמוע ביקורת חריפה כל כך על הצבא שלו ועל הנהגתו זמן קצר כל כך לאחר הניצחון הסוחף על גרמניה ויפאן – ועוד מפיו של חייל אמריקאי, שראה בעיניו, מישש בידיו והריח באפו את תוצאותיה המזוויעות של המלחמה המודרנית הראשונה; מלחמה שבה סומנו לראשונה ריכוזי אוכלוסיה אזרחית ב"בנק המטרות" של הצבא. בשורות האחרונות של הטקסט וונגוט תוקף את ליקוי המאורות המוסרי הזה ביושר ובצלילות, מקעקע את הנורמה המשתרשת ש"במלחמה הכל מותר", וקובע בפשטות שבדרזדן נמחק ההבדל בין "כוחות האור" ל"כוחות החושך".

גם הקורא היהודי-ישראלי לא יישאר אדיש לדברים האלה. החלק היהודי שבו יתקומם על החמלה המופנית כאן אל אזרחי הרייך השלישי; אומנם פליטים, אומנם זקנים ונשים וילדים, ובכל זאת – אזרחים במדינה שהתגייסה כולה להשמדת העם היהודי. אבל וונגוט אינו מנסה לנקות את אזרחי גרמניה מאשמתם, אלא שואל האם הפגזת זקנים ונשים וילדים בפצצות תבערה ששורפות אותם חיים היא עונש לגיטימי על אשמתם. החלק הישראלי שבקורא יתקומם, מסיבות ידועות, על הפסילה המוחלטת של הפגזת ריכוזי אוכלוסיה אזרחית, גם אם מתעורר צורך צבאי בכך. לו וונגוט היה חי, אולי היה שואל את אותו חלק בקורא האם ההבדל בין 25 אלף קורבנות חפים מפשע לבין 1,200 או 762 קורבנות חפים מפשע משנה במשהו את השאלה המוסרית.

בְּכָל רחובות מִסְפֵּד / קורט וונגוט

היה זה נאום שגרתי שהושמע באוזנינו ביום הראשון לטירונות, מפיו של סגן קטן ושרירי: "גברים, עד עכשיו הייתם נערים אמריקאיים טובים, נקיים, עם אהבה אמריקאית לספורטיביות והגינות. התפקיד שלנו לשנות את זה. התפקיד שלנו זה להפוך אתכם לחבורת הלוחמים האכזרית והמלוכלכת ביותר בתולדות האנושות. מעתה והלאה אתם יכולים לשכוח מכללי המרקיז מקווינסברי ומכל כלל אחר. הכל מותר. אף פעם אל תכו אדם מעל החגורה אם אתם יכולים לבעוט בו מתחתיה. שהחרא יצרח. תהרגו אותו בכל דרך אפשרית. להרוג, להרוג, להרוג, אתם מבינים?"

הדברים שלו התקבלו בצחוק עצבני ובהסכמה כללית שהוא צודק. "האם היטלר וטוג'ו לא אמרו שהאמריקאים הם חבורת רכרוכים? הא! הם עוד יראו מה זה". וכמובן, גרמניה ויפאן אכן ראו מה זה: דמוקרטיה שהתקשחה ויצקה על ראשם חרון רותח שלא ניתן לעצור בו. זו היתה מלחמה של התבונה נגד הברבריות, לכאורה, ונושאי המחלוקת ריחפו בגובה כה רב עד שלרוב לוחמינו המשולהבים לא היה מושג למה הם נלחמים – מעבר לכך שהאויב היה חבורה של חארות. סוג חדש של מלחמה, שבו יש אישור לכל הרס ולכל הרג. הגרמנים שאלו "למה אתם האמריקאים נלחמים בנו?"; "לא יודע, אבל אנחנו בטוח מכסחים לכם את הצורה", היתה התשובה השכיחה.

הרבה אנשים התענגו על הרעיון של מלחמה טוטאלית: היה לו נופך מודרני, שהלם יפה את הטכנולוגיה המפוארת שלנו. זה היה כמו משחק פוטבול בשבילם: "תכניסו להם, תכניסו להם…". בדרכי הביתה ממחנה אטרברי, שלוש רעיות סוחרים מעיר קטנה, שמנמנות, בגיל העמידה, נתנו לי טרמפ. "הרגת הרבה גרמנים?", שאלה בעליצות הנהגת, מגלגלת שיחה בטלה. אמרתי לה שאני לא יודע. זה הובן כצניעות. כשיצאתי מהמכונית, אחת הנשים ליטפה באמהיות את כתפי: "אני בטוחה שבא לך לחזור לשם ולהרוג כמה יפאנים מלוכלכים עכשיו, לא?". החלפנו קריצות ידעניות. לא אמרתי לנשמות הפשוטות הללו שנלקחתי בשבי אחרי שבוע בחזית; ויותר חשוב, מה שידעתי וחשבתי על להרוג גרמנים מלוכלכים, על מלחמה טוטאלית. הסיבה לתחושה המחליאה שהיתה לי אז ועדיין יש לי קשורה בתקרית שקיבלה התייחסות אגבית בלבד בעיתונות האמריקאית. בפברואר 1945 העיר דרזדן בגרמניה הושמדה, ויחד איתה יותר ממאה אלף בני אדם. אני הייתי שם. לא הרבה יודעים כמה קשוחה נהייתה אמריקה.

אני הייתי בתוך קבוצה של 150 טירוני חי"ר שנשבו במהלך מתקפת בולז' ונלקחו לעבודות בדרזדן. דרזדן, כך נאמר לנו, היתה היחידה מבין הערים הגרמניות הגדולות שעדיין לא הופצצה. זה היה בינואר 1945. את מזלה הטוב חבה דרזדן לאופיה הלא-מלחמתי: בתי חולים, מבשלות שיכר, מפעלים לעיבוד מזון, מחסני ציוד רפואי, קרמיקה, מפעלים לייצור כלי נגינה, וכדומה. מאז המלחמה, בתי חולים נעשו מוקד העניין שלה. בכל יום הגיעו מאות פצועים אל עיר המקלט השלווה מן המזרח ומן המערב. בלילות היינו שומעים את הרעם העמום של פשיטות אוויריות מרחוק. "חמניץ חוטפת הלילה", היינו אומרים, מנחשים איך זה להיות מתחת לפתחי הטלת הפצצות ומתחת לצעירים המבריקים האלה עם מכשירי הניווט והכוונות. "תודה לאל שאנחנו ב'עיר פתוחה'", חשבנו, וכך חשבו אלפי הפליטים – נשים, ילדים וזקנים – שהגיעו אל העיר בנחיל מדכדך מן החורבות המעשנות של ברלין, לייפציג, ברסלאו, מינכן… הם הציפו את העיר עד שאוכלוסיתה הוכפלה.

לא היתה שום מלחמה בדרזדן. אומנם מטוסים חלפו ממעל כמעט כל יום והסירנות ייללו, אבל המטוסים תמיד היו בדרכם למקום אחר. האזעקות סיפקו הפוגה במהלכו של יום עבודה קדחתני, אירוע חברתי, הזדמנות לרכל במקלטים. המקלטים, למעשה, לא היו יותר ממחווה, הכרה אגבית במצב החירום הלאומי: מרתפי יין עם ספסלים, בדרך כלל, ושקי חול שחסמו את החלונות. היו עוד כמה בונקרים רציניים יותר במרכז העיר, סמוך למשרדי הממשלה, אבל שום דבר שהזכיר את המבצרים התת-קרקעיים העמידים בברלין, שחישלו אותה נגד ההפצצות היומיומיות. לדרזדן לא היתה סיבה להתכונן להתקפה – וזה מה שהופך את הסיפור למחריד.

דרזדן היתה לבטח אחת הערים המקסימות בעולם. רחובותיה היו רחבים, מוצלים בשורות של עצים. אינספור פארקים קטנים ופסלים היו פזורים בעיר. היו בה כנסיות ישנות מרהיבות, ספריות, מוזיאונים, תיאטראות, גלריות אמנות, גני בירה, גן חיות, ואוניברסיטה ידועת-שם. היא היתה גן עדן לתיירים. הם יכולים לדעת על הפנינים שבעיר הרבה יותר ממני. אבל הרושם שלי הוא שבדרזדן – בעיר הפיזית עצמה – התגלמו החיים הטובים; נעימים, כנים, אינטיליגנטיים. בצלו של צלב הקרס, הסמלים האלה של כבוד האדם ותקוות המין האנושי עמדו וחיכו, מצבות לאמת. באמצעות אוצרותיה שנצברו לאורך מאות שנים, דרזדן סיפרה ברהיטות על הנכסים המעולים שבציביליזציה האירופאית, שאנו חבים לה חוב עמוק. אני הייתי אסיר, רעב, מלוכלך, וספוג שנאה כלפי שוביי, אבל אהבתי את העיר וראיתי את הפלא המבורך של עברה ואת הבשורה השופעת של עתידה.

בפברואר 1945 מפציצים אמריקאיים הפכו את האוצרות האלה לאבנים מרוסקות ולרמץ; שיספו את מעיה של העיר עם טי-אן-טי ושרפו אותה עם פצצות תבערה. פצצת האטום אולי מייצגת הישג מופלא, אבל מעניין לציין שטי-אן-טי פרימיטיבי ותרמיט הצליחו לחסל במחי לילה קטלני אחד יותר אנשים משמתו בתקופת כל הבליץ על לונדון. מצודת דרזדן שיגרה תריסר יריות על הטייסים שלנו. בשובם לבסיס ובעודם לוגמים מן הקפה, הם ודאי העירו: "כמעט שלא נתקלנו היום בהגנה נגד מטוסים. טוב, הגיע הזמן ללכת לישון". טייסים בריטיים שנשבו מיחידות של מפציצים טקטיים (שנשלחו להגן על חיילי החזית) נהגו ללעוג לאלה שהטיסו מפציצים כבדים בפשיטות על ערים: "איך לכל הרוחות עמדתם בצחנה של השתן הרותח ושל עגלות הילדים השרופות?"

פיסת חדשות שגרתית להפליא: "אמש מטוסינו תקפו את דרזדן. כל המטוסים שבו בשלום". רק גרמני מת הוא גרמני טוב: יותר ממאה אלף אנשים, נשים וילדים רשעים (מי שכוחו במותניו נשלח לחזית) טוהרו לעד מחטאיהם נגד האנושות. באקראי נתקלתי בטייס שהשתתף בהפצצה. "שנאתי לעשות את זה", הוא אמר לי.

בלילה שהם הגיעו שהינו במחסן בשר תת-קרקעי בבית-מטבחיים. היה לנו מזל, כי זה היה המקלט הטוב ביותר בעיר. ענקים התהלכו על האדמה מעלינו. תחילה נשמע המלמול הרך של הריקוד שלהם בפאתי העיר, אחר כך הריטנוּן של השתרכותם לכיווננו, ולבסוף הנפץ מפלח האוזניים של עקביהם מעלינו – ואז שוב לפאתי העיר. הלוך ושוב הם שטפו; הפצצת הרוויה.

"צרחתי ובכיתי ונעצתי ציפורניים בקיר של המקלט שלנו", אמרה לי זקנה אחת, "התפללתי לאלוהים 'בבקשה, בבקשה, בבקשה, אלוהים יקר, תעצור אותם. אבל הוא לא שמע אותי. שום כוח לא היה יכול לעצור אותם. הם הגיעו, גל אחרי גל. לא היתה לנו שום אפשרות להיכנע; שום דרך להגיד להם שאנחנו כבר לא יכולים לעמוד בזה. אף אחד לא היה יכול לעשות כלום חוץ מלשבת ולחכות לבוקר". הבת שלה והנכד שלה נהרגו.

בית הכלא הקטן שלנו נשרף כליל. היו אמורים לפנות אותנו למחנה מרוחק שאוכלס בידי אסירים מדרום אפריקה. השומרים שלנו היו חבורה מלנכולית, וולקשטורמרים מזדקנים וותיקי מלחמות נכים. רובם היו תושבים של דרזדן ואיבדו חברים ומשפחות בחורבן. רב-טוראי שאיבד עין אחרי שנתיים בחזית הרוסית, גילה לפני שהתחלנו לצעוד שאשתו, שני ילדיו ושני הוריו נהרגו. היתה לו סיגריה אחת. הוא חלק אותה עמי.

הצעדה שלנו למגורים החדשים הביאה אותנו אל קצה העיר. אי אפשר היה להאמין שמישהו שרד במרכז העיר. בדרך כלל הימים היו אמורים להיות קרים, אבל משבי רוח מן התופת הקולוסאלית גרמו לנו להזיע. בדרך כלל הימים היו אמורים להיות צלולים ובהירים, אבל ענן אטום ומיתמר הפך את צהרי היום לשעת דמדומים. תהלוכה קודרת חסמה את הכבישים המובילים החוצה מהעיר: אנשים שפניהם השחורים חרוצים בתלמי דמעות, חלקם נושאים פצועים, חלקם נושאים מתים. הם התאספו בשדות. אף אחד לא דיבר. כמה אנשים עם רצועות יד של הצלב האדום עשו מה שיכלו בשביל הנפגעים.

לאחר שהתמקמנו אצל הדרום אפריקאים, נהנינו משבוע ללא עבודה. בסופו חודש הקשר עם המפקדה הממונה וקיבלנו פקודה לנוע 10 ק"מ לאזור שנפגע הכי קשה. שום דבר באזור הזה לא שרד את הזעם. עיר של קליפות בניינים משוננות, פסלים מנותצים ועצים מרוסקים; כל כלי הרכב עצרו, התעוותו ונשרפו, נזנחו להירקב או להחליד בנתיבה של העוצמה אחוזת הטירוף. מלבד הקולות שלנו, הצלילים היחידים שנשמעו היו של נשירת הטיח וההד שלה. אני לא מסוגל לתאר את השממה כראוי, אבל אני יכול לתת מושג מה הרגשנו במחיצתה, דרך מילותיו של חייל בריטי, שהיה נתון להזיות בבית חולים מאולתר לשבויי מלחמה: "איזה פחד, אני אומר לך. אני הולך באחד הרחובות הדפוקים האלה ומרגיש אלף עיניים ננעצות בעורף שלי. אני שומע אותם לוחשים מאחורי. אני מסתובב לראות אותם ואין שם אף אחד. אתה יכול להרגיש אותם ואתה יכול לשמוע אותם אבל אין שם אף אחד". ידענו שמה שהוא אומר זה נכון.

לצורך פעולות "הצלה", חולקנו לצוותים קטנים, שעל כל אחד מהם הופקד שומר. המשימה המתועבת שלנו היתה לחפש גופות. היה ציד מוצלח באותו יום, וברבים אחריו. התחלנו באופן צנוע – כאן רגל, שם יד, לפעמים תינוק – אבל חשפנו עורק ראשי לפני הצהריים. פילסנו את דרכנו דרך קיר של מרתף כדי לגלות תערובת מצחינה של יותר ממאה בני אדם. ככל הנראה המקום התלקח באש לפני שהתמוטטות הבניין חסמה את היציאות, שכן בשרם של אלה שהיו בפנים היה דומה במרקם שלו לשזיפים מיובשים. תפקידנו, כך הוסבר, היה לבוסס אל תוך הבלגאן ולחלץ את השאריות. ותחת תמריץ של סטירות ונאצות, אכן בוססנו פנימה. זה ממש מה שעשינו, שכן הרצפה היתה מכוסה במרק דוחה של מים מן הצינורות המפוצצים וקרביים אנושיים. כמה קורבנות שלא נהרגו מיד ניסו להימלט דרך יציאת חרום צרה. בכל אופן, היו כמה גופות דחוסות לתוך המעבר. מי שהוביל אותם הצליח להגיע למחצית גרם המדרגות לפני שנקבר עד צווארו בלבנים וטיח שקרסו. הוא היה כבן 15, אני חושב.

צר לי להכתים את אצילות הנפש של הטייסים שלנו, אבל חבר'ה, אתם הרגתם כמות מזעזעת של נשים וילדים. המקלט שתיארתי ואינספור אחרים היו מלאים בהם. היינו צריכים לחפור החוצה את הגופות שלהם ולהוביל אותם למדורות לוויה המוניות בפארקים, את זה אני יודע. השיטה של מדורות לוויה נזנחה כשהובן המחיר הכבד שלה. לא היה די כוח אדם לעשות את זה יפה, אז במקום זה נשלח אדם עם להביור לשרוף אותם היכן שהם שכבו. נשרפו חיים, נחנקו, נמעכו – גברים, נשים וילדים שנהרגו ללא אבחנה. עם כל הנשגבות של המטרות שעבורן נלחמנו, בלי ספק יצרנו בּלזֶן משלנו. השיטה היתה לא-אישית, אבל התוצאה היתה אכזרית וחסרת-לב באותה מידה. לצערי, זאת אמת מחליאה.

כשהסתגלנו לחשיכה, לריח ולטבח, התחלנו להרהר מה כל אחת מהגופות היתה בעודה בחיים. זה היה משחק נקלֶה: "איש עשיר, איש עני, קבצן, גנב…". לחלק היו ארנקים תפוחים ותכשיטים, אחרים החזיקו מוצרי מזון יקרי מציאות. ילד אחד עדיין החזיק ברצועה עם כלב. עריקים אוקראינים במדים גרמניים פיקדו על פעולותינו בתוך המקלטים. הם היו שיכורים לגמרי הודות למרתפי היין הסמוכים והיה נראה שהפיקו הנאה עצומה מעבודתם. היתה זו עבודה מכניסה, שכן הם הפשיטו כל גופה מכל חפצי הערך שעליה לפני שנשאנו אותה אל הרחוב. המוות היה כה נפוץ שיכולנו להתבדח על המשא המדכדך שלנו ולהשליך אותו לארץ כמו אשפה. לא כך היה עם הראשונים שבהם, ובמיוחד הצעירים: הרמנו אותם על האלונקות בזהירות, מניחים אותם במעין הדרת כבוד של לוויה, במקום מנוחתם האחרונה לפני המדורה. אבל האיפוק הכואב ורוחש הכבוד שלנו התחלף, כפי שאמרתי, בקשיחות גסה. בסופו של יום זוועתי היינו מעשנים וסוקרים את הערימה המרשימה של המתים שאספנו. אחד מאיתנו התיז את בדל הסיגריה שלו לתוך הערימה: "לעזאזל", הוא אמר, "אני מוכן למוות מתי שהוא ירצה לקחת אותי".

כמה ימים אחרי ההפצצה הסירנות ייללו שוב. הניצולים התשושים והמדוכאים הופגזו הפעם בעלונים. איבדתי את העותק שלי של האפוס הזה, אבל אני זוכר משהו כזה: "לאנשי דרזדן: נאלצנו להפציץ את עירכם בשל התנועה הכבדה של ציוד צבאי שפסי הרכבת שלכם העבירו. אנו מבינים שלא תמיד פגענו במטרות שלנו. ההרס של כל דבר מחוץ למטרות הצבאיות לא היה מכוון, תוצאה בלתי נמנעת של פגעי המלחמה". זה הסביר את הטבח לשביעות רצונם של כולם, אני בטוח, אבל עורר לא מעט בוז כלפי הדיוק של הפצצות האמריקאיות. האמת היא ש-48 שעות אחרי שאחרון מטוסי הבי-17 זימזם מערבה כדי לנוח מעמל יומו, גדודי פועלים פשטו על מסילות הברזל הפגועות ושיקמו אותן למצב כמעט נורמלי. ההפגזה לא הוציאה מכלל שימוש אף אחד מגשרי המסילות מעל לנהר האלבה. היצרנים של מכשירי איכון הפצצות במטוסים צריכים להסמיק מבושה על כך שהמכשירים הנפלאים שלהם הנחיתו פצצות בסטיה של כ-5 ק"מ מן המטרות שהצבא טען שהוא תקף. העלון היה צריך לומר: "הלמנו בכל כנסייה, בית חולים, בית ספר, מוזיאון, תיאטרון, האוניברסיטה שלכם, גן החיות, כל בניין מגורים בעיר, אבל באמת שלא התאמצנו קשה. C’est la guerre. מצטערים. חוץ מזה, הפצצת הרוויה היא הצעקה האחרונה בימינו, אתם יודעים".

היתה חשיבות טקטית: לעצור את הרכבות. מהלך מצוין, בלי ספק, אבל השיטה היתה מחרידה. המטוסים החלו לשחרר טי-אן-טי ופצצות תבערה בגבולות העיר, ואם לשפוט על פי תבנית הפגיעות, הם בלי ספק קיבלו הוראות מלוח סיאנס (Ouija board). העמידו את הרווחים ואת הנזקים אלה מול אלה. יותר מ-100 אלף אזרחים לא מעורבים בלחימה ועיר נפלאה שנחרבה בידי פצצות שהוטלו הרחק מן המטרות המוצהרות שלהן: מסילות הברזל שותקו בערך ליומיים. הגרמנים החשיבו את זה כאובדן החיים הגדול ביותר שספגו בכל פשיטה שהיא. מותה של דרזדן היה טרגדיה מרה, שבוצעה בלי הצדקה אבל בכוונה תחילה. הרג של ילדים – גרמנים או יפאנים, או כל אויב שהעתיד יזמן לנו – לעולם אינו מוצדק.

התגובה הזריזה לטרוניות מעיקות כמו שלי היא הקלישאה הבזויה מכולן. "פגעי המלחמה", ו"הם הביאו את זה על עצמם. הם מבינים רק כוח". מי הביא את זה על עצמו? מי מבין רק כוח? תאמינו לי, לא קל לעשות רציונליזציה לרמיסה ברגל גסה של כרמים, שנותנים מחסה לענבי הזעם, בשעה שאתה מלקט תינוקות בסלי ענק או עוזר למישהו לחפור במקום שהוא חושב שאשתו קבורה. כמובן שצריך לפוצץ מתקנים צבאיים ותעשיתיים של האויב, ואבוי למי שמבקש מחסה בקרבתם. אבל מדיניות ה"אמריקה, תהיי קשוחה", רוח הנקמה, האישור לכל הרס והרג, עלה לנו במוניטין של ברוטליות נתעבת, ועלה לעולם באפשרות שגרמניה תהפוך לאומה שוחרת שלום ופורייה אינטלקטואלית בעתיד הקרוב.

המנהיגים שלנו נהנו מצ'ק פתוח באשר למה שישמידו או לא ישמידו. המשימה שלהם היתה לנצח במלחמה במהירות האפשרית, ואף כי הוכשרו באופן מעורר הערצה בדיוק לכך, החלטותיהם בנוגע לנכסים עולמיים מסויימים – כמו במקרה דרזדן – לא היו תמיד שקולות. בשלב מאוחר במלחמה, כאשר הוורמאכט התפרק בכל החזיתות, מטוסינו נשלחו להרוס את העיר הגדולה האחרונה הזאת. ספק אם מישהו שאל "איך נרוויח מן הטרגדיה הזאת, ואיך הרווח הזה יתאזן עם התוצאות השליליות בטווח הארוך?". דרזדן, עיר יפהפייה, שנבנתה ברוח האמנות, סמל למורשת מפוארת, כל כך אנטי-נאצית עד שהיטלר ביקר בה רק פעמיים בכל תקופת שלטונו, מרכז מזון ובתי חולים כה נחוצים עכשיו – נמחתה כליל והיתה לשממה.

אין בכלל ספק שבעלות הברית לחמו לצד הצדק והגרמנים והיפאנים לצד הרוע. העילות למלחמת העולם השניה היו כמעט קדושות. אבל אני משוכנע שסוג הצדק שבו נהגנו, הפצצה בלתי מובחנת של אוכלוסיות אזרחיות, היה חילול קודש. העובדה שהאויב עשה זאת קודם איננה נוגעת לבעיה המוסרית. מה שאני ראיתי ממלחמת האוויר שלנו, ככל שהסכסוך האירופאי התקרב לקיצו, עמד בסימן של מלחמה לא רציונלית רק לשם מלחמה. אזרחים רכי-לבב של הדמוקרטיה האמריקאית למדו לבעוט באדם מתחת לחגורה ולגרום לחרא לצרוח.

כוחות הכיבוש הרוסיים, כשנודע להם שאנחנו אמריקאים, חיבקו ובירכו אותנו על החורבן המוחלט שמטוסינו המיטו. קיבלנו את ברכותיהם בענווה וברוח טובה, אבל הרגשתי אז, כפי שאני מרגיש עכשיו, שהייתי נותן את חיי להציל את דרזדן לטובת הדורות הבאים. כך צריך להרגיש כל אחד כלפי כל עיר על פני כדור הארץ.

תרגם מאנגלית: עידן לנדו

מה שגולדסטון לא עושה (כלומר, כותב), הישראלים לא מבינים אותו. כשהוא ניתח בדו"ח שלו עדויות לפשעי מלחמה מצד ישראל, הוא היה אנטישמי. עכשיו, כשהוא מתחרט על אמירות מסוימות בדו"ח (תכף נראה על מה), מחבקים אותו כאן כמו בן אובד ששב לחיק האומה.

גם הזעם הצדקני אז, וגם האהדה (הצדקנית לא פחות) כיום – הן תגובות בטן. לא רציונליות ובעיקר לא מקשיבות. ותעשיית הספין כבר עובדת במלוא הקיטור.

בתור התחלה, הייתי מציע לכל ישראלי סקרן לקרוא את המאמר המדובר של גולדסטון במקור ולא מיד שניה של תועמלנים ודוברי שלטון. ביחס לישראל, גודלסטון מתחרט על דבר אחד ומפרגן על דבר שני. הוא מתחרט על כך שהאשים את ישראל במתקפות מכוונות נגד אזרחים בעזה, ומפרגן על החקירות שניהל ומנהל צה"ל סביב חשדות לפעולות לא חוקיות ב"עופרת יצוקה".

בעניין החרטה, אלה מילותיו: "ההאשמות של התכוונות מצד ישראל התבססו על מותם ופציעתם של אזרחים במצבים שבהם לא היו לוועדת החקירה שלנו כל ראיות שהיו יכולות להוביל למסקנה אחרת. החקירות שפרסם צה"ל ושהוכרו בדו"ח ועדת האו"ם אומנם אישרו את אמיתותן של כמה תקריות שאנו חקרנו, אשר בהן היו מעורבים חיילים ספציפיים, אך הן גם הצביעו על כך שלא היתה מדיניות של תקיפה מכוונת של אזרחים.".

נתחיל דווקא מהסוף: כל בר דעת יכול להבין שגם חקירת מצ"ח איננה יכולה להיכנס לראשו של מפקד שנותן פקודת אש לעבר שכונה מאוכלסת בצפיפות. היתה כוונה לפגוע באזרחים או לא היתה? זאת שאלה היפותטית לגמרי. אין שום דרך לענות עליה; כוונות ומחשבות אינן מותירות עדויות פיזיות, רק מעשים מותירים. אכן, בשום מסמך צה"לי אין זכר לכוונה כזאת – אני מאמין לגולדסטון, שמאמין לצה"ל. אך גם זה ממצא טריביאלי: ממתי צבאות מדפיסים שחור על גבי לבן פקודות שסטטוס של פשע מלחמה מתנוסס מעליהן למרחוק? דברים כאלה תמיד נותרים בגדר תורה שבעל פה, תדריכים לפני מבצע וכיוב'.

בקיצור, המשפט השני בציטוט דלעיל הוא חסר כל ערך. אין בשום חקירה שהיא כדי לחשוף את "כוונות" המבצע באופן שאינו שנוי במחלוקת; ואין לצפות לתיעוד של כוונות כאלה בשום מסמך רשמי.

לכן, המשפט הראשון בציטוט דלעיל – על הפער בין הממצאים לבין המסקנות – חושף את נקודת התורפה העיקרית של דו"ח גולדסטון, זו ששימשה יפה מאד את כל מבקריו, משמיציו ומשתיקיו. זאת היתה הטעות הפטאלית של הדו"ח: הקפיצה מן המעשים של צה"ל בין ה-27.12.2008 עד ל-18.1.2009, המחרידים בכל קנה מידה, מעשים שיש עדויות מוצקות לנכונותם – אל מישור הפרשנות הפסיכולוגית, שייחס כוונות לתקוף אזרחים. באף דו"ח אחר שנכתב אודות המלחמה (לי אישית מוכרים הדו"חות של בצלם, HRW ואמנסטי) לא העזו התחקירנים להדביק פרשנות כזאת לאירועים. לתומם הם סברו, ובצדק, שהמעשים עצמם נוראים דיים, גם בלי פשפוש בכוונות של הפולש הישראלי.

בעניין הפרגון. גולדסטון מביע שביעות רצון ממאות החקירות שצה"ל מנהל בעקבות "עופרת יצוקה". כאן מותר לזקוף גבה על התמימות של האיש הזה, שבאמת מאמין שהחקירות האלה הובילו לשינוי תפיסה מהותי בתורת הלחימה של צה"ל. כן, רועננו נהלים, חודדו הפקודות, אבל שינוי תפיסה מהותי – לא היה. שינוי כזה היה בהכרח כרוך בהעמדה לדין של בכירים בצבא בעקבות ההרג הבלתי-מובחן באזרחים לא חמושים שאירע ב"עופרת יצוקה". כל הסימנים מראים שהלקח העיקרי שהצבא גזר מן המבול של הביקורת הבינלאומית הוא להצמיד יועצים משפטיים ליחידות לוחמות בזמן אמת. משפטיזציה של הברוטליות או ברוטליזציה של המשפט, קיראו לזה איך שתרצו, זה לא משנה. מעתה ידברו הפשעים של צה"ל גם בשפת החוק.

ברור לכל שאלמלא דו"ח גולדסטון, ישראל לא היתה מעלה על דעתה לחקור את עצמה; שהרי הממצאים החמורים של גולדסטון היו ידועים עוד קודם, מדו"חות של ארגוני זכויות אדם. אבל רק הדו"ח שלו, והאפקט הממשי מאד שלו על מקבלי ההחלטות בחו"ל ובארץ, הביא לחקירה העצמית. על כן יש אירוניה בתביעה של ראש הממשלה נתניהו לגנוז את הדו"ח. שהרי אלמלא דו"ח גודלסטון, לא היתה ישראל מזדרזת לפתוח באותו תהליך של בדיקה עצמית שהניע את גודלסטון לכתוב את המאמר הנוכחי, המפרגן, מלכתחילה. ואלמלא סירבה ישראל לשתף פעולה עם הוועדה – נקודה שגולדסטון מדגיש במאמר שוב ושוב – אולי לא היה צורך בהבעת חרטה כזאת. אולי גם הפסקאות המיותרות על "כוונת ישראל לתקוף אזרחים" היו נשארות על רצפת חדר העריכה.

לסיום, בעניין הרקורד של הבלוג הזה. כידוע, עסקתי ב"עופרת יצוקה" לא מעט, במהלכה ואחריה. מי שקרא את הדברים בזמנם, או יקרא אותם עכשיו, יודע: בכל אלפי המלים שכתבתי על המבצע הזה לא רמזתי אפילו פעם אחת שצה"ל תוקף בכוונה אזרחים. הטענה המרכזית היתה ועודנה – צה"ל לא ספר אזרחים. צה"ל ניסה למוטט את התשתית הצבאית והשלטונית של החמאס – ובדרך הרג כל מי שהפריע לו. מתוך 1,389 הרוגים פלסטיניים, 758 לא היו מעורבים בלחימה. המספר הזה לא כולל את 248 השוטרים הפלסטיניים שרובם חוסלו במכה האווירית ביום הראשון, אשר מעמדם כ"מעורבים בלחימה" שנוי במחלוקת, אף כי ברור שאין בידי צה"ל נתונים פרטניים שמוכיחים שאכן כולם היו לוחמי חמאס בפוטנציה.

במלים אחרות: כ-60% ואולי יותר מהרוגי המבצע לא היו מעורבים בלחימה. זה לא נקרא "הרג מידתי והכרחי", הסייג העיקרי שפוטר מפשעי מלחמה. ודאי ש-428 הקטינים והנשים שנהרגו במבצע אינם כאלה. שמיכת "המגן האנושי" קצרה מלכסות את כל הפשעים האלה; רק בישראל סבורים שמי שמתגורר בסמוך לבניין שממנו נורות רקטות הוא בהגדרה "מגן אנושי" שדינו מוות.

הטענה המרכזית היתה ועודנה שצה"ל יישם ב"עופרת יצוקה" תורת לחימה חדשה, שבה הותר הרסן מעל הכוחות הלוחמים, והשיקול של הימנעות מפגיעה בחיי חפים מפשע נדחק למעמד שולי עד לא-קיים. הדברים האלה אינם מצוצים מהאצבע אלא עלו בעשרות עדויות שניתנו בידי לוחמים שחזרו מהמבצע, כולל תדריכים מוקלטים של מפקדים, מסמכים רשמיים, ועוד (ראו ריכוז הראיות בדו"ח "ללא היסוס" של הוועד נגד עינויים).

בעקבות דבריו של אחד המפקדים במבצע, קראתי לתורת הלחימה הזאת בפשטות: "אין חפים מפשע".

ושוב: זה לא אומר שטייס מסוק או מפקד טנק שם על הכוונת אזרח, יודע שהוא אזרח – ויורה (אולי היו גם מקרים כאלה, כל מלחמה מוציאה רוע טהור מאנשים מסוימים, ועדיין אין סיבה להאמין שזה המקרה הטיפוסי). זה אומר שהוא יוצא לפעולה מתוך הבנה (שחילחלה מן הדרגים הגבוהים ביותר מטה) שהוא יורה בדיוק על המטרות שהוגדרו לו, ואם הוא יודע שמסביב או ממש באותו מקום ישנם אזרחים חפים מפשע – ובהרבה, הרבה מאד מקרים הוא ידע את זה היטב – הוא עדיין יורה.

הכשל הרטורי של גולדסטון היה חוסר האבחנה בין שתי הסיטואציות האלה. והנזק שהוא גרם, דווקא למתנגדי המבצע ומבקריו החריפים, היה במסר המשתמע כאילו ההרג המסיבי שצה"ל ביצע בעזה היה נסלח יותר אלמלא עמדה מאחוריו כוונה לפגוע באזרחים. כאילו הכוונה, ורק היא, הגדירה את חומרת הפשע; ולא הידיעה מראש, הוודאית לעתים קרובות, שייפגעו חפים מפשע רבים (כמו בהפגזת בתי ספר, בתי חולים, מרפאות, ואפילו שיירות של אזרחים הנמלטים מאזורי הירי). שהרי ההסתתרות השגורה של דוברי ישראל מאחורי "היעדר כוונה" היא תכסיס עלוב וילדותי; במשפט הפלילי מפריכים אותה באמצעות "הלכת הצפיוּת"; במשפט הבינלאומי, משתמע מן העיקרון הזה כי הרג האזרחים ב"עופרת יצוקה" היה לא-מידתי (שכן המאמצים להימנע מהריגתם הוודאית היו מזעריים עד לא-קיימים). די בכך להניף דגל שחור מעל המבצע בכללותו, מבלי להזדקק לספקולציות מיותרות בדבר כוונותיהם המודעות או הלא-מודעות של הלוחצים על ההדק.

מן הסיבה הזאת – הכשל הרטורי של גולדסטון – הבלוג הזה לא התייחס בכלל אל הדו"ח של הוועדה שבראשותו. תבדקו; כל הנתונים שדיווחתי עליהם נלקחו מדו"חות של ארגונים אחרים. סיבה לא פחות חשובה לכך היתה העובדה הפשוטה שגולדסטון הגיע לעזה כחצי שנה אחרי האירועים הנחקרים. העדויות הפיזיות (רסיסי פגזים, שאריות זרחן, סוגי הפציעות וכד') כבר לא היו "חמות", הזיכרון של העדים כבר לא היה מדוייק דיו. להבדיל, הדו"חות שהוציאו HRW (כאן וכאן) ואמנסטי בחודשים שלאחר המבצע התבססו על מידע טרי, בלתי ניתן לערעור, שנאסף ממש בזמן הלחימה או ימים ספורים אחריה. כך גם העדויות שנגבו מניצולים ופצועים בתחקירים עיתונאיים שפורסמו בתחילת 2009. די היה במידע הזה כדי להגיע למסקנות חמורות מאד.

גולדסטון הגיע מאוחר מדי, לא העלה גילויים מסעירים חדשים, ובנוסף לכל, כאמור, חטא בפרשנות הפסיכולוגית. קריאות השמחה שעורר הדו"ח שלו בקרב מבקרי ישראל יתחלפו עכשיו בתרועות ניצחון של תומכיה. כל הרעש התקשורתי הזה מפספס את העניין העיקרי: הפשעים עצמם. באולפני הטלוויזיה ימשיכו להתגושש פרשנים מכאן ומכאן האם היתה או לא היתה כוונה לפגוע באזרחים; באותה שעה ממש, ישראל תמשיך להרוג אזרחים בעזה, בלי כוונה כמובן, להרוג דייגים מול חוף עזה, בלי כוונה כמובן, להרוג חקלאים בשדותיהם, בלי כוונה כמובן, להרוג חולים באמצעות עיכובם, בלי כוונה כמובן, להרוג קשישים במיטתם במהלך מעצר, בלי כוונה כמובן, ולהמשיך את הטיהור האתני בגדה המערבית, עם כוונות ברורות, שאף אחד לא טורח למחות נגדן.

[פוסט ארוך]

נפתח בחידה. לפניכם שני קטעים העוסקים ביחידת יהל"ם של חיל ההנדסה. עליכם לקבוע איזה מהם לקוח מטקסט של דובר צה"ל ואיזה מכתבה עיתונאית.

"אין כמעט מבצע או פעילות משמעותית של צה"ל שבו היחידה הזאת לא נוטלת חלק משמעותי, לעיתים אף מכריע. החל בהשתלטות על אוניית המשט הטורקי מרמרה, עבור בהשתלטות על אוניית הנשק האיראני שיועד לחיזבאללה פרנקופ ומבצע עופרת יצוקה וכלה במבצעים חשאיים ומסווגים שייתכן שלעולם לא יותר לפרסמם. לא, לא מדובר בסיירת מטכ"ל. גם לא בשייטת 13 או ביחידת שלדג. מדובר ביחידת ההנדסה למשימות מיוחדות (יהל"ם)… הלוחמים בסיירת מתמחים בכל סוגי המיקוש והחבלה, עובדים בטיפול בשדות מוקשים ובפעילויות נוספות. אי אפשר להגיד יותר מזה. לא כולם יודעים לסתום את הפה", ציין הקצין… יהל"ם הפכה לזריזה יותר, מקצועית יותר ועם גמישות מחשבתית ויצירתית גבוהה יותר. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת בקרב המועמדים לגיוס, וכאמור, רמת המידור והחשאיות בה גבוהה."

"הלוחמים מקבלים ידע בחבלה, במיקוש, במטענים, בפצצות, במכניקה, בהנדסה, בכימיה ובאמצעים טכנולוגיים… האתגר הגדול הוא לתת להם במקביל רמת חיילות גבוהה. הלוחמים חייבים להיות מהשורה הראשונה בגלל שהם נמצאים בחזית הכוח, בשפיץ של החנית. התכונות שמחפשים אצל הלוחמים הן אומץ לב, קור רוח, התמצאות במרחב, חוש טכני, יצירתיות גבוהה… כך הפכה יהל"ם ליחידה מקצועית יותר, זריזה, עם גמישות מחשבתית ויצירתיות. היא נחשבת ליחידת עילית מבוקשת מאד בקרב המועמדים לגיוס, ורמת המידור בה גבוהה".

התשובה לחידה – בסוף הפוסט.

הקמפיין של יהל"ם

בלי ספק, בשנתיים האחרונות יהל"ם עומדת במרכזו של מסע שיווק אגרסיבי בכלי התקשורת. החשיפה העצומה, ראיונות עם מפקדי היחידה, הפצת סרטונים מאימוני היחידה, כתבות תדמית רוטטות יראה במתכונת "כתבנו נלווה אל הלוחמים…" – מכל טוּב יחסי הציבור. מי שזוכר את הקמפיין התקשורתי בשנות ה-90' סביב יחידות המסתערבים לא יתקשה לזהות את אותם המאפיינים בדיוק: הגלוריפיקציה של הלוחמים, אבקת השוּ-שוּ שנזרית בנדיבות  (פני לוחמים מטושטשות וכו'), העצמת הנחשקות של היחידה על-ידי עצם ההדגשה שמדובר ביחידה נחשקת (טקטיקה פירסומאית בסיסית); הכל אותו דבר. רק היחידה התחלפה. יהל"ם זה הדבר החם הבא.

כאז כך כיום, הקמפיין הוא דו-ראשי ומכוון הן למטרות פנים והן למטרות חוץ, עניין שעוד נחזור אליו. ראשית, כמה מלים על היחידה.

יהל"ם היא יחידה מובחרת של חיל ההנדסה, שמפעילה חמש פלגות מבצעיות וסיירת. פלגת ס"פ (סילוק פצצות) מתמחה באיתור ופירוק מטעני חבלה, והטמנת מטענים לצורך פיצוץ ופריצה; פלגת סמו"ר (סליקים ומנהרות) שמתמחה בטיפול במנהרות, מצבורי נשק תת-קרקעיים וגם לחימה תת-קרקעית; פלגת הבזק, שמפתחת ומפעילה רובוטים צבאיים לאיתור ופירוק פצצות; פלגת מדרון מושלג, שאחראית על פיתוח והפעלת אמצעי פריצה, כולל במצבי שבי ובני ערובה; פלגת גבעול, שמתמחה בלוחמת אב"כ; וסיירת יעל, יחידת קומנדו שמתמחה במבצעי הנדסה מסווגים.

מלחמת לבנון השניה ומבצע "עופרת יצוקה" הפכו את יהל"ם ליחידה בעלת חשיבות מכרעת. ההתמודדות עם כוחות גרילה שמגיחים ונבלעים במערכת מנהרות מסועפת (בלבנון ובעזה), שמטמינים מטענים וממלכדים מבנים, יצרה צרכים מבצעיים חדשים. גם הפעולות הפחות סימפטיות של יהל"ם יצרו צרכים חדשים – נקרא להם צרכים קוסמטיים (שיפוץ תדמית). את כל הצרכים האלה צה"ל מייצא, כדרכו, אל כלי התקשורת; ואלה, כדרכם, מתגייסים בשמחה.

ככה נראה שיטפון תקשורתי, בתיזמור צה"לי מדוקדק:

אוקטובר 2005: כתבת תדמית נרחבת ב"מעריב", לרגל עשור להקמת יהל"ם. מילות המפתח: "לא את הכל אפשר לחשוף".

דצמבר 2008, ימים ספורים לפני "עופרת יצוקה": כתבה בערוץ 2, תיעוד של תרגיל מסכם ביהל"ם. הסרטון מגיע מצה"ל, אבל הכתב מעז להחדיר משפט ספקני בסיום: "הרי ערים תת-קרקעיות כבר ניצחו בעבר מלחמות – מסין ואפגניסטאן ועד ויטנאם".

ינואר 2009, במהלך "עופרת יצוקה": כתבת תדמית נרחבת ב"כל העיר", אחרי נפילתו בקרב של לוחם היחידה, אלכס משביצקי.  עיקר הכתבה – ציטוטים ממפקדי היחידה.

אפריל 2009: כתבה שותתת-דם ואדרנלין בערוץ 10. המילה האחרונה: "העימות הבא הוא רק עניין של זמן".

מרץ 2010: כתבה דרמטית, עתירת מוזיקה ואווירה אפלולית, בערוץ 1, לרגל תרגיל מסכם ביהל"ם.

ספטמבר 2010: כתבה מורעלת ב"ישראל היום" (הכותרת הבלתי נמנעת: "היהל"ם שבכתר"). ציטוט אופייני: "פלגה אחרת של יהל"ם היא פלגת סמו"ר, הלא היא "צוות המנהרות" המיתולוגי" (הדגשה שלי).

יוני 2011: כתבה ב-ynet על תוספת פלוגת מילואים לסמו"ר.

אוגוסט 2011: כתבה אינפורמטיבית למתגייס באתר פז"ם של מאקו, בנוסח דובר צה"ל, עם גרפיקה בצבא חאקי ושאר ירקות.

נובמבר 2011 : ראיון יחצ"נות עם מפקד יהל"ם ב"ואללה", במהלכו נחשף ה"אמולסה" – כלי להחדרת שרוול נפץ לתוך מנהרה ופיצוצה. מֶסר המפקד: "אני לא מוריד רגל מהגז וכדי שהאנשים שלי יישארו בפוקוס אני כל הזמן מייצר אווירת מלחמה".

דצמבר 2011: כתבה ב-ynet על פלגת סמו"ר ולוחמה תת-קרקעית.

מרץ 2012: מקבץ של שלוש כתבות תדמית מסונכרנות, באותו יום ממש (!), על התעצמות היחידה והעלאת רמת הכוננות והאימונים: ב"ואללה" (אמיר בוחבוט שוב מתלעלע בהתרגשות), בחדשות 10 וב"הארץ". שלוש הכתבות משדרות אותו סרטון שסיפק צה"ל.

יחסי ציבור בתפוצה כלל-ארצית

קריאה וצפייה רצופה בכל הכתבות האלה מעוררות תחושה עזה של בושה, שלא לומר גועל, לנוכח ההתרפסות המוחלטת של העיתונאים אל מול ההוד הצבאי. דיווח ענייני? לא אצלנו. הרהורי ביקורת? תשכחו מזה. אנחנו בעניין של יחסי ציבור לצבא. השאלה היחידה שנותרת לא מענה היא מדוע כלי התקשורת לא גובים מהצבא תשלום הולם עבור הקמפיין הזה (אני יודע, אני יודע; זאת עסקה דו-צדדית, כלי התקשורת מרוויחים דימוי פטריוטי וגם הוא מתורגם לשקלים מצלצלים).

מטרותיו של קמפיין יהל"ם, מבחינת הצבא, ברורות לגמרי. מדובר ביחידה צומחת ומתפתחת, שעומדת בחזית העימות החמוש בלבנון ובעזה. צריך לגייס כוח אדם איכותי ליחידה כזאת, ליצור לה דימוי נחשק בקרב המתגייסים; צריך ליצור אווירה ציבורית אוהדת שתתורגם גם לתמיכת הפוליטיקאים בתוספות תקציביות יעודיות (הפרופיל הטכנולוגי הגבוה של היחידה תובע הוצאות גבוהות במיוחד). כלפי חוץ, מדובר בלוחמה פסיכולוגית שמעבירה לחיזבאללה ולחמאס מסר ברור – יש לנו את כל האמצעים להתמודד עם המנהרות והמטענים שלכם (לכן מגוחכות כל כך התגובות המזועזעות של הקוראים בכתבות האלה – "למה חושפים את האמצעים האלה??" – קוראים שנאמנותם לבטחון שדה עולה כנראה על זו של דובר צה"ל). כמו שהחמאס משחרר לתקשורת סרטון מנהרות כל חודש-חודשיים, כך גם דובר צה"ל. ארגונים צבאיים בחברות מיליטריסטיות צריכים כל הזמן לפרנס את אש הסכסוך, והאש מצידה דורשת תמיכה ציבורית מתמדת, טיפוח עקבי של מסירות למולך הביטחון (אחרת איך נמשיך לשדוד את הקופה הציבורית למענו?).

אבל מה תפקיד התקשורת בכל זה? לדברר ולהתעלף בלב הולם? האם מוגזם לצפות מעיתונאים לסקר בטון קצת יותר ענייני את החידושים האחרונים ביחידת יהל"ם? נצא מנקודת הנחה שיש כאן עניין ראוי לסיקור, גם אם לא לשיטפון תקשורתי. קשה כל כך להציג את היחידה לפי סטנדרטים עיתונאיים שמקובלים בזירות אחרות (נניח, סיקור של פרוייקט תחבורתי חדש, שבוודאי יש בו צדדים לכאן ולכאן?).

מה איבדנו מתחת לאדמה של עזה ולבנון?

כשהטון כל כך מתפעם, אין סיכוי לשמוע ביקורת. עניין מדהים: בכל אלפי המלים שנשפכו על יהל"ם, אין ניסיון בכלל לתהות על הרציונל הבסיסי שבפיתוח היחידה, להציב שאלות מאתגרות. אין נקודת מבט אחרת זולת זו של אגף המבצעים במטכ"ל.

לא קשה כל כך להעלות תהיות. לוחמת מנהרות היא מצורות הלוחמה העתיקות ביותר שהמציא האדם. באופן טבעי, היא נשקו של החלש, שנאלץ להתמודד מול כוח עודף, ועל כן מסתיר את חייליו ותחמושתו מתחת לפני הקרקע. במנהרות מתחפר הנכבש, תחת הקרקע שאליה פולש הכובש.

לוחם וייטקונג בקו-צ'י.

הדוגמאות הבולטות בעידן המודרני הן המנהרות שחפרו הסינים בראנזוהאנג נגד היפנים במלחמת סין-יפן השנייה, והמנהרות שחפר הוייטקונג נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. בשני המקרים נקלעו האמפריות למלחמת התשה מתסכלת מול אויב חמקמק ששלט בשטח הרבה יותר טוב מהם והסב להם אבידות כבדות באמצעות מילכוד והנחת מטענים נסתרים. על מחוז קוּ-צ'י בוייטנאם, שהוייטקונג חפר ורישת מתחתיו עיר תת-קרקעית שלמה, הסתער הצבא האמריקני כמה פעמים. במבצע קרימפ (ינואר 1966) הומטרו על קו-צ'י 30 טון פצצות ושוגרו לשם 8,000 חיילים; במבצע סידר פולז (ינואר 1967) תקפו את קו-צ'י 30 אלף חיילים אמריקניים; ב-1969 שוב הופצץ כל המחוז בהפצצות שטיח כבדות. בסופו של דבר האמריקנים לא יכלו ללוחמי המנהרות של קו-צ'י, ואלה ניצחו במלחמה.

המתכננים והמפקדים של יחידת יהל"ם יודעים את כל זה, מן הסתם. בלי ספק הם חושבים שאצלנו זה יהיה אחרת. לנו יש טכנולוגיה מתקדמת (שולחים רובוט מצלמה למנהרה ורק אז יורדים אליה!); לנו יש תורת לחימה מסודרת; חומרי נפץ חדשניים; וכן הלאה והלאה. אני מניח שבכל דור ודור, האמפריה שניצבה מול לוחמי המנהרות אמרה לעצמה: אצלנו זה יהיה אחרת. אנחנו מתקדמים יותר, חכמים יותר.

ובכל דור ודור, לוחמי המנהרות אמרו לעצמם: לנו אין ברירה. זאת האדמה שלנו. עכשיו אנחנו מתחתיה, אבל בסופו של דבר הכובש יוותר ויעזוב אותה. אז נעלה שוב למעלה.

מה צה"ל מחפש מתחת לאדמה בדרום לבנון ובעזה? יש שם כבר אלפי מנהרות, תשתית מסודרת להעברת סחורות ותחמושת. הן עובדה קיימת; שום כוח צבאי שבעולם לא ימחק אותן. האם צה"ל מתכנן הפצצות שטיח מסיביות על כל השטח המיושב בעזה? כדאי שנדע על זה מראש. לכל היותר ניתן לפוצץ חלקים מבודדים של כמה מנהרות, טיפה בים. אין סיכוי להגיע לכל מאגרי התחמושת שחבויים שם, וכל עוד מתקיימות המגבלות על הכנסת חומרי גלם לעזה, ובעיקר המגבלות על ייצוא סחורות ממנה, יש צורך אזרחי אמיתי, ולא רק צבאי, להמשיך להפעיל אותן. החיים חזקים יותר מהכל.

כן, המנהרות משמשות להתעצמות צבאית. בשפת התעמולה הרשמית בישראל, צבירה מטורפת של נשק נקראת "בניין כוח" כשהיא בצד שלנו, ו"הברחת נשק" כשהיא בצד שלהם. זה סכסוך מזוין, לא? מה מצפים שם במטכ"ל, שהפלסטינים יבריחו דרך המנהרות חוברות תשבצים ופונפונים מצמר – בזמן שישראל מתחמשת עד לשיניה בעוד ועוד ועוד ועוד מערכות נשק שעלויותיהן ורמת ההרס שהן ממיטות עולות על כל דמיון?

ככה זה בסכסוך מזוין. האויב מתחמש, מתאמן, ומטמין מארבים. יש לנו בעיה עם זה? אולי הגיע הזמן להתחיל לשקול דרכים לא-אלימות להפסקת האלימות. כל עוד הסכסוך אלים, אפשר להפסיק להזדעזע כל יום מחדש מכך שהאויב שוקד על הצטיידות בנשק.

רק השבוע פורסם שיהל"ם חנכה מתקן אימונים תת-קרקעי, ובו יתאמנו חיילי היחידה בלחימה במנהרות. מישהו בצה"ל שוקל ברצינות להוריד חיילים לתוך מנהרות של החמאס כדי "להילחם" בתופעה הזאת, כחלק משגרה מבצעית קבועה? מדובר במעשה שכפסע בינו לבין שליחת חייל אל מותו. שום רווח מבצעי בחשיפה או פיצוץ של קטע מנהרה אינו שקול למחיר של חיי חייל אחד. אני יודע שאסור לי לחוות דעה בעניינים האלה; מה אני מבין, אני בסך הכל אזרח. לא עשיתי טירונות חי"ר ולא קורס מ"פים, אין לי "ראייה מערכתית", אני לא מבין בשטחים שולטים ומעולם לא הרכבתי לבנת חבלה, והכי הכי חשוב – יש דברים ש"אסור לי לדעת", ואם חס וחלילה אגלה אותם יצטרכו להרוג אותי בו במקום.

החיים שלנו, הם בעצם לא שלנו. הם של אנשי הצבא. הם יודעים הכי טוב איך לשמור עליהם וגם איך לדרוך עליהם. הכל לפי צרכי השעה.

בכל זאת אני אתחצף ואחזור על זה: הרעיון לאמן יחידה שלמה בצה"ל בלוחמת מנהרות הוא רעיון עיוועים. התועלת אפסית, המחיר בלתי נסבל. צבא שנערך ומתאמן ומצטייד לקראת לוחמת מנהרות בלב אוכלוסיה עוינת הוא צבא שאיבד את הצפון, ששכח מזמן את ההבדל בין פעילות הגנה הכרחית לפעילות התקפית נטולת כיוון ומטרה.

אז מה עושים עם המנהרות? לא עושים. מה החמאס עושה עם מאגרי התחמושת בימ"חים של צה"ל? כלום. הוא חי איתם. מה אנחנו עושים עם מאגרי התחמושת במצרים או בסוריה? כלום. אנחנו חיים איתם.

אהה. עם מצרים יש שלום, עם החמאס לא. אבל גם עם סוריה אין שלום, ובכל זאת צה"ל לא תוקף אותה. עם החמאס גם אפשר להגיע להסכם אי-לוחמה. כבר היה כזה, והוא עבד לא רע, בניגוד לשקרים שהופצו ערב מבצע "עופרת יצוקה" (וכהכנה תודעתית לקראתו); מי ששקד על הפרתו היתה בעיקר ישראל, לא החמאס. אומנם כן, בהסכם הבא, אם יהיה כזה, הג'יהאד האיסלאמי יהיה חייב להיות צד. ישראל יכולה להלין רק על עצמה בעניין הזה. באינתיפאדה השנייה היא ריסקה את שלטון הפת"ח והציגה אותו ככלי ריק – רק כדי לקבל את החמאס כשלטון הנבחר. מאז שעלה החמאס לשלטון בעזה, היא מנסה למוטט אותו (לא סתם הופצצו כל משרדי הממשלה של החמאס ב"עופרת יצוקה") – רק כדי לקבל את הג'יהאד האיסלאמי עכשיו כאופוזיציה שאינה סרה למרותו. עד שיתעוררו אצלנו לדבר עם הג'יהאד, בעזה אולי ישלטו ארגוני הג'לג'לאת, ג'יש אל-אומה וג'יש אל-איסלאם, נציגי אל-קעידה.

עם הארגונים האיסלאמיים לא צריך לעשות "שלום"; מספיק לחתום על הסכם אי-לוחמה תמורת ויתור מוחלט של ישראל על השליטה ברצועה. המאמץ והמשאבים שיושקעו בניסוח הסכם רגיעה חדש, עם אופציה להארכה (ותחת פיקוח בינלאומי), הם כלום לעומת מה שכרוך באימון ובציוד של יחידת יהל"ם.

ואף אחד לא יהיה צריך להיכנס למנהרה חשוכה וממולכדת כדי לחתום על הסכם כזה.

אימון ביחידת יהל"ם. צילום: אמיר בוחבוט

בשלב הזה, אני די בטוח, יותר מ-80% מהישראלים (לו היו קוראים את הטקסט הזה) היו תולשים שערות בזעם. איזה קשקושים, אשליות, על מה הוא מדבר. הם צודקים; אין סיכוי. אין סיכוי שממשלת ישראל תוותר על עשרות מנופי השליטה והלחץ שהיא מפעילה מדי יום על רצועת עזה, תמורת הסכם אי-לוחמה. אומנם התנתקנו מעזה, אבל לוותר על השליטה בה? ומה נעשה עם כל הזעם המטורף שלנו? לאן נפנה אותו? ומה לעזאזל נעשה עם כל הציוד והאימונים וההכשרות של הצבא שמוקדשים כולם להכין את הפלישה הבאה?

אקדח שמונח על השולחן במערכה הראשונה יירה במערכה האחרונה. יחידה צבאית שמכינה את עצמה יומם ולילה לקראת פיצוץ מנהרות בסופו של דבר תישלח להגשים את ייעודה.

אז על מה אני מדבר? על משהו שאף אחד אחר לא מדבר עליו. אין שום דיון על התועלת והמחשבה לטווח ארוך שמאחורי הכשרת צה"ל ללוחמת מנהרות. בדקתי, סרקתי, לא מצאתי; הכל דברי הלל ושבח. האם הנושא כל כך טריביאלי שאינו ראוי לדיון? לא נראה לי. אני טועה? אולי. הייתי שמח לשמוע ממישהו מוסמך איפה אני טועה. כתבות התדמית המתלהמות על יהל"ם לא עוזרות לי להבין; להפך, הן מגבירות את החשד שלי שאין טיעונים רציניים. תעמולה צעקנית היא הדרך השכיחה ביותר לגדוע דיון לפני שהוא התחיל.

הכדור חוזר לעיתונאים ולפרשנים. מצבנו לא טוב.

הרס הבתים ב"עופרת יצוקה": הצד האפל של הסיפור

בסרטוני התדמית של יהל"ם הכל נראה מלהיב, חכם, מדוייק. הדגש הוא על מניעה: חשיפת מצבורי נשק, פירוק מטענים של האויב. בעצם מדובר ביחידה של פיסניקים עם תשוקה הנדסית. אבל צד שלם של הפעילות השוטפת של היחידה מודחק כאן: הפעילות שבה לוחמי יהל"ם פורצים צירים באמצעות הנחת מטענים ופיצוץ מבנים. הצד הזה קיבל ביטוי ברוטלי במיוחד במהלך מבצע "עופרת יצוקה". כיוון שאין לצפות מהתקשורת שתדווח עליו, רוב מקורות המידע עליו הם עדויות ודו"חות של ארגוני זכויות אדם.

[במאמר מוסגר אעיר שמן הרגע הראשון היו הדו"חות של אמנסטי ו-HRW אמינים בעיני יותר מזה של ועדת הבדיקה של האו"ם (גולדסטון), ולכן נעזרתי בהם לא מעט אבל לא בדו"ח גולדסטון. הסיבה הפשוטה היא שארגוני זכויות האדם הגיעו לשטח הרבה לפני האו"ם. צוות החקירה של אמנסטי אסף ממצאים ועדויות ברצועה מיד עם תום הלחימה, בינואר 2009; צוות החקירה של HRW הגיע בתחילת אפריל; ואילו ועדת גולדסטון נכנסה לעזה רק ביוני. חלק ניכר מן הראיות "החמות" - שרידי זרחן לבן, שרידי תחמושת, תצורות של הרס שניתן להסיק מה גרם להן, סימני דרך שהשאירו דחפורים וכד' - לא שרדו בחצי השנה שחלפה עד לבואו של גולדסטון. כמובן שגם זכרונם של העדים כבר לא היה חד כמקודם].

קצת רקע. מעבר למאות האזרחים החפים מפשע שנהרגו מאש צה"ל במבצע "עופרת יצוקה", ומעבר לאלפי הפצועים, נגרם הרס כבד מאד לתשתיות ולשכונות המגורים ברצועה. על פי נתוני האו"ם, צה"ל הרס כליל 3,540 בתי מגורים (לא מדובר כאן על מבני ציבור וגם לא על מתקנים צבאיים) ועוד 2,870 בתי מגורים ניזוקו קשות. כתוצאה מכך נעקרו עשרות אלפי תושבים מבתיהם; בסוף המלחמה שכנו 51 אלף תושבים עקורים במקלטי חירום של אונר"א. בנובמבר 2009, 10 חודשים אחרי תום המבצע, היו עדיין יותר מ-20 אלף עקורים ברצועה – תושבים שנאלצו להתגורר בחדרים אצל קרובי משפחה או באוהלים ופחונים מאולתרים. ישראל, כזכור, לא התירה כניסת חומרי בניין שהיתה מאפשרת שיקום מהיר של המבנים ההרוסים. אלה רק נתונים יבשים; מאחוריהם מסתתר אסון הומאניטרי עצום ממדים, שאותותיו ניכרים עד היום בתחלואת תינוקות, במחסור במי שתיה, תשתיות ביוב מושבתות, ועוד ועוד.

ההרס הסיטוני הזה של מבני מגורים לא אירע בטעות וגם לא היה תוצאת לוואי בלתי מתוכננת של לחימה אינטנסיבית בשטח בנוי. חלק ניכר מההרס בוצע באזורים שמרבית האוכלוסיה כבר פונתה מהם, ושום לחימה לא התרחשה שם (ראו עדויות בהמשך). מה שצה"ל יישם ב"עופרת יצוקה" נודע כ"דוקטרינת א-דאחיה", שגובשה אחרי מלחמת לבנון השנייה בידי האלוף גדי איינזנקוט ואל"מ גבי סיבוני, כמודל לתקיפות עתידיות באזורים מאוכלסים:

"בכל כפר שממנו יירו לעבר ישראל, נפעיל כוח לא פרופורציונלי ונגרום שם נזק והרס אדירים. מבחינתנו, מדובר בבסיסים צבאיים… זו לא המלצה. זו התוכנית והיא כבר אושרה… מהלומה לא פרופורציונלית, הפוגעת בליבת התורפה של האויב, כשהמאמץ לפגיעה ביכולות השיגור הוא משני. מיד עם פרוץ העימות יידרש צה"ל לפעול במהירות ובעוצמה חסרת פרופורציה לאיום ולפעולת האויב, כדי לפגוע ולהעניש בהיקף שיחייב תהליכי שיקום ארוכים ויקרים. פגיעה זו חייבת להתממש בזמן קצר ככל האפשר, תוך העדפת פגיעה בנכסים על פני המרדף אחר כל משגר…".

שלושה ימים לפני פרוץ "עופרת יצוקה" הזהיר-ניבא ראש הממשלה אהוד אולמרט: "יישפך שם עוד דם. יש לנו כוח, כוח עצום. ביכולתנו לזרוע הרס" (25 בדצמבר 2008, חדשות ערוץ 10). התבטאויות ברוח דומה השמיעו קצינים בכירים וגם מפקדים בדרג השדה, וחיילים העידו על תדריכים שבהם הוסרו כל הרסנים מהוראות הפתיחה באש. לכל זה ניתן גם גיבוי "תיאורטי" עוד קודם לכן באדיבותו של אתיקן הבית, אסא כשר, שהמליץ לצבא על מדיניות "אפס נפגעים" מוחלטת (אין לסכן חיילים כדי למנוע הרג אזרחים חפים מפשע; בכל מקרה כזה, יש חובה מוסרית להעדיף את הרג החפים מפשע). הצירוף של דוקטרינת א-דאחיה ואתיקת "אפס הנפגעים" הוביל לגיבושה של תורת לחימה חדשה בצה"ל, שיושמה באופן מלא לראשונה ב"עופרת יצוקה" (להרחבה, ראו הדו"ח המצוין של הועד נגד עינויים: ללא היסוס: השינויים בתורת הלחימה של צה"ל לנוכח מבצע 'עופרת יצוקה'").

הבעיה היחידה עם תורת הלחימה החדשה הזאת, היא שאי אפשר היה למכור אותה לאף אחד בעולם; מדובר בהפרה ברורה של תקנות האג ואמנת ג'נבה, שאוסרות על פגיעה בלתי מוצדקת באזרחים בלתי מעורבים במהלך לחימה כמו גם על הרס בלתי מובחן של רכוש. מסיבה זו, דיברה ישראל בשני קולות. כלפי פנים (ובעיקר כלפי הכוחות בשטח) שווקה תורת הלחימה האגרסיבית, שפוטרת את עצמה מכל צורך להצטדק על השמדת רכוש אזרחי; כלפי חוץ, אומץ קו תעמולה אפולוגטי שדווקא כן מחפש הצדקות לכל אקט של הרס שבוצע ברצועה (מעטים הישראלים שהטרידה אותם באמת הצביעות הזאת). לפי התעמולה הרשמית, החמאס השתמש בכל האזרחים ברצועה כ"מגן אנושי", מילכד את כל המבנים שעמדו בדרכו של צה"ל, ולמעשה מחק כל אבחנה אפקטיבית בין כוחות צבא לאזרחים, בין מבנים צבאיים למבנים אזרחיים. האשמה כולה שלו. המנטרה הזאת השתרשה מאד בציבוריות הישראלית ואי אפשר להתחמק ממנה, עד היום, בכל ראיון עם פוליטיקאי או בקריאה אגבית של תגובות באינטרנט.

שוב התעוררה בעיה קטנה: העובדות לא הסתדרו. ככל שהצטברו יותר ויותר דיווחים מן השכונות שהופגזו ונחרבו, התברר שהנימוקים המבצעיים אינם יכולים לכסות על כל פשע וכל זדון.

בחזית ההרס: יחידת יהל"ם

במאי 2010 פירסם ארגון HRW דו"ח נרחב על הרס הבתים במבצע "עופרת יצוקה" (להורדת הדו"ח המלא, לחצו כאן). הדו"ח תיעד 170 מקרי הרס שבהם התעורר חשד כבד להיעדר כל הצדקה מבצעית. מתוכם, נחקרו ביסודיות 12 מקרים, שבהם נשללה באופן ודאי כל הצדקה מבצעית, וזאת בהסתמך על תצלומי לווין, מידע גלוי על התקדמות הלחימה בעזה, ראיונות עם תושבים, איסוף שרידים של חומרי נפץ, זיהוי עקבות דחפורים וכיוב'. מתוך הדו"ח אני מביא כמה קטעים רלבנטיים; שימו לב במיוחד להימצאותם של מוקשים צה"ליים (שלא התפוצצו) בזירות ההרס – טביעת אצבעותיהן של יחידות הנדסה, ברוב המקרים יהל"ם.

"ניתוח תצלומי לווין של סוכנות הלוויין של האו"ם מאמת את הממצא שלפיו רוב ההרס בשכונה [עזבת עבד רבו, ע.ל.] נגרם לאחר השלב הראשון של המתקפה. התצלומים ממחישים כי מבנים בשכונת עבד רבו נהרסו או ניזוקו קשה במהלך הזמן. מניתוח שערכה הסוכנות עולה כי בין ה-27 בדצמבר 2008 ל-6 בינואר נהרסו או ניזוקו קשות בשכונה רק 11 מבנים, אך 330 מבנים נהרסו או ניזוקו קשות בין ה-6 ל-19 בינואר – כלומר, הנזק שנגרם לאחר שצה"ל כבר ביסס את שליטתו באזור היה גדול פי שלושים מזה שנגרם קודם לכן…

האשם דחלאן, שביתו ניזוק אך לא נהרס ואשר נשאר בביתו לכל אורך המלחמה, אמר כי כמעט כל הבתים שצה"ל הרס בעזבת עבד רבו, להוציא תשעה או עשרה, נהרסו באמצעות מוקשים או דחפורים במהלך ארבעת הימים האחרונים של המלחמה. לדבריו, רבים מן הבתים הגדולים יותר, שנבנו מבטון מזוין, פוצצו באמצעות מוקשים. "ראיתי טנק מיוחד מגיע עם ארגז גדול של מוקשים עליו. ראיתי אותם מסמנים "X" על עמודי התמך של הבתים שהם עמדו להרוס. כמה מהבתים קיבלו שישה או שמונה מוקשים. כל המוקשים התפוצצו באותו זמן".

 מאג'ד[אל-עת'אמנה] סיפר כי כששב ביום ראשון שלאחר מכן, ב-18 בינואר, גילה שביתו נהרס, יחד עם ארבעה בתים נוספים באותו גוש, שהיו בבעלות בניו וקרובי משפחתו. האשם דחלאן, שרואיין בנפרד, אישר כי היה עד להריסת שניים מבתי משפחתו של מאג'יד בידי חיילים באמצעות מוקשים נגד טנקים ולהריסתם של שניים אחרים בדחפורים. מאג'ד אמר כי מפני מוקשים מטעם חמאס פינו מהבתים בסך הכל 18 מוקשים נגד טנקים, שחלקם לא התפוצצו".

בשכונה המדוברת, עזבת עבד רבו, התבררה הטענה הקבועה של צה"ל, כי האוכלוסיה האזרחית משמשת "מגן אנושי", כנכונה. רק שמי שהשתמש בתושבים כמגן אנושי היה צה"ל, לא החמאס.

הנה מה שהיה לדו"ח אמנסטי לומר על מדיניות הפיצוץ של בתי מגורים:

"רבים מהבתים, המפעלים והחוות נהרסו באמצעות דחפורים, ובתים רבים נוספים נהרסו באמצעות מוקשים ישראליים נגד טנקים, כפי שניכר משיירי המוקשים שנותרו פזורים בשכונות ההרוסות ומדפוס ההרס המאפיין שיטה זו… כדי להרוס בתים באופן זה היה על חיילם לצאת מהטנקים, ללכת בין בניינים ולהיכנס לבתים כדי להטמין בהם את מטעני החבלה לאורך קירות התמך. הבחירה בשיטת פעולה זו מצביעה על כך שהחיילים חשו ביטחון רב בכך שאף חמוש פלסטיני לא היה בבתים אלה או סביבם. השיטה שנבחרה מלמדת אף על כך שהחיילים היו בטוחים גם בכך שמתחת לבתים אלה לא היו מנהרות שחמושים היו יכולים להשתמש בהן כדי ללכוד אותם, ושהבתים לא היו ממולכדים. לו העריכו החיילים כי נשקפות להם סכנות של ירי, פיצוץ או נפילה בשבי, לא היו מסתכנים ויוצאים מהטנקים כדי להניח את המוקשים בתוך הבתים."

ועדות אחרונה, של "שוברים שתיקה":

בשבוע שאנחנו שם, כל יום כמעט החרמ"ש נכנס לבית, זה לא היה די-ניינים, זה היה חרמ"ש ומאחר והיה חשד שהבתים ממולכדים – פוצצו את הבתים. פתחו חור כדי להיכנס דרכו ולא דרך הכניסה של הבית. כל הזמן היו פיצוצים ודי-ניינים הרחיבו את המגננים ואת הצירים, כל הזמן היתה פעילות הנדסה ללא הפסק, בבתים שאין שם אף אחד. זה היה מצחיק כי באיזה שהוא שלב אמרו, לא זוכר מי, נראה לי הסמ"פ שלנו או המ"פ עצמו, שרוצים שנהיה יותר אקטיביים בפלוגה ונעשה יותר. אז באמת נכנסו לבתים שאין שם אף אחד, במילא מתצפתים על הבתים האלה ואני אישית לא ראיתי, אולי המפקדים כן מצאו סיבה להיכנס לבתים האלה, אני לא ראיתי את הסיבה להיכנס לבתים בגזרה שאין בה איש ובמילא אנחנו מסתכלים על הבתים האלה נון סטופ. בכל זאת נכנסו לבתים ופוצצו ועשו נזק לרכוש, כי אנחנו ראינו רק רכוש, כאמור, לא היה שם אף אחד, בלי שום סיבה נראית לעין. אולי חשבו שיש שם אמל"ח, אני לא ראיתי סיבה לפעילות הזאת אבל כל הזמן הפעילות נמשכה".

מרגע הכניסה הקרקעית לעזה, הפעיל צה"ל שני סוכני הרס ראשיים, שניהם מחיל הנדסה: יחידת דחפורי די-9 ויחידת יהל"ם. הדחפורים מעכו, החבלנים פוצצו. קשה לדעת כמה מתוך 6,400 הבתים שניזוקו קשה או הושמדו כליל פוצצו בידי יהל"ם; קשה להאמין שמדובר בפחות מ-500. קצין בכיר ביהל"ם העיד: "אם היה מטע שחיילי חי"ר מוכרחים לעבור דרכו או כל מקום שיש חשש למכשול, היינו מכניסים את כוה הצמ"ה והורסים אותו עם D-9 או מפוצצים באמצעות מוקשי חבלה" (שימו לב לאופן האגבי שבו מדווחים פשעי מלחמה באתר רשמי של חיל ההנדסה). הנה עוד חוויות של חייל מילואים ביהל"ם ("קמתי התרחצתי פוצצתי").

בעיצומו של המבצע התפנה מפקד יחידת יהל"ם לפרוס בפני התקשורת, בגילוי לב ראוי לשבח, את הפילוסופיה המבצעית שלו: "אנחנו מאוד אלימים ומשתמשים בהרבה כוח איפה שצריך למול האויב ולא בוחלים בשום דרך למנוע מכוחותינו להיפגע".

כמה נחמד היה להיחשף לשמץ מן הפעילות הזאת של יהל"ם באחד מסרטוני ההסברה שגודשים את כלי התקשורת.

שכונת עזבת עבד רבו, מזרחית לג'באליה, אחרי יציאת צה"ל ממנה ב"עופרת יצוקה". צילום: הולי פיקט

הסיבה המבצעית מאחורי ההרס

כפי שצויין קודם, מבצע "עופרת יצוקה" כולו נוהל תחת דוקטרינת א-דאחיה, מעין גרסת "הלם ומורא" מקומית שאמורה היתה לשתק את הטרור הפלסטיני לתקופה ארוכה (אופס, זה לא קרה, וטוב שמפקד המבצע בעצמו הודה בכך). אבל מיד לאחר המבצע נחשפו השיקולים המבצעיים הקונקרטיים שהצדיקו הרס כל כך מאסיבי של מבני מגורים. הם זכו לכינוי "היום שאחרי".

העדות הבאה, גם היא מ"שוברים שתיקה", מסבירה את המדיניות הזאת יפה מאד. יחידת יהל"ם נזכרת במפורש בדקה 4:50.

בקצרה, מדיניות "היום שאחרי" התירה ואף עודדה הרס מבנים וחישוף שטחים לצורך שיפור יכולות התצפית והאש באזור בעתיד. הורסים לך את הבית לא בגלל שהחבאת בו לוחמי חמאס או אמצעי לחימה, אלא בגלל הסיכון שתעשה כך בעתיד. מי שחושב שמדובר בבדותות של שמאלנים בוגדניים ייאלץ להכליל את צה"ל עצמו בהגדרה המפוקפקת הזאת. כחודש אחרי סוף המבצע הודה צה"ל, סוף סוף, שהרס הבתים הסיטוני בעזה לא היה מוצדק ושירת לא פעם רק את הצורך לפנות "קו ראייה":

"מהתחקירים עולה כי במקרים רבים הורו מפקדים להרוס בתים שחסמו "קו ראייה" לעמדות צה"ל, או משום שלדעת המפקדים נשקף מהם איום פוטנציאלי. במקרים אחרים נהרסו בתים משום שנחשף בהם מטען חבלה או רובה קלצ'ניקוב, גם כשניתן היה לערוך פיצוץ מבוקר שיגרום נזק קטן יותר לבית. עשרות בתים נהרסו משום שהיה חשד, שלא אומת, בדבר מנהרות שנחפרו באזור. "נצטרך להתפתל הרבה כדי לנמק את ההרס הזה", אמר ל"הארץ" משפטן צבאי."

נזכיר שוב: על המלאכה המגונה הזאת – הריסת מגוריהם של אלפי אנשים כדי לשפר את קו הראייה של המפקד – ניצחו כוחות הנדסה, ובתוכם יחידת יהל"ם. על המרחק העצום בין הלך המחשבה הזה לבין דיני המלחמה מעיר דו"ח HRW:

"הרס רכוש אזרחי כדי ליצור "אזור סטרילי" שישפר את מעמדו הצבאי של תוקף בעימותים עתידיים אפשריים מפר את המשפט ההומניטארי הבינלאומי. אף שניתן להרוס באופן מוצדק אובייקט אזרחי המקנה יתרון צבאי ממשי ומוחשי, אובייקט אזרחי אינו הופך למטרה משום שהריסתו תספק לתוקף יתרון בהתקפה עתידית היפותטית, או בשל האפשרות שהאויב ישתמש בו בעתיד באופן שיהפוך אותו למטרה צבאית. היות שכל האובייקטים האזרחיים הם מטרות צבאיות בפוטנציה, היתר להרוס רכוש אזרחי על יסוד שימוש עתידי אפשרי, יש בו למעשה מתן הכשר להריסתם של כל המבנים האזרחיים. לכן, בעוד שניתן להרוס בית המכסה על פתח של מנהרה המשמשת לצרכי צבא, לא ניתן להרוס בית שבאופן היפותטי יוכל לשמש ביום מן הימים ארגונים פלשתיניים חמושים".

כל זה כמובן לא היה מרשים את פרופ' אסא כשר. ובכל זאת מעניין לבחון את האקרובטיקה של ההסברה הישראלית לאורך כל התקופה. ראשית, גיבשו תורת לחימה שמצדיקה הרס אזרחי מאסיבי והנחילו אותה לכוחות בשטח; כמו כן הועברו הנחיות להרוס ולפנות בתים שעלולים לשבש מבצעים עתידיים; במקביל הוכחשו בפומבי הן תורת הלחימה הזאת והן ההנחיות המבצעיות, וגובש קו תעמולה רשמי – מאחורי כל בית הרוס בעזה הסתתר מחבל או מטען ממולכד; ולבסוף, נסוג צה"ל עצמו מן הקו הזה והודה שההרס לא היה הכרחי ומוצדק.

כמה מחשבות לסיום

מבצע "עופרת יצוקה", בניגוד להסברה הרשמית, היה כשלון. העוצמה הצבאית של חמאס והג'יהאד האיסלאמי כיום מאפילה על עוצמתם בדצמבר 2008. רמת האימונים, הכמות והאיכות של אמצעי הלחימה, טווח הטילים – הכל הרבה יותר מאיים. עד כאן "ההצדקה המבצעית". המבצע גם לא היה הכרחי בנקודת הזמן שהוחלט לפתוח בו, שכן היו אופציות מדיניות מאד ברורות לחידוש הרגיעה; ישראל יירטה אותן במכוון. על כל זה כתבתי מספיק ואין טעם לחזור ולדוש בנושא.

הפוסט הזה לא עוסק ברקע ובהצדקה למבצע, אלא באירועים שהתרחשו כבר במהלכו, ממש כמו שדיני המלחמה אינם נוקטים עמדה לגבי ההצדקות להכרזת מלחמה אלא רק במגבלות החלות על הכוחות הלוחמים מרגע שהם פועלים בסביבה שיש בה אוכלוסיה אזרחית. שמיכת "המגן האנושי" שצה"ל מנסה למתוח עוד ועוד כדי לכסות על כל פגיעה בפלסטינים חפים מפשע – קצרה מדי, מרופטת מדי. אין בה כדי להסביר מקרים מובהקים של הרס של מאות ואולי אלפי בתי מגורים שלא היו מעורבים בלחימה ולמעשה נהרסו בשלב שכבר לא התקיימו קרבות באזור. ההרס הנורא הזה הוליד אסון הומאניטרי עצום-ממדים; ישראלים מעטים מאד באמת מודעים לממדי הסבל ברצועת עזה, שקשורים ישירות לתוצאות "עופרת יצוקה". המעטים שמודעים לכך מטילים את האשמה, כמובן, על החמאס. הטקטיקה הזאת היתה אולי מועילה במשהו אם ניתן היה להצביע על קשר סיבתי בין הסבל שנגרם לאוכלוסיה האזרחית בעזה לבין שיפור כלשהו באיכות החיים של תושבי הדרום בישראל, מאז שנת 2008. אבל אין שום קשר סיבתי כזה; תושבי עזה נהרגו ונפצעו לשווא, בתיהם נחרבו לשווא. תושבי הדרום ממשיכים לסבול מטחי רקטות לשווא (האמיצים שבהם גם אומרים את זה).

בתוך כל ההרס המיותר הזה, לחיל ההנדסה שמור מקום של כבוד; בעצם, המקום הראשון. ובתוך חיל ההנדסה, ליחידת יהל"ם המובחרת שמור כבוד משלה: החלוצים לפני המחנה, הפורצים צירים, המטמינים מוקשים, המפוצצים בתי מגורים. עם או בלי סיבה מוצדקת. לכן צורם כל כך הקמפיין התקשורתי, שתואר בראשית הפוסט, להאדרת שמה של יהל"ם בכל קצוות הארץ; מישהו אולי חושב שם שעוד כמה תמונות של לוחמים נועזים משתלשלים לתוך מנהרה עם פתיל חבלה בין השיניים יכולות למחוק את תמונות ההרס מעזה. הן לא.

"עופרת יצוקה" לא היה כל כך מזמן; בסך הכל שלוש שנים. יש להניח שמפקדים רבים ביהל"ם השתתפו בפעולות המתוארת כאן, ובחלוף זמן קצר, הצטלמו לסרטוני תדמית של דובר צה"ל. כך מלבינים פשעי מלחמה, גם אם חומר הניקוי הוא בצבע חאקי. הציבור קונה ומסתנוור. אפרופו הלבנה, אני מניח שגם חברת "תנובה", שאימצה את יהל"ם לחיקה, רואה דיבידנדים יפים מן המותג המנצח הזה. בינתיים כבר מתכננים אצלנו את הפלישה הקרקעית הבאה לעזה (המנהרות האלה לא יוצאות לנו מהראש) ודואגים לפמפם רעל לתוך הוורידים של חיילי יהל"ם. האיוולת הזאת כבר כתובה על הקיר באותיות של אש, ותוצאותיה הנוראיות כתובות תחתיה, באותיות קטנות יותר של אפר.

[פתרון החידה מתחילת הפוסט: אף אחד מהקטעים איננו לקוח מדובר צה"ל. שניהם מתוך כתבות תדמית על יהל"ם, אחת ב"ישראל היום" והשניה ב"כל העיר". למעשה, התיאורים של היחידה באתר דובר צה"ל מתונים וענייניים הרבה יותר מתיאוריה בעיתונות הלוחמת].

לפני הכל, ברכות לאל"מ אילן מלכא, בקרוב תא"ל, על ניקויו המוחלט מאחריות פלילית כלשהי למותם של 21 בני משפחת סמוני במבצע "עופרת יצוקה". סגירת התיק אומנם לא נחתה כרעם ביום בהיר; כבר בנובמבר 2011 נודע שזו תהיה תוצאת ה"חקירה" נגד מלכא (המרכאות יובנו בהמשך), אבל עכשיו זה רשמי, וחשוב מכך, העיכוב האכזרי הזה בקידומו של המח"ט המוערך אל דרגת התא"ל הסתיים.

נותר עוד העניין הפעוט הזה – מי לעזאזל היה אחראי למותם המיותר של בני משפחת סמוני, אם לא מפקד היחידה שפשטה על שכונתם? עניין פעוט ושולי, הפירורים שמסולקים משולחן העריכה של העיתונים והופכים לבשר והלחם של הבלוגים.

29 מבני משפחת סמוני המורחבת נהרגו באירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר, 2009. תשעה מתוכם היו ילדים, בגילאים חצי שנה עד 16. 21 מן ההרוגים שהו בבית ואיל סמוני, אליו פינה אותם הצבא מבתיהם. פגז ושני טילים שנחתו על הבית הרגו אותם ופצעו עוד כ-30 איש.

לאירוע המזעזע הזה יש לי יחס מיוחד. במשך מספר שבועות, גם לאחר תום מבצע "עופרת יצוקה", לא דיווח אף כלי תקשורת ישראלי (זולת דיווח תמציתי ב-ynet) על הטבח בזיתון. עיתונאים ישראלים, כזכור, לא הורשו (ועדיין אינם מורשים) להיכנס לעזה. הבלוג הזה היה המקור הראשון ברשת העברית שהביא את הסיפור המלא של הטבח (ב-1 לפברואר 2009), בהסתמך על מקורות זרים (ראו גם איזכור מוקדם יותר אצל איל ניב). זמן קצר לאחר מכן החלו לזרום עוד ועוד עדויות, בעיקר דרך שני צינורות: תחקירי "בצלם" וכתבות של עמירה הס ב"הארץ". התמונה התעבתה בעוד ועוד פרטים, אך קווי המתאר הבסיסיים שלה לא השתנו כמעט מן הדיווח הראשוני בבלוג הזה. אי-דיוק בולט אחד היה במספר ההרוגים שנקבתי, שהיה גבוה מן המספר האמיתי, ככל הנראה בשל החיפזון והאי-בהירות בזיהוי הגופות בשכונת זיתון.

עם סגירת תיק החקירה נגד אל"מ מלכא, פירסם הפרקליט הצבאי הראשי את מסקנותיו, והעביר גם מכתב מסכם לארגונים "בצלם" ו"המרכז הפלסטיני לזכויות אדם", שפניותיהם בנוגע לאירועי זיתון התניעו את הליך החקירה הפנימית בצה"ל. שני המסמכים האלה לא עומדים בשום הגדרה של "תשובה עניינית" לשאלות שהועלו: מדובר בטקסטים הצהרתיים, לקוניים, ריקים מכל תוכן עובדתי. העובדה שהפצ"ר מזלזל באופן בוטה כל כך בחובתו לספק הסברים משכנעים לחשדות מוצקים מאד בדבר פשעי מלחמה שצה"ל ביצע יכולה ללמד דבר אחד בלבד: חקירת מצ"ח שנפתחה בפרשת הטבח בזיתון היתה משחק מכור מלכתחילה, הצגה של ביקורת ועשיית צדק שנועדה בעיקר לעיניים זרות, ל"גולדסטונים" למיניהם.

זאת טענה חמורה, והפוסט הנוכחי הוא מאמץ מרוכז לבסס אותה.

השתלשלות האירועים

בלילה שבין ה-3 בינואר 2009 (יום שבת) לבין ה-4 בינואר, מיד לאחר הפלישה הקרקעית לעזה, השתלט כוח מחטיבת גבעתי על שכונת זיתון שבדרום עזה. מעדויות תושבים וחיילים עולה שהצבא השתלט על לפחות 6 בתים של משפחת סמוני המורחבת, המתגוררת בשכונה.

תקרית 1: 4 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן)
בביתו של עטייה סמוני (47) התרכזו 19 נפשות להעביר את הלילה. בשעה 5:30 רואים בני המשפחה שביתו הסמוך של טלאל, אחיו של עטייה, עולה באש כתוצאה מהפגזות צה"ל. כמה מהם יוצאים לכבות את השריפה. הם נתקלים בחיילים שלוקחים מהם את הטלפונים הניידים, עורכים עליהם חיפוש, ופוקדים עליהם לחזור אל ביתם. המשמעות היא שהחיילים ידעו מי נמצא בבית עטייה וגם ידעו שהשוכנים בו אינם חמושים שמסתתרים מפניהם.

בשעה 7:20 בבוקר, אחרי שנשמעים פיצוץ וירי מבחוץ, חיילים פורצים את הדלת וקוראים מבחוץ לבעל הבית לצאת. עטייה יורד ויוצא בידיים מורמות. מטח כדורים שנורה בידי קבוצת חיילים, ממרחק של 3-4 מטרים, הורג אותו במקום. בנו פרג' רואה את זה מהקומה השניה. החיילים ממשיכים לירות בתוך הבית, פוצעים נשים וילדים, ועולים לקומה השניה, שם הם יורים גם בילד אחמד, בן 4, שהיה בזרועות פרג'. אחמד מדמם למוות כל אותו יום, כיוון שהצבא אינו מתיר לצלב האדום ולסהר האדום להיכנס למתחם. לפנות בוקר של יום שני, כמעט 12 שעות אחרי פציעתו, אחמד הילד מת.

תקרית 2: 4 בינואר, בוקר (מקור: כאן)
ב-10 בבוקר חיילים מובילים את משפחת רשאד סמוני לבית טלאל, אחיו. בנו של רשאד, וליד (17), נבהל ובורח. החיילים יורים בו והורגים אותו. זמן קצר לאחר מכן הופך הצבא את בית טלאל לעמדה צבאית, ומפנה את כל יושביו אל ביתו של ואיל סמוני, מחסן בטון ששטחו 200 מ"ר.

בבית ואיל סמוני מתכנסים כ-100 איש, שהצבא פינה מבתי המשפחה שהפכו לעמדות צבאיות. סלאח סמוני סיפר כיצד דיבר עם חיילים שפגש בשכונה; אחד הקצינים הבטיח לו שלא יהיה ירי. כיוון שכל המשפחות התרכזו במחסן בהוראת הצבא ובליווי חיילים, אין שום ספק שנוכחותם במבנה היתה ידועה לצבא.

בבית ואיל אין מזון או שתיה. במהלך היום יוצאים מהבית כמה גברים לאסוף קרשים לאפיית פיתות. החיילים צופים בהם.

תקרית 3: 5 בינואר, בוקר (עדויות: כאן, כאן, כאן, כאן, כאן)
הרעב והצמא בקרב 100 בני סמוני גוברים. ב-6 בבוקר יוצאים אישה וילד להביא מים מהבאר בג'ריקנים; החיילים צופים בהם.

ישנם עדיין בני משפחה שנשארו בפחונים בשכונה. קצת אחרי 6 בבוקר יוצאים ארבעה גברים מבית ואיל, לקרוא לבני המשפחה הנותרים שיצטרפו אליהם, מתוך מחשבה שמחסן הבטון הוא המקום הבטוח ביותר בשכונה. הם ניגשים לצריף סמוך, מרחק 80 מ' מעמדת צה"ל, לפרק ממנו קרשי עץ להסקת מדורה. תוך דקות ספורות נורה לעברם פגז; מוחמד אברהים מת מיד, סלאח ואיל ואיאד נפצעים.

תקרית 4: 5 בינואר, בוקר (אותן עדויות)
הפצועים חוזרים אל תוך הבית, וכשהנשים מתחילות לחבוש אותם, נוחתים שני טילים (ששוגרו ממסוק קרב, כך יתברר מאוחר יותר) על גג המחסן. השעה היתה 6 וחצי בבוקר. 20 איש נהרגים מההפגזה הזאת, 30 נפצעים. העדויות מן התופת הזאת מזעזעות: ילדים מגלים את גופות הוריהם ומטלטלים אותן שוב שוב, להעירן; חלקי גופות מפוזרים בכל מקום. אמל בת ה-9, שראתה יום קודם לכן את אביה עטייה נורה למוות מטווח קצר בידי חיילים, סופגת רסיסים בראשה.

בין ההרוגים גם תאופיק סמוני. אשתו מייסא (19) נמלטת מן המחסן ההרוס עם התינוקת שלה, בת 9 חודשים, ששלוש מאצבעותיה נקטעו בפיצוץ, ועם הגיס שלה מוסא. היא מגיעה לבית אסעד סמוני, שחיילים שומרים בתוכו על קבוצת גברים פלסטינים כפותים, ומקבלת מהם עזרה ראשונה. החיילים מפרידים ממנה את מוסא, כופתים אותו, קושרים את עיניו ומצרפים אותו ליתר הגברים הקשורים. החיילים משחררים את מייסא והתינוקת ואומרים לה שהם שומרים על הגברים למקרה שיגיעו אנשי חמאס. היא מבינה שהם משתמשים בגברים כ"מגן אנושי".

צה"ל לא מאפשר לצוותי הצלה להיכנס לשכונה. על כן נותרים הפצועים לדמם, חלקם עדיין קבורים בהריסות של בית ואיל. רק ביום רביעי, ה-7 בינואר, יותר מ-48 שעות אחרי הפגזת הבית, מצליחים אנשי הצלב האדום להגיע לבית ואיל. הם מגלים בהריסות ארבעה ילדים, חיים אך תשושים ומורעבים, צמודים לגופות הוריהם.

תקרית 5: 5 בינואר, צהריים (עדות: כאן, כאן)
חלק מניצולי בית ואיל יוצאים מן השכונה בשיירה לעבר רחוב סלאח א-דין, בהם גם גברים שהוחזקו כפותים בבית אסעד. הגברים משוחררים אבל הצבא לא פותח את אזיקיהם. הם מונחים להניף ידיים מעלה ולשאת סמרטוט לבן. אחד מהם הוא איאד סמוני. בדרך מצלצל טלפון נייד של בן דודו של איאד. איאד מושיט את ידיו האזוקות לכיסו של הבן דוד כדי לשלוף את הטלפון – ואז סופג ירייה ברגליו מצלף של צה"ל שנמצא על אחד הגגות. עוד ירייה מרסקת את רגלו השנייה. הצבא לא מאפשר לבני המשפחה לפנות אותו ומונע כניסת אמבולנסים לרחוב סלאח א-דין. איאד מדמם למוות במשך 3 ימים. צוות הסהר האדום אוסף את גופתו, עדיין אזוקת ידיים.

חשבון ההרוגים ממשפחת סמוני: 5 בתקריות שקדמו להפגזת בית ואיל, 21 בהפגזת הבית, ועוד 3 שנהרגו באירועים מאוחרים יותר. בסך הכל – 29.

חקירת אל"מ אילן מלכא (מקורות: כאן, כאן, כאן, כאן)

בעקבות פניות של ארגוני זכויות אדם לאחר מבצע "עופרת יצוקה", הוקם צוות חקירה חקירה ראשוני לאירוע; הצוות לא מצא פגם בהתנהלות הצבא בשכונת זיתון. צוות שני שהוקם בנובמבר 2009, בעקבות דו"ח גולדסטון, המליץ על פתיחת חקירת מצ"ח. ביוני 2010 (שנה וחצי אחרי האירועים המדוברים) נפתחה חקירת מצ"ח נגד אל"מ אילן מלכא, מח"ט גבעתי בזמן המבצע ומי שנתן את הפקודה להפגיז את בית ואיל סמוני, בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש. במהלך החקירה התברר שקצינים בחיל האוויר הזהירו את מלכא שעלולים להיות אזרחים במקום.

מעט מאד פרטים מחקירת מלכא חילחלו לתקשורת. ככל הנראה ההחלטה של מלכא התקבלה בעקבות יציאתם של ארבעת הגברים מבית ואיל בבוקר ה-5 בינואר (ראו תקרית 3 למעלה). מזל"ט שצילם אותם מלמעלה העביר את התמונות לחמ"ל גבעתי, וככל הנראה קרשי העץ פורשו כטילי אר-פי-ג'י. הגברים סומנו כחולית מחבלים, פגז נורה לעברם, והמח"ט מלכא מורה לשגר שני טילים מן האוויר אל בית ואיל, שלתוכו הם נמלטו. גילויים מאוחרים מחקירת מצ"ח העלו שגם לאחר שניצולים החלו לצאת מן הבית, הורה מלכא על שיגור טיל נוסף לעברם, אך הירי הזה נמנע בהתערבות קציני חיל אוויר, שזיהו ילדים ביניהם. החלטתו זו האחרונה (שלא התממשה) ולא ההחלטה שקדמה לה (ואשר הובילה להרג 21 אזרחים) היא זו שהפצ"ר מצא שגויה, ובגינה עיכב את קידומו במשך 3 שנים.

החלטת הפצ"ר: חורים על גבי חורים

כפי שניתן לראות מן התמצית שהובאה כאן, שרשרת האירועים בשכונת זיתון בין ה-4 ל-7 לינואר תועדה בפירוט בידי גורמים שונים (עיתונאים וארגוני זכויות אדם), על בסיס עדויות ממקורות שונים (בני משפחת סמוני, חיילי גבעתי, אנשי כוחות הצלה); חלק ניכר מן העדויות נגבה בימים שלאחר הטבח, כשזכרון העדים עוד היה טרי. שאלות מפורטות בדבר האירועים הללו הוגשו לצה"ל בידי עיתונאים וארגונים, אולם רק לאחר פרסום דו"ח גולדסטון הוחלט לפתוח בחקירת מצ"ח.

החקירה החלה רק ביוני 2010, כשנה וחצי לאחר האירועים. ככל הידוע, מצ"ח לא חקרה אף עד פלסטיני והגבילה עצמה לחקירת חיילים וקצינים שהיו מעורבים באירוע. כאמור, צה"ל שיחרר פרטים כלליים בלבד מתוכן החקירה. מה שניצב לפנינו הוא המסקנות הסופיות – הזיכוי הגורף שפירסם הפצ"ר השבוע.

וזו לשון ההודעה שפורסמה:

"בחוות דעתו שניתנה לאחרונה, מצא הפצ"ר, בראש ובראשונה, כי החקירה הפריכה לחלוטין את ההאשמות החמורות שהוטחו בצה"ל על-ידי גורמים שונים, לפיהן התקיפות שבוצעו כוונו במודע ובמישרין נגד אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, או שנעשו מתוך פזיזות או קלות דעת ביחס לאפשרות שאזרחים כאמור ייפגעו כתוצאה מתקיפות אלה. בתוך כך, גם לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף. משכך, נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית.

כן מצא הפצ"ר, כי באירוע נשוא התלונות בו נפגעו אזרחים שלא נטלו חלק ישיר בלחימה, כלל הגורמים המעורבים – ובראשם המח"ט – אף לא נהגו ברשלנות בנסיבות העניין, באופן המקים להם אחריות בפלילים. הגם שחלק מן ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע היו מוטעות, ומצופה היה ממנו שינהג באופן שונה, הפצ"ר מצא כי החלטות אלה לא חרגו ממתחם שיקול הדעת של "מפקד צבאי סביר" בנסיבות דומות.

בהקשר זה הדגיש הפצ"ר, כי הנסיבות המבצעיות של מבצע "עופרת יצוקה" בכלל, אשר התנהל ברובו בסביבה עירונית מאוכלסת בצפיפות, ובפרט של האירוע שבמוקד חוות הדעת, אשר קדם לו ירי RPG לעבר כוחות צה"ל ששהו באזור, השליכו על האופן שבו נבחנו ההחלטות שקיבל המח"ט במהלך האירוע. ככל שהאינטנסיביות של הסיטואציה הלחימתית רבה יותר, וככל שהאתגרים המבצעיים שהיא מציבה והסיכונים הכרוכים בה לכוחותינו משמעותיים יותר, כך מתחם שיקול הדעת של "המפקד הצבאי הסביר" הפועל בנסיבות אלה רחב יותר."

זה כל מה שהיה לפצ"ר לומר בהתייחס לאירועים בזיתון. חייבים לומר שמדובר בתגובה מבזה בלקוניות שלה, תגובה שעצם סגנונה ההצהרתי, הלא-ענייני, החומק מפרטים, מעידה יותר מכל על האמינות המפוקפקת של החקירה שהיא מסכמת. בצה"ל כנראה מניחים (בצדק) שהציבור הישראלי לא יחטט ולא ישאל ולא יעיק יותר מדי. גורם הזמן גם הוא עושה את שלו. אף כי תוצאות החקירה היו ידועות כבר בנובמבר 2011, הן פורסמו כמעט חצי שנה מאוחר יותר. אני מעז לנחש שהסחבת הזאת נועדה גם היא לגמד את ההד הציבורי של המסקנות.

ובכל זאת, מבחינה אובייקטיבית, הודעת הפצ"ר היא דוגמה ומופת איך אפשר להשתין על הציבור ולהמשיך לרחוץ בנקיון ידיך. אז בתור אחד שמשתינים עליו, אני מרשה לעצמי לשאול כמה שאלות ולהעלות כמה תהיות.

1. הודעת הפצ"ר מתעלמת לחלוטין מכל האירועים הקטלניים שאירעו לפני ואחרי הפגזת בית ואיל: תקריות (1), (2) ו-(5) למעלה. האם חיילי צה"ל רצחו מטווח קצר את עטיה סמוני ובנו אחמד בן ה-4? לפחות שלושה עדים העידו על כך. האם ירו למוות בוליד בן ה-17 רק מפני שנבהל וברח מהם? האם צלף של צה"ל ירה פעמיים באיאד סמוני, שצעד עם שיירת ניצולים, בזמן שידיו היו אזוקות?

בספטמבר 2009 נמסר שצה"ל "בודק" את נסיבות האירוע בבית עטייה סמוני. הבדיקה הזאת לא הובילה לשום חקירה, אף כי מעל האירוע, כפי שגולל בעדויות, מתנוססים עשרה דגלים שחורים לפחות. מדוע צה"ל לא מצא לנכון לחקור? ניחוש שלי: כי גולדסטון לא לחץ. במנטליות של ההנהגה הישראלית, תשובות צריך לתת לגויים (וגם אז, תחת לחץ ואיומים), אבל לא לציבור הישראלי עצמו.

אמל סמוני היתה בת 9 כשראתה את אביה עטייה נורה למוות בידי חיילי צה"ל שפרצו לביתה, ב-4 לינואר 2009. גם אחיה אחמד בן ה-4 נפצע מהירי ומת מפצעיו. מאוחר יותר נמלטה לבית ואיל, שהופגז למחרת ובו נהרגו 21 מבני משפחתה. היא שרדה בין הגופות במשך יומיים, עם 7 רסיסים בראשה, עד שחולצה. צילום: אווה בארטלט

2. מדוע צה"ל מנע מכוחות הצלה להיכנס לשכונה זמן כה רב (כ-48 שעות) לאחר הפגזת הבית – זמן שככל הידוע לא אירעו בו כל חילופי ירי באזור? מדוע לא איפשר אפילו לבני משפחתו של איאד סמוני, שנורה בידי צלף, לקחת אותו איתם לבית חולים, ובכך גזר את גורלו למות מאובדן דם?

האם צבא שפוגע, הורג ופוצע אזרחים, יודע על כך בזמן אמיתי, נמצא בקרבתם המיידית אבל אינו מאפשר לכוחות הצלה להגיע אליהם – אינו חייב לפחות להגיש להם עזרה ראשונה בעצמו? ממתי הפכה גסיסה  של אזרחים באזורי עימות ליעד צבאי? מי יודע כמה פצועים נקברו בהריסות בית ואיל ודיממו שם למוות במשך יומיים. במרחק של פחות מ-100 מטרים מהם ישבו חיילים בעמדה צבאית. החיילים צפו בשיירת הניצולים יוצאת מן הבית, הבינו שיש שם עוד הרבה הרוגים ופצועים – ולא נקפו אצבע.

מי הם החיילים האלה? מי הוא מפקדם?

3. טענתו החוזרת ונשנית של אל"מ אילן מלכא, כי לא ידע על הימצאות אזרחים בבית ואיל – אינה עומדת במבחן ההיגיון. נחזור שנית: הסיבה היחידה שקרוב ל-100 אזרחים התכנסו במחסן הזה, ללא מזון ומים, היתה שחיילי גבעתי פינו אותם מבתיהם (כדי להפוך אותם לעמדות צבאיות). הפצ"ר קובע: "לא נמצא בסיס לטענה לפיה כוחות צה"ל ריכזו את האזרחים במבנה שהותקף". לא נמצא? מישהו חיפש בכלל? מישהו ניסה לאתר את הפלסטינים שדיברו בעברית עם הקצינים שפינו אותם?

נראה לך הגיוני, אדוני הפצ"ר, ש-100 איש, כולל זקנים נשים וילדים, יעזבו את בתיהם, יתרכזו במחסן בטון ללא כל תשתית מים וחשמל, ללא מיטות או ריהוט, ללא מזון – מרצונם החופשי? זה הסיפור שאתה מנסה למכור לנו?

סאלח סמוני דיבר עם קצין בשכונה בבוקר ה-4 בינואר. בפקודת הצבא, 35 איש ששהו בבית עטייה פונו לבית ואיל בצהרי אותו יום. במהלך היממה ששהו האנשים שם, עד להפגזה, יצאו ממנו כמה פעמים נשים וגברים להביא מים או עצים להסקה. החיילים בעמדות מסביב צפו בהם כל העת.

לא ידעת שיש שם אזרחים, אל"מ מלכא? כל החיילים שלך בשכונה ידעו ואתה לא?

4. מדוע רוכזו גברי השכונה בבית אסעד סמוני, והוחזקו שם שעות ארוכות, תחת שמירה, כשהם כפותים ועיניהם מכוסות? מדובר באזרחים שלא היו מעורבים בלחימה, גם לפי צה"ל. על פי עדותה של מיסא סמוני, החיילים אמרו לה שהם מחזיקים בגברים למקרה שהחמאס יגיע. במלים פשוטות: צה"ל השתמש בשבויים אזרחיים כמגן אנושי. מדוע אין בהודעת הפצ"ר שום התייחסות לכך?

5. הפצ"ר כותב: "נשמט גם הבסיס להאשמות כי באירוע זה בוצעו פשעי מלחמה, אשר לפי המשפט הבין-לאומי להתהוותם נדרש יסוד נפשי מסוג מחשבה פלילית." המשפט הזה מנוסח בערמומיות. חזקה על הפרקליטות הצבאית שהיא מכירה את הפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה (1977). סעיף 51 מגדיר כל התקפה חסרת אבחנה כפשע מלחמה – בלי להכיר כלל בנחיצותה של מחשבה פלילית. הנה לשון החוק: "בין השאר, ההתקפות מהסוגים שלהלן תחשבנה כחסרות הבחנה: (א) התקפה על-ידי הפצצה בכל שיטה או אמצעי, המתייחסת למספר מטרות צבאיות נפרדות ומובחנות באופו ברור והממוקמות בעיר, עיירה, כפר או אזור אחר המכיל ריכוז דומה של אזרחים או אובייקטים אזרחיים, כאל מטרה צבאית יחידה; וכן (ב) התקפה שניתו לצפות כי תגרוס לאובדן נלווה של חיי אזרחים, פציעה נלווית של אזרחים,  נזק נלווה לאובייקטים אזרחיים, או שילוב של כל אלה, אשר יהיו מופרזים ביחס ליתרון הצבאי הקונקרטי והישיר הצפוי."

במלים פשוטות: דין ידיעה מראש כדין כוונה. מי שיכול לצפות בוודאות פגיעה לא-מידתית באזרחים, ואינו נמנע ממנה, נושא באחריות בדיוק כמו מי שהתכוון לפגוע באזרחים. במשפט הפלילי העקרון הטבעי הזה מוכר כ"הלכת הצפיות". בהקשר הפוליטי והמוסרי, העקרון הזה שומט את הקרקע מתחת לסיסמה הישראלית החבוטה "הם מתכוונים לרצוח אזרחים, אנחנו לא". מי שלא סופר אזרחים הוא טרוריסט, נקודה.

אפשר אולי שהפצ"ר התכוון שלא בוצעו פשעי מלחמה מן הסוג שנדרשת בהם מחשבה פלילית (אבל אולי כן מסוג אחר?). אם כך, מדובר בניסוח פתלתל ומטעה. ובכל מקרה, באף אחת מן הפניות של העיתונאים וארגוני זכויות האדם לצה"ל, בבקשה לחקור את אירועי זיתון, לא נרמז שהטבח היה מכוון. הפצ"ר מתפלמס עם "straw man" על מנת להסיט את תשומת הלב; הוא מפטפט על כוונות בשעה שפשעי מלחמה הם בראש ובראשונה מעשים.

6. מהו אותו "ירי RPG" מסתורי ש"אילץ" את אל"מ מלכא להגיב בשיגור פגז לחצר בית ואיל, ולאחריו שני טילים ממסוק? מי ירה את הטיל, ולעבר איזה כוח, ומתי זה קרה? האם נמצאו במתחם שרידי נשק שתומכים בגרסה הזאת? האם יש עדות כלשהי שהיה בכלל נשק בבית ואיל, שמישהו מבני משפחת סמוני היה מעורב בפעילות צבאית נגד צה"ל?

חקירת מצ"ח והודעת הפצ"ר מטשטשים מאד את הנקודה הזאת, שעליה ורק עליה נסמך כל הגיון ה"הדדיות" בפרשה. צה"ל כמובן לא רואה עצמו מחוייב להציג עדויות פומביות לגרסה שלו. כך זה תמיד; העדות לאמינותה היא עצם העובדה שהגרסה בקעה מגרונו של צה"ל. אבל ההתנהלות הזאת היא עזות-מצח (אם לדייק, עזות-מצ"ח): אלמלא הלחץ החיצוני, החקירה בכלל לא היתה נפתחת. מלכתחילה, צה"ל נדרש לתת הסברים לציבור, לא לעצמו. יואיל נא צה"ל ויתן איפא הסבר אמיתי – או שלא יטרח כלל להעמיד את ההצגה המגוחכת הזאת של "חקירת מצ"ח". אנחנו לא קהל בהצגה הזאת, אנחנו המפיקים.

לאור כל השאלות והתהיות שנותרו, יש להתייחס אל הודעת הפצ"ר כאל פעולת טיוח ותו לא. אפשר להשליך אותה לאשפה ולעבור הלאה.

מה בכל זאת עשה אל"מ מלכא?

מכלל העובדות הידועות, ניתן לשחזר את התרחיש הבא. ככל הנראה, היתה התראה אזורית על חולית RPG. "אזורית" משמעה – לא ממש ממוקדת, לא ממש אינפורמטיבית. כוח גבעתי ששלט בשכונת זיתון ריכז את ענפי משפחת סמוני השונים בבית ואיל. קצינים פיקחו על התהליך, ואין ספק שהמח"ט ידע זאת. מלכא ידע שבבית ואיל יש אזרחים רבים. אני לא חושב שהיתה לו כוונה להרוג אותם; כאמור, זאת שאלה משנית בעיני. כשיצאו ארבעת הגברים בבוקר ה-5 בינואר מן הבית והחלו לפרק קרשים מצריף עץ סמוך, לצורך הסקה, התקבלה תמונת מזל"ט בחמ"ל החטיבתי. מישהו פירש את התמונה כחולית שיגור של RPG. הזיהוי הזה גזר את גורל בית ואיל. מלכא, שידע על נוכחות אזרחים רבים בבית, הורה על שיגור פגז ושני טילים. כשמפקד ב"עופרת יצוקה" ראה מולו (מה שהוא תפס כ) כוח חמוש – הוא ירה, בלי שום מעצורים לנוכח אזרחים בסביבה. על תורת הלחימה החדשה הזאת, שזכתה לתיעוד פומבי, כתבתי כבר כאן (בחקירת מצ"ח אחרת, שדווחה בכתבה הזאת של "עובדה", מצוטטת עדות חייל במבצע: "אני זוכר משפט: "גם אם יש להם דגל לבן שכתוב עליו Peace , אתם יורים"). במובן הזה, פעולת מלכא היתה לגמרי נורמטיבית, כפי שאומנם ציינו קצינים בכירים שהתרעמו על פתיחת החקירה נגדו.

רשות הדיבור לעמירה הס:

"במהלך "עופרת יצוקה" נהרגו ונפצעו אזרחים רבים אחרים מירי מכלי טיס, בתהליך דומה: על סמך הפרשנות שנתנו לתצלומי מזל"ט במסכי החמ"לים. המקרים הרבים האלו, שמפורטים בדו"חות ארגוני זכויות האדם, יכולים להעיד על אחד מהשניים: או שתצלומי המזל"טים אינם מדויקים וברורים כפי שהם אמורים להיות וכפי שצה"ל הצרכן מתיימר שהם. או שהטכנולוגיה המתוחכמת הנחשבת "אובייקטיבית" ו"יודעת כל" סיפקה אליבי למפקדים כדי לתת מראש פרשנות מפלילה לכל פעילות אזרחית: ילדים משחקים על גג הם "תצפיתנים" שדינם להיירות, אנשים שניסו לדבר בטלפון עם קרוביהם הדאוגים הם "קשרי גדוד מחבלים", ומשפחות שיצאו מהבית אל הגינה כדי להאכיל את העזים – חוליות משגרי קסאמים.

בפרשת משפחת סמוני, האפשרות להצליב מידע טכנולוגי מתוחכם עם מידע אנושי מהשטח היתה ממש בהישג יד, כבר יממה לפני שהופיעה "חוליית האר-פי-ג'י" כביכול."

מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה?

אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים.

29 אזרחים, בהם 16 ילדים, נהרגו על לא עוול בכפם. אל"מ מלכא נושא באחריות ישירה למותם של 21 מהם ועקיפה למותם של היתר. עכשיו הוא "זכאי", והתופת שהתרחשה בשכונת זיתון נותרה מיותמת מאחריות. לעשרות הפצועים שנותרו ללא בתים, רק עם זכרונות זוועה – אין ממי לתבוע צדק. האם מישהו קיווה ברצינות שצה"ל ימצא את מח"ט גבעתי אחראי למותם?

הסימנים לכך שמדובר בחקירה לצורכי יחצ"נות בלבד הופיעו כבר מזמן. בפברואר 2011, בעיצומה של חקירת מצ"ח נגד מלכא, הוא מונה לעמוד בוועדה שתבחן את הוראות הפתיחה באש בגדה המערבית (לאור הריגתם של שני פלסטינים לא חמושים בידי כוחות צה"ל). לשון אחר: בידו האחת "חוקר" הצבא קצין בחשד לחריגה מהוראות הפתיחה באש בגזרה א', ובידו השניה ממנה אותו לבחון את ההוראות האלה בגזרה ב'. כמו מישהו בשלילת רשיון על מהירות מופרזת שיעמוד בראש ועדה לבדיקה מחדש של מגבלת המהירות בכבישים. מי שמינה את מלכא לוועדה היה אלוף פיקוד המרכז, אבי מזרחי; אותו אלוף שמתח ביקורת קשה על החקירה נגד מלכא. הנה לכם "מינהל תקין" בנוסח צה"לי.

סימן שני שמדובר במחזה אבסורד הגיע מהדלפה ישירה מחדר החקירות של מצ"ח. אחד המילואימניקים ששירתו תחת מלכא בחמ"ל החטיבתי, ואשר זומנו לתת עדות בחקירה, הקליט בסתר, ככל הנראה, את חילופי הדברים בינו לבין חוקר מצ"ח. בהקלטה הוא נשמע משיב לכל השאלות בתשובה מתריסה זהה: "אין לי מה להוסיף". כשהוא נשאל לבסוף מדוע אינו עונה לשאלות, הוא מסביר: "כל החקירה הזאת – בגידה בצה"ל, בגידה בחיילים, בגידה בציונות ובמדינת ישראל".

אין מה להתפלא. היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת, ומן הסתם לא היה בודד בגישתו זו. פרט מעניין במיוחד: בכתבה נחשפים הזימונים לחקירה שקיבלו החיילים. בראש הזימון מתנוסס בכותרת "דו"ח גולדסטון". כך, על מסמך רשמי, הצבא רומז לחייל: אתה נחקר לא בגלל שאנחנו חושבים שמשהו לא בסדר קרה, אלא בגלל שגולדסטון חשב כך, ולצערנו הוא דורש תשובות.

זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה.

לפני 3 וחצי חודשים ערך ארגון "בצלם" סיכום של חקירות צה"ל שנפתחו בעקבות עדויות ודיווחים על חשד לפשעי מלחמה ב"עופרת יצוקה". מתוך 20 מקרים שונים שהפנה "בצלם" לפרקליטות הצבאית, נפתחו תיקי חקירה ב-11. מתוך ה-11, 5 נסגרו ללא הליכים משפטיים, ב-4 לא התקבלה החלטה, בתיק אחד לא ברור כלל אם יש או אין חקירה עד היום, ובתיק בודד הואשם חייל ב"הריגת אלמוני", אך ההליכים בעניינו הוקפאו.

על מה הצבא כן העמיד לדין? שלושה כתבי אישום הוגשו בסך הכל בעקבות "עופרת יצוקה": חייל שגנב כרטיס אשראי מבית פלסטיני (7 וחצי חודשי מאסר); שני חיילים שהשתמשו בילד בן 9 כ"מגן אנושי" שיפתח עבורם תיקים שנחשדו כממולכדים (הורדה בדרגה ו-3 חודשי מאסר על תנאי); והאישום על "הריגת אלמוני", שעדיין לא מוצה.

כל החיילים האלה – מגבעתי. אחריותם הפלילית, הן מבחינת דרגתם והן מבחינת חומרת הפשע, מתגמדת בהשוואה לאחריותו הפלילית של המח"ט שלהם, אל"מ אילן מלכא, שהורה על הפגזת בית הומה נשים וילדים. הם לא זכו לסגירת התיק נגדם; הם בסך הכל חיילים, הוא "קצין מבטיח ומוכשר" שדרכו לקידום אצה לו. זהו שוב גמביט "והיה מחננו טהור".

מלבד שלושת כתבי האישום הללו (שרק אחד מהם הסתיים במאסר בפועל), הועמדו 6 קצינים נוספים לדין משמעתי בשלושה אירועים. אשר לאירועים בשכונת זיתון, הזעזוע הרציני היחידי שניכר בצה"ל היה בעקבות חשיפת הכתובות והנאצות הגזעניות שהשאירו אחריהם חיילי גבעתי על קירות הבתים של משפחת סמוני. כתובות בנוסח "ערבים צריכים למות" ו"עוד לא רווית דם" על קירות בתים שחזו בהרג המוני של ערבים הן אכן עניין לא אסתטי. מדובר צה"ל נמסר אז ש"לא לכך מחונכים חיילי צה"ל. זה נוגד את הקוד האתי של צה"ל – העניין נמצא בחקירה והאחראים ייענשו במלוא החומרה".

* * *

הערה למגיבים מסוג מסוים: אם אתה מתנגד באופן עקרוני לחקירה של קציני צה"ל בעקבות מוות של פלסטינים ("בגידה בציונות", כהגדרת המילואימניק בכתבת ערוץ 10 שצוטטה לעיל); אם לדעתך צה"ל אינו כפוף לדיני המלחמה שבמשפט הבינלאומי; אם אתה חושב שהטרור של החמאס מצדיק כל פעולה של צה"ל שפוגעת באזרחים חפים מפשע; אם אתה חושב שבלוגרים כמוני צריכים להתעסק באלפי הקורבנות של אסד בסוריה ולא בזוטות כמו 21 פלסטינים שצה"ל הרג לשווא; אם הפרטים של אירועי זיתון באופן עקרוני לא מעניינים אותך – אם כך, אל תגיב.

אל תגיב, כי לא תהיה לי תשובה עבורך. אל תגיב, כי הפוסט הזה כולו נשען על הנחות שאתה חולק עליהן, אבל הפוסט עצמו אינו מנסה כלל להגן עליהן; יש דברים בסיסיים שאי אפשר להתחיל להצדיק כל פעם מחדש. אל תגיב, כי תגובה ברוח כזו תגרור את הדיון בהכרח למחוזות הטוקבקיאדה. אל תגיב, כי לפטור את כל העדויות והחומר שהובא כאן כ"לא רלבנטיים" לשאלה שבאמת מעניינת אותך (או "צריכה" לעניין אותי) – זה חוסר נימוס קיצוני.

* * *

[בלי קשר: בסוף השבוע פורסם שעיריית ירושלים חילקה 7 צווי הריסה לבתים פלסטיניים בשכונת אל-בוסתן בסילואן, שם מתוכנן לקום פרוייקט "גן המלך". זהו פרוייקט נישול גרנדיוזי, שכתבתי עליו לא מעט, שבשל פוטנציאל התבערה שלו הושם בהקפאה ממושכת. כעת נראה שמישהו בממשלה - ברקת לא היה מחליט על כך לבדו - הגיע למסקנה שהשעה בשלה לאינתפיאדה חדשה במזרח ירושלים].

תזמון

יומיים בדיוק לפני שברקיניהו פתחו את שערי הגיהנום הנוכחי על עזה, נסגר מעגל בגיהנום הקודם שנפתח עליה: אל"מ אילן מלכא קודם לדרגת תא"ל ומונה לראש מטה פיקוד המרכז. אל"מ מלכא היה מפקד חטיבת גבעתי במבצע "עופרת יצוקה" ומי שפיקד אישית על הפעולות בשכונת זיתון, לרבות הטבח ב-21 מבני משפחת סמוני. לפני חצי שנה נסגרה חקירת מצ"ח בזיכויו המוחלט (אחרי הערה פיקודית) והשבוע, כאמור, חודש תהליך הקידום שלו שעוכב באופן מצער כל כך (על הטבח בזיתון, העדויות, הטיוח וה"חקירה"-עאלק הצה"ליים – קראו כאן).

מלכא כבר לא ייכנס לעזה במבצע הנוכחי, אבל מורשתו חיה והוטמעה היטב: על טבח אזרחים לא משלמים. "דוקטרינת א-דאחייה" הוכיחה את עצמה גם במבחן המשפטי הפנים-צה"לי, ומפקדי הכוחות שיובילו את הפלישה הקרקעית לעזה כבר יודעים שיש להם גב פיקודי ומשפטי מלא לפשעי מלחמה. שלא יעזו לגנוב כרטיסי אשראי, כמובן, אבל לירות זרחן על שכונות מגורים, להפגיז בתי ספר ובתי חולים, לירות על אזרחים שמניפים גדל לבן – כל זה מותר.

נכון לשעת הכתיבה של דברים אלה, יש 40 הרוגים בצד הפלסטיני, מתוכם 17 אזרחים (מתוכם 6 ילדים ו-2 נשים). בצד הישראלי יש 3 הרוגים, כולם אזרחים. חלקם של האזרחים בהרוגים הפלסטינים עדיין לא הגיע לשיעורם בהרוגי עופרת יצוקה – 54% על פי האומדן המתון – אבל זאת רק ההתחלה, הפלישה הקרקעית עוד לפנינו. מרכזים רפואיים וצוותי הצלה כבר נפגעו קשות בהפצצות, כפי שדווח ל"רופאים לזכויות אדם", מה שיזניק בלי ספק את מספר האבידות הקטלניות.

צה"ל מגייס כמות חסרת תקדים של מילואים, 75 אלף חיילים, ופיקוד העורף מכין את הרשויות המקומיות ל-7 שבועות של לחימה. הפלישה הקרקעית תתחיל ביממה הקרובה, ככל הנראה. פוטנציאל ההרס וההרג עצום.

הרס לא נחוץ, הרג לא נחוץ. כמה קלה האצבע על ההדק, כמה כבדה הלשון שאמורה לדבר, לגשר.

הישראלים, שלמדו בקיץ 2011 לשאול שאלות קשות, יכולים וצריכים לשאול שאלות כאלה גם עכשיו. ממש עכשיו.

* * *

- למה הם יורים עלינו טילים? יצאנו מעזה, כבר אין מצור.

- יש מצור אווירי וימי מוחלט, ויש מצור יבשתי חלקי. ויש עוד עשרות דרכים שבהן ישראל ממררת את חייהם של תושבי עזה וגוזרת עליהם עוני וייאוש.

- טוב, זה בגלל שהם יורים עלינו כל הזמן טילים.

- לא, הם יורים עלינו טילים כי אנחנו ממררים להם את החיים.

- מה פתאום, כבר יצאנו מעזה, אין מצור.

- אבל לא יצאנו להם מהוורידים. מבחינתם עזה עדיין לא חופשיה.

- שיפסיקו לירות טילים.

- לא, קודם שישראל תשחרר את עזה. כל עוד עזה לא חופשיה, ימשיכו הטילים.

- אבל עזה חופשיה. יצאנו משם, אין מצור.

- עזה משועבדת. וגם אתה משועבד לתעמולה שקרית.

* * *

עזה משועבדת

[מקורות: עמותת "גישה", "בצלם", "המשרד לתיאום עניינים הומניטריים של האו"ם"]

• סחורות נכנסות לרצועה דרך מעבר כרם שלום. ישראל לא מאפשרת הכנסת חומרי בניין (מלט, ברזל וחצץ), מה שמונע שיקום תשתיות שהיא הורסת בהפצצות. ברצועה חסרים 250 בתי ספר כיוון שאין חומרים לבנייתם.
• במשך 5 וחצי השנים האחרונות ישראל אוסרת על ייצוא סחורות מעזה לישראל ולגדה המערבית. במחצית הראשונה של 2012 יצאו מעזה 19 משאיות בחודש – 2% מהממוצע החודשי לפני הסגר.
• ישראל מונעת מעבר של תושבי עזה לגדה, למעט מקרים הומניטריים דחופים. הנפגעים: בני משפחות שלא ראו זה את זה שנים, סטודנטים שרוצים לצאת ללימודים בגדה, ועוד.
• ישראל שולטת במרשם האוכלוסין הפלסטיני ולכן גם בהנפקת דרכונים חדשים. זה מאפשר לה להגביל גם את יציאת תושבי עזה דרך מעבר רפיח למצרים. בעזה מתגוררים יותר מ-10,000 פלסטינים "חסרי מעמד", שישראל אינה מכירה בזכאותם לתעודת זהות. לפיכך הם כלואים ברצועה.
• ישראל מטילה מצור אווירי וימי מוחלט על עזה. דייגים יכולים לצאת עד למרחק של 3 מיילים מהחוף, 15% בלבד ממימי הגז של עזה, מרחק שבו הדגה מועטה. דייגים שמנסים את מזלם במים עמוקים יותר סופגים יריות מחיל הים הישראלי ועוברים נוהל "הפשטה ושחייה"; בשלוש השנים האחרונות נהרגו 4 דייגים ונפצעו 17 מירי של חיל הים הישראלי. ענף הדייג בעזה, פעם מקור הכנסה חשוב לעשרות אלפי משפחות, הצטמק ב-70% במהלך העשור האחרון, תרומה מכרעת להידרדרות הכלכלה הפלסטינית בעזה.
• ישראל שולטת במשק הפלסטיני באמצעות קביעת שיעורי המכס והמע"מ על סחורות שנכנסות לעזה. ישראל גובה את המכס והמע"מ עבור הרשות הפלסטינית ומעבירה או מעכבת אותם כרצונה. כיוון שכספים אלה מממנים שירותים ציבוריים בגדה ובעזה, ישראל שולטת בהשקעה הציבורית שם.
• ישראל הכריזה על אזור חיץ בטחוני במרחק של 300 עד 1,500 מטרים מגדר המערכת, שהכניסה אליו אסורה או חשופה לירי אזהרה. אזור החיץ הזה מהווה 17% משטחה של רצועת עזה. ושליש משטחי החקלאות שלה. על-פי נתוני האו"ם, שווי הרכוש שנהרס באזורים הסמוכים לגדר מאז שנת 2005 נאמד בכ-308 מיליון דולר, והוא כולל 18,000 דונם מטעי פירות, 5,800 דונמים של חממות, כמעט אלף מבני מגורים, יותר מ-300 בארות מים ושישה בתי חרושת. הפגיעה בגידולים והגבלות הגישה לאדמות גורמים לאובדן פוטנציאלי שנתי של 75,000 טונות תוצרת חקלאית, ששוויה כ-50 מיליון דולר.
• ישראל אחראית להידרדרות התברואתית ברצועה עקב קריסת מערכת הביוב, כיוון שאינה מאפשרת להכניס לעזה חלקי חילוף מיובאים. הקריסה הזאת כבר הרגה אנשים ומזהמת את מי השתייה עד לרמה שתהפוך את החיים ברצועה לבלתי אפשריים בתוך פחות מעשור.
• רוב אספקת החשמל בעזה מגיעה מישראל. תחנות הכוח המקומיות קטנות ומיושנות, ישראל הרסה אותן שוב ושוב בהפצצות בשנים האחרונות, ואינה מאפשרת להכניס לרצועה ציוד מודרני. השליטה בחשמל של עזה משפיעה ישירות גם על הביוב – כשאין חשמל, אין שאיבה וטיהור של שפכים. ישראל גם לא מאפשרת מעבר סולר לעזה, וההסתמכות על הסולר המצרי איננה יכולה להבטיח אספקת חשמל סדירה. כתוצאה מכך תושבי הרצועה חווים הפסקות חשמל באופן שגרתי. זהו אחד ממנופי השליטה האכזריים ביותר, וההנהגה הישראלית יודעת לנפנף בו כשצריך.

* * *

- למה שנרד להם מהצוואר? הם הרי לא יפסיקו את הטילים.

- הופה, אני רואה כאן התקדמות. קודם הכחשת שיש מצור, טענת שעזה חופשייה, ועכשיו אתה מודה שהיא תחת שליטתנו.

- ברור, כי אם לא נשלוט בה, הם ימשיכו לירות עלינו.

- סליחה? הם יורים עלינו עכשיו, בזמן שאנחנו שולטים בחייהם. מה בדיוק משיג הלחץ הכלכלי על הרצועה, הגבלת הייבוא וחסימת הייצוא, מה משיג ירי על דייגים?

- שלא יבריחו נשק מהים.

- הם מבריחים טונות של נשק דרך המנהרות.

- איך נוכל לסמוך עליהם שיקיימו את ההסכם?

- בוא נחשוב רגע. בלי הסכם – אפשר לסמוך עליהם? כנראה שלא. מישהו ניסה פה להשיג הסכם? מישהו בצד שלנו מתייחס בכלל להנהגת החמאס, שנבחרה באופן דמוקרטי, כאל הנהגה שכדאי וצריך להגיע איתה להסכם רגיעה ארוך-טווח?

- לא מאמין להם.

- ולמנהיגים שלך אתה מאמין?

- גם לא. אבל הפלסטינים לא מקיימים הסכמים.

- עוד לא היה פה שום הסכם רציני. היו הבנות רגעיות שלאף צד לא השתלם לשמור עליהן. וגם לא יהיה הסכם כל עוד ישראל תתעקש להחזיק בידיה את המפתחות לכלכלה של עזה.

- ככה תושבי עזה יבינו איזה נזק עושה להם החמאס.

- ואללה? ואז הם יעיפו אותו מהשלטון? זאת הפנטזיה שלך? זה באמת עבד יופי במבצע "ענבי זעם", במלחמת לבנון השניה וב"עופרת יצוקה". הפצצנו אזרחים ומה קיבלנו? משטרים קנאיים עוד יותר. זה גם מה שמחכה לנו בעזה אחרי שהחמאס יתמוטט: שלטון איסלאמי פונדמנטליסטי.

- קודם שיפסיקו לירות, אז נדבר.

- לא, קודם שנרד להם מהצוואר, אז הם יפסיקו לירות. משא ומתן מנהלים בין שווים.

- ואם הם לא יפסיקו?

- תמיד אפשר לשלוח את המטוסים לחסל ולהפציץ, לא? אין מה להשוות את הלגיטימיות של פעולה צבאית בעקבות הפרת הסכם מדיני מוכר לבין פעולה צבאית של מדינה כובשת (או רק "שולטת") נגד אוכלוסיה שנתונה לשליטתה.

- אבל כבר יצאנו מעזה, אין מצור.

- אה, אוקיי.

* * *

הסרבנות השלטונית

ביום ראשון, ה-11 לנובמבר, 3 ימים לפני שקפץ הפיוז לברקיניהו, דווח שהמתווכים המצריים הצליחו להשיג הסכמות על הפסקת אש בין החמאס לישראל. לא רק החמאס אלא גם הגי'האד האיסלאמי הסכים לעצור את האש; יממה לאחר מכן הושגה גם הסכמת הפלגים האחרים. ההסכם המתין לאישורם של הגורמים הקיצוניים ביותר: פלגי אל-קאעידה ברצועה וממשלת ישראל. ביום שלישי – יממה בלבד לפני שקפץ הפיוז לברקיניהו – הודיע ראש ממשלת החמאס, אסמעיל הנייה, שכל הפלגים הפלסטיניים "התחייבו מתוך תחושת אחריות לנצור את נשקם בתנאי שגם ישראל תתחייב לעשות את אותו הדבר".

בחודשים האחרונים עמל גרשון בסקין, מי שניהל את המו"מ עם אחמד ג'עברי על שחרור גלעד שליט, על הסכם הפסקת אש קבועה בין ישראל לחמאס. בסקין עמד בקשר קבוע עם החמאס ועם המודיעין המצרי, ולדבריו ג'עברי קיבל את טיוטת ההסכם לידיו יומיים לפני שחוסל. בסקין טוען שגם כשנגרר החמאס אחרי סבבי האלימות שיזמו הארגונים האיסלאמיים, הרקטות שהוא שיגר לישראל נחתו בשטחים פתוחים, "וזה היה בכוונה".

אני מניח שנגלה עוד פרטים על המגעים האלה לאחר שישכך האבק וייספרו ההרוגים והפצועים בשני הצדדים. נכון לעכשיו, כל הסימנים מראים שהצד הפלסטיני היה בשל לחתימה על הסכם הפסקת אש, ושהפרטנר לחתימה, אחמד ג'עברי, היה אדם שאמינותו במו"מ קודם עם ישראל הוכחה. זה כמובן לא מהווה ערובה לכך שההסכם יצלח, אבל ככה זה בדיפלומטיה: מנסים לדבר ומתקדמים צעד-צעד, כי האלטרנטיבה גרועה הרבה יותר.

ממשלת ישראל העדיפה את האלטרנטיבה, וטירפדה את הפסקת האש. היא עשתה זאת בדרך הכי גרנדיוזית ופרובוקטיבית שאפשר – חיסולו של הרמטכ"ל הפלסטיני. מותר לחשוד, וזו לא תהיה מחשבת שווא, שההנהגה הישראלית כבר החליטה קודם לכן על מבצע רחב-היקף בעזה, ולא התכוונה לתת לג'עברי לקלקל לה את התכניות עם הצהרה פומבית על הפסקת אש. החיסול שלו סלל את הדרך להתלקחות, שתוצאותיה היו ידועות היטב מראש.

מסכם גרשון בסקין: "אני חושב שהם עשו טעות אסטרטגית שתעלה בחיים של לא מעט חפים מפשע בשני הצדדים. את הדם הזה אפשר היה למנוע. מי שקיבל את ההחלטה צריך לעמוד לדין הבוחר, אבל לצערי הם יקבלו יותר קולות בגלל זה".

כך בדיוק דירדרה ממשלת אולמרט, 4 שנים קודם לכן, את ישראל והפלסטינים למרחץ הדמים של "עופרת יצוקה". ההבדל היחידי הוא שאז דוברי החמאס הביאו באופן ישיר לידיעתו של הציבור הישראלי את נכונותם להאריך את הסכם הרגיעה, מן הסתם מתוך הכרה שמנהיגי ישראל מלעיטים את אזרחיה בדיסאינפורמציה על כוונות הצד השני. היום הם כבר נואשו מלפנות אל הציבור הזה.

כאז כן עתה, על השולחן עמדה הצעה קונקרטית להפסקת אש קבועה; כאז כן עתה, ממשלת ישראל ניתצה אותה לרסיסים בצעד שמשמעותו יכולה להיות אך ורק הכרזת מלחמה.

כאז כן עתה, בין ההשתוללות הזאת לבין הרתעה אמיתית אין דבר וחצי דבר. אין הרתעה צבאית בדרום, כפי שיודעים המנהיגים, יודעים העיתונאים, ויודעים הכי טוב תושבי הדרום, וחלקם אפילו קוראים להפסיק לירות ולהתחיל לדבר. יש רק הרתעה מדינית, כמו הסכם הרגיעה שקדם ל"עופרת יצוקה" והביא לירידה עקבית בירי הטילים עד לשקט כמעט מוחלט. להרתעה מדינית יש מחיר נקוב, ידוע מראש: שחרור המגף הישראלי מגרונה של עזה. הסרת המצור האווירי והימי, שחרור סחורות לייצוא, ביטול אזור החיץ הבטחוני והשבתו לידי החקלאים העזתיים, ועוד. הדרך להסכם כזה – לא שלום, אלא רגיעה יציבה לטווח ארוך – גם היא ידועה: מו"מ ישיר עם החמאס.

ממשלת ישראל מסרבת הן לתנאי ההסכם והן לדרך להשגתו. את מחיר סרבנותה היא מגישה לתושבי הדרום וכעת גם לרבבות חיילי מילואים; תשלמו אתם. תשבו אתם במקלטים, תפתחו אתם צירים, תיפצעו ותיהרגו ברחובות קריית מלאכי או ברחובות עזה, כדי שנוכל להמשיך להתבצר בסרבנותנו. זאת "הנחישות" שנדרשת מאיתנו כדי לגונן על הנחישות שלהם. אנחנו מגש הכסף, עליו מוגש בשר התותחים.

הסרבנות האזרחית

בשר התותחים לא חייב ללכת בעיניים עצומות אחרי מנהיגיו; ודאי וודאי שאחרי כשלי ההנהגה העמוקים שנחשפו בשתי המלחמות של העשור האחרון, זאת תהיה הפקרות אמיתית שוב לשים את מבטחנו בהנהגה. תושבי הדרום יכולים להשמיע קול אחר ולתבוע מההנהגה פתרונות אמיתיים במקום מסך העשן הבטחוני. מיעוט אמיץ עושה זאת, הלוואי שרבים יותר יקבלו ממנו השראה.

חיילי המילואים לא חייבים להתגייס בצייתנות למבצע שיחייב אותם להפעיל נשק קטלני בלב שכונות מגורים צפופות, מתכון בטוח לפשעי מלחמה (לתשומת ליבם של לוחמי יהל"ם). מי שמטיל על חמאס את האחריות לחיי האזרחים שמתגוררים בסמוך למתקניו, שיחשוב פעמיים. על אחת כמה וכמה שחובה לסרב אם כל הסימנים מראים שמדובר בקנוניה פוליטית (שקופה למדי) שרק תגבה מחיר כבד, בנפש וברכוש, מתושבי ישראל, מבלי להעניק להם ביטחון אמיתי. אני שואב אופטימיות זהירה מכך שכבר ביום הראשון למבצע נשמעו קולות ספקניים, בעיתונות וגם ברשת; לפני 4 שנים היה קשה לזהות אפילו סדק קטנטן בקונצנזוס הלאומני והמתלהם.

בשעה כזאת המעשה האזרחי ההגון הוא לסרב. הטעמים נשארו זהים, אחד לאחד, לטעמי הסירוב להתגייס ל"עופרת יצוקה" לפני 4 שנים; קיראו אותם שוב. הדברים שכתבתי אז, אל חייל המילואים האוחז בצו 8 בידו, נכתבו ביום השלישי למבצע, ושם גם חזיתי את מה שמתרחש כעת:

"פתרונות הכוח הישראליים שהיו לא מוסריים בעליל, עד כדי הפרת החוק הבינלאומי (חומת ההפרדה, הפגזות האזרחים בלבנון, והמלחמה הנוכחית) היו תמיד אפקטיביים בטווח הקצר. הם הרחיקו איום מיידי, ובו בזמן גם שיחררו קיטור לאומני בצד שלנו. בטווח הארוך – כולם התגלו או יתגלו ככשלונות קולוסאליים. וזאת מן הטעם המוסרי. כשכל כך הרבה אנשים סובלים כל כך הרבה במשך זמן כה רב מן הענישה הישראלית – סופם להתקומם. וכל התקוממות שוברת את שיאי האלימות של קודמתה. זהו מעגל האלימות שאנו לכודים בו. שני הצדדים נוהגים במופקרות נפשעת, ועדיין, אשמתנו כבדה יותר, משום שמכותינו אלימות הרבה יותר, וממילא רוב מפתחות ההסדר נמצאים בידינו (טריטוריה, אסירים, חופש תנועה, מים).

וכך יוצא שהשיקול המוסרי והשיקול האפקטיבי, לטווח הארוך – מתלכדים. לא מוסרי להפגיז שכונות מגורים, בלי להבחין בין אזרחים ללוחמים, וודאי שלא אפקטיבי. במלחמה הזאת ישראל זורעת את זרעי ההתקוממות הבאה, שתהיה הרבה יותר כואבת. בהתקוממות הבאה הטילים יגיעו עד תל אביב. כן, עד האספרסו שלי. תתפלא, גם אז אעמוד על דעתי שהכל היה בר-מניעה. שאפשר גם אחרת".

75 אלף חיילי מילואים יקבלו צו 8; זה פי 7.5 מהכמות שגוייסה ב"עופרת יצוקה". מה מתכננים לנו ברקיניהו? למחוק את עזה מהמפה? לכבוש מחדש את חצי האי סיני? ספקטאקל ואגנרי של גייסות שריון דוהרים בתוך ענני אבק סמיכים, על רקע שקיעה אדומה כדם? האם כל פנטזיות ההרס באיראן, שנבלמו בדקה האחרונה, מופנות עכשיו אל עזה, רק כי צריך לשחרר אותן איפהשהו?

אזרחים יקרים, חיילים יקרים: אל תצעדו אחרי עמוד הענן. סרבו. את הפוליטיקאים שבאים להצטלם איתכם "ברגעים הקשים" תעיפו מכל המדרגות. את צווי ה-8 תקרעו לגזרים. סרבו למבצע הארור הזה, לא איבדנו כלום בעזה, ויש לנו מספיק בעיות לתקן כאן.

חידה: מה משותף לציפי לבני ולעמיר פרץ?
א. שניהם פוליטיקאים כושלים שריסקו את האופוזיציה הפרלמנטרית בישראל.
ב. שניהם פושעי מלחמה שהוצאו נגדם צווי מעצר.
ג. שניהם הפכו לכתובת של "מחנה השלום".
ד. כל התשובות נכונות.

באמת שלא התכוונתי לכתוב על מערכת הבחירות. דעתי עליה לא השתנתה מלפני שלוש שנים. אני עדיין מתבונן בהשתאות כיצד מיטב המוחות האנליטיים מפצלים שערות בחור השחור שבלע את הפוליטיקה הישראלית, הידוע בכינויו "המרכז הפוליטי". בטח שלא התכוונתי לכתוב על "התנועה", כלומר הקפיאה במקום, של ציפי לבני ועמיר פרץ. נשבע לכם. פוליטיקאים לא מעניינים אותי ביומיום ועוד פחות בתקופת בחירות.

אבל אז הגיע הקמפיין הזה, ואמרתי – עד כאן. יש גבול. כמה אפשר להתעלל בנו? שש מלים בלבד במודעה (!), צבעים מזעזעים, גרפיקה של כיתה ח'… כמה עוד אפשר לסבול?

אה, וגם העניין הפעוט הזה. "ציפי לבני – שלום". אפילו לא טרחו להכניס פועל למשפט הזה. תביא שלום? שונאת שלום? מגדל שלום?

בקיצור, אחרי שניקיתי מהבגדים את כל הזבל ששפכה עלי "התנועה", התפניתי לעשות את מה שהמודעות ממליצות: לחשוב ("מוגש כחומר למחשבה ע"י 'התנועה'"). ישבתי וחשבתי, וזה מה שיצא.

כמה עובדות על לבני (וקצת על פרץ) שאולי שכחתם

1. הפעם האחרונה שלבני ופרץ היו בשלטון לא היתה מזמן. לבני היתה שרת החוץ בין מאי 2006 למרץ 2009, פרץ היה שר הביטחון בין מאי 2006 ליוני 2007. בתקופה הקצרה הזאת הספיקו לבני ופרץ, תחת ניצוחו של אולמרט, להביא למותם של כ-2,000 אזרחים חפים מפשע בשני מבצעים צבאיים שישראל יזמה, אשר הסתיימו בתבוסה מדינית מוחצת. במלחמת לבנון השנייה הרגה ישראל כ-1,200 אזרחים בלבנון, ובמבצע "עופרת יצוקה" הרגה ישראל קרוב ל-800 אזרחים. שום "הגנה עצמית" לא הצדיקה את הפשעים האלה, וגם בהגיון האסטרטגי הצר – הם רק הביאו לחיזוקם של החיזבאללה והחמאס והתעצמותם הצבאית. ממשלת אולמרט היתה הממשלה הרצחנית ביותר בתולדות ישראל, הרבה יותר מממשלת נתניהו הנוכחית; לבני ופרץ היו מעורבים ישירות באישור המבצעים הברוטליים שלה.

2. על הרקע הזה הוצאו נגד לבני ופרץ צווי מעצר בבריטניה בחשד לביצוע פשעי מלחמה (הצו נגד לבני בוטל בלחץ דיפלומטי). רק בישראל יכולים שני פוליטיקאים שחשדות כבדים כאלה מרחפים מעל ראשם להקים מפלגה (שם חלופי: "לונדון לא מחכה לנו") ולרוץ לבחירות תחת הסיסמה שהם יביאו שלום.

3. בהחלטתו האומללה לקבל את תיק הביטחון בממשלת אולמרט, ביזבז פרץ קרדיט ציבורי עצום שציבור רחב העניק לו. מי שלא חזה בשברון הלב של הפעילים החברתיים, שבזכותם כבש פרץ את ראשות העבודה בסוף 2005 וגרף 19 מנדטים בבחירות 2006, לא ראה בגידה פוליטית מימיו. את חזון השלום הבוער בעצמותיו מיהר שר הביטחון הטרי ליישם בשטח: בשנה שבה כיהן, הספיק לאשר את הרחבתן של ארבע התנחלויות ולחתום על אישור ההקמה של התנחלות משכיות (הנודעת לשמצה במעלליה) – אחרי עשור שלם שבו לא הוקמו התנחלויות חדשות.

4. חזון השלום של ציפי לבני מסעיר לא פחות. הוא מושתת על שני עקרונות פיסניקיים מובהקים: שלילה מוחלטת של כל הידברות עם החמאס, וניהול מו"מ אינסופי עם הרשות הפלסטינית, שמטרתו היחידה היא… ניהול מו"מ עם הרשות הפלסטינית.

5. המדינאית המפוכחת לבני מעולם לא הפנימה את העובדה שבעזה נבחר החמאס לשלטון. ערב מבצע "עופרת יצוקה" הצהירה שרת החוץ שיש למוטט את שלטון החמאס. הקו הדומיננטי הזה במדיניות הישראלית הכתיב את אופיו של המבצע הזה (הפצצות מאסיביות של משרדי ממשלה ותשתיות אזרחיות) והבטיח גם את כשלונו. לבני סולדת כל כך מעצם הרעיון שהיא תיאלץ להחליף מילים באופן ישיר עם נציגי החמאס עד שהיתה מוכנה להשלים עם כך שגלעד שליט לא יחזור מהשבי ("לא תמיד אפשר להחזיר את כולם הביתה"). בתום מבצע "עמוד ענן" עקפה לבני את נתניהו מימין ותקפה אותו על כך שהגיע להסכמות עקיפות עם החמאס; מבחינת לבני, לדבר עם החמאס זה כפירה בעיקר.

עד לפני כמה שנים היו פוליטיקאים ישראליים מן הזרם המרכזי נשבעים בנקיטת חפץ – "אסור לדבר עם החמאס!". זאת היתה מעין מנטרה, כרטיס כניסה לקונצנזוס, על משקל "אסור לחלק את ירושלים!". אבל בינתיים חלו כמה התפתחויות באזור, המנטרות נסדקו, ואני לא מדבר כאן על עמדות השמאל. אנשים כמו שאול מופז, יחיאל זוהר (ראש עיריית נתיבות, איש ליכוד), אלוף במיל. שלמה גזית, ואפילו גם, שימו לב, חתן פרס נובל ואיש ימין מושבע, פרופ' ישראל אומן – מדברים באופן ישיר או עקיף על הצורך לפתוח בשיחות ישירות עם החמאס. אף אחד כמובן לא משלה את עצמו שניתן לחתום עם החמאס על הסכם שלום כולל בעתיד הקרוב (או בכלל), אבל ההבנה הפרגמטית כבר כאן: הסכמי הפסקת אש, הסדרת המעברים, וכל מחלוקת אחרת יש לפתור מול הממשלה הנבחרת, בעלת יכולת הביצוע והאכיפה – ממשלת החמאס.

ההבנה האלמנטארית הזאת פסחה על ציפי לבני, כמו גם על חאלד משעל; היא לא פסחה על אחמד ג'עברי, פרטנר פוטנציאלי להסדרים פרגמטיים, ובדיוק משום כך חיסלה אותו ישראל. לבני היא נץ מן הזן הישן שמתהדר בנוצות של יונה מדינית. ממש כמו מנהיגי ישראל בשנות ה-80' שדחו בתוקף את הרעיון לנהל מו"מ עם אש"ף (והמשיכו לפטפט על "ידינו המושטת לשלום"), היא נלחמת את המלחמה הדיפלומטית של אתמול – על גביהם של קורבנות האלימות משני צידי הגדר. ועוד יש לה חוצפה לדבר על "הסדר מדיני".

6. הסרבנות של לבני אינה מתמצה רק בדיבורים אלא גם במעשים, ולא רק מול החמאס אלא גם מול הרשות הפלסטינית – הפרטנר-לכאורה שלבני אינה פוסקת מלהעלות על נס. העניין הזה לא זכה לשום דיון ציבורי בארץ על אף שהוא חושף את מהותה האמיתית של נסיכת מחנה השלום הישראלי.

לפני שבוע קיבלה לבני מחמאה ממקור לא צפוי: ראש המל"ל והיועץ לביטחון לאומי לשעבר, עוזי ארד. בהתייחסו להתנהלותה של לבני במו"מ עם הפלסטינים בתהליך אנאפוליס, קבע ארד: "ציפי לבני עמדה בעיקשות ובצורה המרשימה ביותר על אינטרסים מרכזיים ועל עקרונות לאומיים". האמירה הזאת היתה מובנת רק ליודעי ח"ן, ובכל זאת, באוזניו של כל איש שמאל היה צריך להישמע צלצול אזהרה כשאדם כמו ארד מחמיא ללבני. אז הנה הסיפור, בקיצור נמרץ.

זוכרים את מסמכי אל-ג'זירה? לרגע קל, בינואר 2011, רעש העולם כולו מחשיפה מסמכי המו"מ שניהלה ממשלת אולמרט עם הפלסטינים במהלך שנת 2008. בראש הצוות הישראלי למו"מ ישבה ציפי לבני, שנשאה ונתנה עם ראש הצוות הפלסטיני, אבו עלא. המסמכים המביכים הוכחשו מיד משני הצדדים, ולא בכדי: הם הציגו את הצד הישראלי כסרבן קשה-עורף ואת הצד הפלסטיני כמשת"פ נרצע (ראו כאן, כאן, כאן, כאן, וכאן).

חלקה של לבני בהחמצה ההסטורית הזאת היה מרכזי; היא היתה זו שדחתה, בבוז גלוי יש לומר, את הניסיון של אבו עלא לדון על חלוקת ירושלים ("יוסטון, יש לנו בעיה", הגיבה לבני בסרקאזם זול, לא מודעת כנראה לאירוניה שבדבריה, המציגים דווקא את ישראל, ולא את הרשות, כמי שמנותקת מן הקרקע).

כך סיכמתי אז את הגילויים של מסמכי אל-ג'זירה:

"מנהיגת "הרוב השפוי" בפרלמנט הישראלי מתגלה כנץ אולטרה-ימני. לבני דוחה על הסף כל דיון על פשרה במרחב העצום שזכה לכינוי הפיקטיבי "מזרח ירושלים". היא דוחה הצעה שמותירה בידי ישראל את כל השכונות ב"מזרח ירושלים", למעט הר-חומה; הצעה שמותירה על מקומם, ללא פינוי, 413 אלף מתנחלים; הצעה שמחלקת את העיר העתיקה לפי הפרמטרים של קלינטון; הצעה לניהול משותף של הר הבית; ולבסוף, הצעה שנסוגה, לראשונה בהסטוריה, מזכות השיבה הפיזית, ומסתפקת בחזרתם לישראל של 100 אלף פליטים במשך 10 שנים (שממילא יתקזזו עם 300 אלף הפלסטינים שייגרעו משטח ישראל). את כל זה דוחה המנהיגה ציפי לבני, שעדיין רואה את עצמה כמי שפעלה יותר מכל קודמיה לקידום הסכם שלום עם הפלסטינים. את האשמה בכשלון השיחות היא מגלגלת על כל העולם – ביבי, אבו עלא, הבחירות – רק לא על עצמה. וכדי להעניק חותמת כשרות סופית לכך שמדובר ביונה מדינית של ממש, היא גם מציעה לטרנספר כמה וכמה כפרים ערביים לשטח פלסטין.

בכך שהקשיחה את העמדה הישראלית הרבה מעבר לקווי הסכם טאבה, והדפה את ההצעה הפלסטינית הנוחה ביותר שאי פעם עלתה על שולחן הדיונים – בגדה לבני במנדט שקיבלה מבוחריה, ובפרט מרבבות בוחרי השמאל שערקו לקדימה ממפלגות העבודה ומרצ: המנדט לעשות שלום. אומנם כן, ההצעה אולי לא היתה עוברת ברחוב הפלסטיני; אבל לא משום כך לבני קברה אותה (ואילו היתה מנהיגה אמיתית, היתה חותרת לניסוח הסכם שיש לו סיכוי לעבור, בשני העמים).

ועם כל זאת, אם נחבוש לרגע את כובע הפרשן הפוליטי הציני (כלומר, מן הסוג השכיח בתקשורת): לבני עשתה צעד קריירה מזהיר; לו אני עריקאת, הייתי בודק את האפשרות שמקור ההדלפה בלשכה שלה. פרסום המסמכים ממצב אותה כמנהיגה "שקולה ואחראית" שאינה מתפשרת על מילימטר בנושאי בטחון. עם ישראל אוהב אותה יותר עכשיו, ויגמול לה בבחירות הבאות. עם ישראל אוהב לגמול למי שמפקיר את דמו."

השורות האחרונות היו מעין נבואה מרה, שמתגשמת לנגד עינינו. לבני הולכת לקצור בבחירות הקרובות את פירות הסרבנות המדינית שלה ("עמידה עיקשת ומרשימה על עקרונות לאומיים", כלשון עוזי ארד), והכל תחת הסיסמה האורווליאנית "חתירה להסדר שלום". לא תהיה עוד הצעה מרחיקת לכת בפייסנותה כמו הצעתם של הפלסטינים בשיחות ב-2008. הרשות הפלסטינית היתה אז בשיא חולשתה, לאחר נצחון החמאס בעזה, והיתה זקוקה נואשות לפריצת דרך דיפלומטית כדי להצדיק את קיומה. על ההחמצה ההסטורית הזאת – שעומדת בשורה אחת עם דחייתה של גולדה את הצעת השלום של סאדאת ועם התעלמותו של שרון מיוזמת השלום של הליגה הערבית – אף אחד לא בא איתה חשבון. להיפך, מחנה השלום קושר לה כתרים. אולי לכך הכוונה בביטוי "השמאל ההזוי".

ועוד ספיח: מסמך דיפלומטי נוסף שהודלף, מינואר 2007, חשף שלבני לא מאמינה כי ניתן להגיע להסדר קבע עם אבו מאזן. לבני הכחישה כמובן, אבל כל פעולותיה מאז הוכיחו שההערכה היתה מדוייקת: לא חתירה כנה להשגים מדיניים הדריכה אותה, אלא חתירה ליצירת דימוי של מי שחותר להשגים מדיניים. התמהיל הזה מוכר היטב מימי "המערך" הרעים – מאבא אבן ועד לשמעון פרס – המטרה תמיד היתה למשוך את המו"מ ולמתוח אותו עד בלי די, אבל לבלום תמיד מבעוד מועד, לפני שחותמים על ויתור כלשהו. גם מהסיבה הזאת קונה לבני את ליבו של השמאל הוותיק – היא נתפסת כיורשת הרוחנית של הדיפלומטים של מפלגת העבודה.

יד רוחצת יד. תצלום: דרור עינב

7. אם לא שמאל מדיני אולי שמאל חברתי? לא ממש. ציפי לבני לא ששה לדבר על נושאים כלכליים וחברתיים (מישהו זוכר איזושהי אמירה שלה מתקופת המחאה?), אבל כשהיא סוף סוף מתבטאת, מתגלה קלסתר ניאו-ליברלי טיפוסי. לא קיצוני כמו של נתניהו וליברמן, אבל בהחלט שיקוף נאמן של אליטת ההון הישראלית, ובקצרה – חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. לבני תומכת במינימום התערבות ממשלתית בשוק, בהורדת נטל המס ובצמצום ההוצאה הממשלתית. נרענן גם את זכרונו של הקורא עמיר פרץ ונזכיר כי לבני כיהנה כמנכ"לית רשות החברות הממשלתית בממשלת נתניהו הראשונה, בשנים 1996-1999, וניצחה על שורה של מהלכי הפרטה מאד מאסיביים. היא זאת שטבעה את האמירה "יש להפריט כל מה שזז". בין היתר, הוציאה לפועל את הפרטת "כימיקלים לישראל" (לידי משפחת עופר), החברה שעוסקת בכריית אוצרות טבע בים המלח. העסקה הזאת התבררה בדיעבד כמקח טעות קולוסאלי שעלה לציבור בהפסדים של מאות מליוני דולרים.

אפשר לסכם ולומר: כל קשר בין המעשים של לבני לבין שמאל הוא מקרי בהחלט.

אז למה ציבור גדול בשמאל רואה בה את מנהיגתו?

התשובה הקצרה היא: הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם. אנשים מתרשמים מדיבורים ולא ממעשים. לבני בנתה קריירה פוליטית שלמה מהתנצחויות בלתי פוסקות עם נתניהו; עקיצות, נזיפות, האשמות, שסובבות סביב שום-כלום. ברגע שמושכות השלטון הושמו בידיה, היא ביצעה בדיוק את מה שנתניהו היה מבצע במקומה.

כל השאר זה פסיכולוגיה וסוציולוגיה. בניגוד למה שהוא אוהב לחשוב על עצמו, גם מחנה השמאל מצביע מהבטן, לא רציונלית, נגד האינטרסים של עצמו – בדיוק כמו תמונת התשליל שלו מ"השכונות". המחנה הזה תופס את לבני כבשר מבשרו: אשכנזיה-יהודיה, חילונית, ותיקה, סוציאליסטית, לאומית, ובקיצור – אחוס"לית (טוב, לא בדיוק סוציאליסטית, אבל כאמור, כשמצביעים מהבטן, השכל בתחת). לא בכדי דבק בלבני הכינוי "התקווה הלבנה" – כינוי מעורר סלידה דווקא משום שהוא מדוייק.

הציבור הזה נמצא כבר שנים בקרב מאסף, אבוד מראש, על הבכורה בחברה הישראלית; את ציפי לבני הוא נושא על כפיים כמי שתשיב לו את תחושת הבעלות על המדינה. זה הולם להפליא את התפיסה העצמית של לבני והתנהלותה בפוליטיקה; תחת הנהגתה התרוקן המושג "אופוזיציה" ממשמעותו, שכן מי שחדור בתחושה כה עמוקה שהוא נמשח לשלטון לא יכול באמת לכונן אופוזיציה אמיתית. ולבסוף, לבני נהנית מתמיכה מגדרית ב"אשה חזקה", ויש לשער שהחבירה לעמיר פרץ גם תאפשר למצביעיה להתהדר בפתיחות עדתית. בקיצור, מכל טוב. המארג הצפוף הזה של דימויים, מאוויים ומשאלות לב, הוא בלתי חדיר לעובדות. המותג "ציפי לבני" מזמן הכריע את הפוליטיקאית ציפי לבני – סרבנית השלום, תומכת נלהבת בהפצצות של אוכלוסיה אזרחית, מפריטה סדרתית. רק כך ניתן להבין איך "התנועה" זוכה לתמיכתם של כ-300 אלף ישראלים על פי הסקרים, ככל הנראה רובם "אנשי שמאל" לפי תפיסתם העצמית. רק כך ניתן להבין איך פעיל שמאל ותיק, שדווקא תומך במו"מ עם החמאס, יוזם עצומה ציבורית בקרב אנשי שמאל לתמיכה בלבני. השמאל ההזוי.

מפלגת קדימה היתה פיגוע אסטרטגי בדמוקרטיה הישראלית. המפלגה הזאת, שגנבה חצי מהקולות של השמאל ולמעשה ריסקה אותו, שהכניסה לכנסת כסוס טרויאני חבורה של לאומנים גזעניים וקבלני חקיקה של ההון, שהביאה לשיאים חדשים את הזיגזוג בין קואליציה לאופוזיציה, שפערה בלב הפוליטיקה הישראלית חור שחור, "המרכז", שבולע אל תוכו מכל הבא ליד – המפלגה הזאת היתה רשומה בטאבו על שמה של התקווה הלבנה, נקיית הכפיים – ציפי לבני. לבני לא פרשה ממנה בסלידה; היא פרשה מאונס ובאי-רצון, לאחר שהודחה מן ההנהגה. כך גם עמיר פרץ, שמכר בנזיד עדשים את מפלגת העבודה לקואליציה של אולמרט, ועכשיו מספר לנו שהוא חבר ללבני בזכות החזון המדיני שלה (כיוון שהוא לא אדיוט, הוא חייב להיות שקרן). אם הציבור הישראלי היה שופט את נציגיו על סמך מעשיהם ולא על סמך דיבוריהם, אנשים כמו לבני ופרץ היו מתביישים להראות את פרצופם ברבים.

טיעון הסרק המקומם ביותר הוא "אז למי נצביע? לבני היא הרע במיעוטו". לא, לבני היא רע עם רקורד מוכח. הרקורד של נתניהו טוב מזה של לבני; כמות החפים מפשע שדמם בראשו קטנה פי 20, ולא רשומה על שמו שום החמצה הסטורית במו"מ עם הפלסטינים. הרקורד של יאיר לפיד נקי לחלוטין, ולכן גם הוא טוב יותר. ויש עדיין כמה מפלגות שמאל אותנטיות יותר. לא שאני חושב שהבחירות האלה חשובות במיוחד; המרחק בין הכנסת הישראלית לבין הסוגיות הפוליטיות הבוערות עדיין עצום, והוא לא ייסגר ב-22 בינואר. אבל בפוליטיקה מי שנכשל בגדול צריך להסתלק, ולא להמשיך לחרבן על ראשו של הציבור את השקרים הישנים, עטופים בצבעי פסטל עזים. וגם הציבור צריך סוף סוף להפסיק לאכול את כל זה.

[מוגש כחומר למחשבה ע"י המציאות]

דוק מלנכולי של נוסטלגיה היה נסוך על הכותרת של "מעריב" ביום חמישי האחרון: "עקב הביקורות בעולם – צה"ל נפרד מהזרחן". ממש כמו רובה ה"גליל" או מ.ק. (מכשיר קשר) 77, שהעמידו דורות של חיילים לפני שהלכו בדרך כל רס"ר. לפני שנתיים התבשרנו ש"צה"ל נפרד מהלוּף", וכעת – נפרדים מהזרחן. דמדומים אחרונים, צה"ל והזרחן נותנים זה בזה מבט אחרון. כינור מתייפח נוגות. מסך.

צה"ל אם כך מחפש חלופות לפצצות הזרחן הלבן. קצין בכיר בזרוע היבשה הסביר: "זה לא מצטלם טוב, כפי שנוכחנו ב"עופרת יצוקה", ולכן אנו מצמצמים את המגוון ולא נצטייד בכך יותר מעבר למלאי שכבר יש לנו."

לא מצטלם טוב. האמת, צודק.

עלי (4) ופראח (2) אבו חלימה, שפצצת זרחן נפלה על ביתם ב-4 לינואר 2009. תצלום: אימן מוחמד

הידיעה הזאת תפסה אותי בהפתעה. צה"ל נפרד מהזרחן? רגע, צה"ל הרי לא השתמש בכלל בזרחן ב"עופרת יצוקה", נכון? איך בדיוק נפרדים ממשהו שאף פעם לא היה לנו? נשק כימי זה הסורים, לא?

טוב, אחר כך צה"ל נזכר שהוא התבלבל ובעצם כן השתמשנו בזרחן. אבל רק בשטחים פתוחים ולא נגד אנשים.

טוב, אחר כך (כלומר לפני כן) צה"ל נזכר שהוא שוב התבלבל ובעצם כן ירינו פצצות זרחן בשטח מיושב. 200 פצצות, למעשה. אבל זה היה רק לצורך "מיסוך" ואין בזה פגם, ואם היה פגם, הוא מזערי ולא מכוון, והוא מתוחקר ביסודיות שלא תותיר ממנו אבן על אבן (תגובה שכיניתי בזמנו "גמביט והיה מחננו טהור").

הכל טוב, למעט העובדה הפעוטה שלפחות 12 תושבים בעזה מצאו את מותם המחריד כך, נשרפו למוות בזרחן, בהם 3 נשים, 6 ילדים ותינוקת בת 15 חודשים. עשרות נוספים ספגו כוויות קשות מחומר שממשיך לבעור עד שהוא מגיע אל העצם. רופאי עזה עמדו חסרי אונים מול הכוויות הלא מוכרות האלה. ישראל לא נתנה להם שהות להתארגן: פצצות זרחן לבן פגעו גם בבית החולים "אל-קודס" ושרפו כליל את שתי קומותיו העליונות.

העובדות האלה נודעו כבר בימים הראשונים למבצע "עופרת יצוקה". ארגון HRW פירסם תחקיר יסודי – אחד היסודיים שקראתי – על השימוש הישראלי בזרחן לבן ותוצאותיו הקשות (לקריאת התחקיר המלא, לחצו כאן). גם חיילי צה"ל שפעלו בעזה העידו על "שימוש גדול בזרחן" כולל ירי ישיר על בתים שחשודים כממולכדים (ולא למטרות "מיסוך").

ר'אדה אבו חלימה (20), זמן קצר לפני מותה. תצלום: מוחמד סבאח, "בצלם"

התוצאות של כל זה באמת לא הצטלמו טוב, וזאת הסיבה לפרידה מהזרחן. לא, חלילה, הגיהנום שעבר על ר'אדה אבו חלימה, מן הרגע שנשרפה בזרחן ואיבדה חמישה מבני משפחתה, ועד למותה, אחרי חודשיים וחצי של ייסורים. אבו חלימה עוד הספיקה לתת עדות ולהצטלם "לא טוב" לפני שמותה "הכביד מאד על ההסברה הישראלית", כדברי כתב "מעריב".

לקחי "עופרת יצוקה", וליתר דיוק, לקחי ועדת גולדסטון, כבר יושמו בחלקם במבצע "עמוד ענן". העשן שהיתמר מעל עזה לפני 5 חודשים כבר לא היה של זרחן לבן, אבל עדיין מטרתו היתה דומה: מיסוך. שלא יראו ולא יצלמו. זה עבד מצוין עם התקשורת הישראלית, שממילא לא מצלמת את הנעשה בעזה, בימי רגיעה או לחימה, כך שאין חשש שתצלם "לא טוב". זה עבד פחות טוב עם התקשורת הזרה, למרות ואולי בגלל הרמז העבה שצה"ל שיגר לעברה בדמות "טילים נגד עיתונאים". כך הולך ומתרחב הפער בין הדימוי העצמי של הישראלים לבין התמונה המצטיירת בעולם.

מישהו יושב עכשיו מול שולחן השרטוט ברפא"ל או באלביט ושובר את הראש איך לייצר את נשק הפלא הבא: זה שגם יעקור לעזתים מן הראש את רעיון החופש וגם "יצטלם טוב". תכניות הפיתוח כבר אושרו, התקציבים בדרך, והפיילוט הוא עניין של זמן: במעבדה של עזה, הניסוי הוא כבר חלק מהקרב. אבל גם הנשק הזה ייכשל. וגם זה שיירש אותו. כל עוד יש לנו עיניים, שום דבר שישראל עושה בעזה לא יצטלם טוב. הבנתם את זה שם, ברפא"ל? אז אולי פשוט תסיטו את המאמצים ותרדו לשורש הבעיה? "אם תרצו" כבר עלו על זה. תטפלו במי שרואה.

לנתן בלנק, על ההשראה

ולח"כ יוני שטבון, על התמריץ

[הערה: הפוסט הזה אינו מיועד למי שאינו מוטרד מהרג חפים מפשע בידי צה"ל]

* * *

הקדמה

הפוסט הזה היה כבר כתוב כמעט במלואו שבועיים אחרי מבצע "עמוד ענן", אבל החלטתי לא לפרסם אותו אז. הסיבה היתה שהנתון המרכזי שעליו הוא מתבסס – מספרי ההרוגים הפלסטינים החפים מפשע במבצע – נלקח מן המרכז הפלסטיני לזכויות אדם. אף כי לארגון הזה יש רקורד אמין ולא משוחד, העדפתי לחכות לנתוני "בצלם", שמתבססים על תחקירים יסודיים יותר. מפה לשם עברה חצי שנה, ובדיעבד, אולי טעיתי כשהשהיתי את הפרסום. כך או כך, הדיון העקרוני על זכותה של ישראל לפגוע בחפים מפשע באופן סיטוני כל כך, במחזוריות קבועה של "מהלומות עונשין", רלבנטי היום כפי שהיה אז, וככל שניתן לצפות קדימה אל הפלישות הבאות לעזה, הרלבנטיות הזאת רק תתחדד ותלך.

* * *

"כל עוד מספר האזרחים הנפגעים בעזה כתוצאה של תקיפות צה"ל אינו נתפש כמופרז ביחס להיקף המטרות הנתקפות, אופיין הצבאי וחשיבותן הברורה, נראה שגם אופן הפעלת הכוח על ידי צה"ל זוכה ללגיטימציה, ולפי שעה לא נשמעות טענות רציניות בדבר אי מידתיות הפעולה."

(אל"מ לירון ליבמן, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית, מבצע פירואט קוצנפטואלי סביב המלים "נתפש כמופרז").

* * *

"ארה״ב תמכור לישראל תחמושת למטוסי חיל האוויר בשווי של כ-650 מיליון דולר, במטרה לחדש את המלאים של צה״ל שהידלדלו בעקבות ההפצצות המאסיביות ברצועת עזה במבצע "עמוד ענן"… במסגרת העסקה תספק ארה"ב לישראל כ-6,900 מערכות שהופכות פצצות רגילות למטוסים ל"פצצות חכמות" מונחות לווין, שמאפשרות פגיעה מדויקת במטרות. ארה"ב גם תספק לישראל כ-10,000 פצצות מסוגים שונים שעליהן ניתן להרכיב את מערכות ההנחיה המתקדמות – 3,450 פצצות במשקל טון כל אחת, 1,725 פצצות במשקל 250 ק״ג כל אחת, 1,725 פצצות חודרות בונקרים מדגם blu-109 ו-3,450 פצצות חודרות בונקרים מדגם gbu-39 שמיועדות לפגיעה במטרות מבוצרות תוך גרימת נזק סביבתי מינימלי, כדי למנוע פגיעה בחפים מפשע."

("הארץ" מדווח על הצד הישראלי בהברחות הנשק לאזור, ובתוך כך מגדיר מחדש את המושג "נזק סביבתי מינימלי").

* * *

שבועות בודדים בחלוף מבצע "עמוד ענן" היה כבר נדמה שהוא נחלת העבר הרחוק, אי שם מעבר להרי החושך. תרועות הניצחון שקעו וצללו כהרף עין בתוך בולמוס הבחירות. גנרלים ופוליטיקאים רשמו עוד "וי" בטבלת ה"הרתעה" האינסופית שלהם. הציבור בלע ושתק, כתמיד.

אבל מה בעצם קרה בעזה? הישראלים לא יודעים. הם רגילים לא לדעת, שכן מזה שנים נאסר על עיתונאים ישראלים להיכנס ולסקר את עזה ישירות. הרצועה מלאה עיתונאים מכל העולם (שגם הם טעמו מנחת זרועו של צה"ל), וכך יוצא שבכל בית ממוצע בירדן, בלונדון או ברומא יודעים הצופים יותר על המתרחש בעזה מאשר הישראלים. לפער המידע הזה יש השלכות פוליטיות ברורות: התמונה שמקבל צרכן תקשורת ממוצע במערב על מעשי ישראל בעזה שונה מהותית ממה שמקבל צרכן התקשורת הישראלי. וכך, פתרונות פוליטיים שעולים על דעתם של זרים, היודעים על עזה יותר מאיתנו, שונים במהותם מפתרונות פוליטיים שעולים על דעתנו (אם בכלל).

את תמונת המצב בעזה שמקבלים הישראלים ניתן להגדיר בשתי מלים: דובר צה"ל.

גם בלי שנכנסו כוחות קרקעיים לעזה, כמות ההרס וההרג שזרע שם צה"ל היתה עצומת ממדים. ושוב, הישראלים לא יודעים על כך כמעט דבר. מיהו הגורם הנעלם במשוואת הכוחות הזאת, של דובר צה"ל מול הציבור? פעם היו קוראים לזה "עיתונות", היום מדובר במערכות להפצת תעמולה ויחסי ציבור. הקשר בין עיתונות לבין הדיווחים מעזה היה מקרי בהחלט.

דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי. תיכף נגיע לזה. התקשורת, שהפיצה ברבים את גרסאותיו, ללא שמץ פקפוק או ביקורת, ללא שום ניסיון לברר את העובדות מן הצד השני, ולו באמצעות תרגום כתבות שפורסמו בתקשורת הזרה – פעלה כשופר שלטוני לכל דבר. כך יוצא שהישראלים לא ידעו כמעט כלום, והמעט שידעו היה שקרים. גם אחרי שוך האבק, המשיכו להתפרסם דיווחים בתקשורת העולמית על תוצאות המבצע בעזה, בלי שום איזכור בתקשורת הישראלית.

פה ושם נשמעת הטענה שהציבור הישראלי ממילא לא מעוניין לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה, ועל כן אין שום הצדקה לתקוף את התקשורת, שרק מספקת את הסחורה שמבקשים ממנה. הטענה הזאת היא או שקר או סתירה עצמית, תלוי איך מפרשים אותה. אבל לכך אגיע בסוף.

לצורך הדיון אני אתמקד בשאלה בסיסית אחת מכל מה שאפשר לשאול על מבצע "עמוד ענן". שאלה כל כך בסיסית שקשה לדמיין דיון כלשהו על המבצע שיכול להתעלם מן התשובה עליה.

שאלה: כמה אזרחים פלסטינים שאינם פעילי טרור, לא חמושים ולא מעורבים, הרגה ישראל ב"עמוד ענן"?

[תזכורת: מי שכופר באבחנה בין פעילי טרור לאזרחים, מי שאינו מתעניין בכלל בשאלה הזאת, שלא ימשיך לקרוא].

עם כניסת הפסקת האש לתוקף, ב-21 לנובמבר, פירסמו כל כלי התקשורת הישראליים סיכומים של "עמוד ענן". הסיכומים היו דומים להפליא, עד רמת הניסוח, שכן הם הוכתבו על ידי דובר צה"ל. אף כלי תקשורת מרכזי לא חשב שיש משהו קצת בעייתי בהדפסת נתונים שמגיעים מצד אחד לעימות כסיכום אובייקטיבי של העובדות.

וכך דיווחו "גלובס", ערוץ 2, ערוץ 10, דה-מרקר, ynet, וחדשות מחלקה ראשונה:

צה"ל תקף כ-1,500 מטרות ברצועת עזה, בהן 19 יעדי פיקוד בכירים, חוסלו 30 מחבלים בכירים, מאות משגרים מוטמנים, 140 מנהרות הברחה, 66 מנהרות לחימה, עשרות חמ"לים ומחנות חמאס, 26 אתרים לייצור ואחסון אמצעי לחימה ועשרות מערכי שיגור ארוכי טווח.

אוקיי. וכמה בסך הכל נהרגו בצד הפלסטיני? רוב כלי התקשורת לא דיווחו, ממש כפי שסיכום המבצע באתר דו"צ לא מדווח. ynet הסכים לרמוז: "במהלך המבצע נהרגו 163 פלסטינים לפחות ויותר מ-1,200 נפצעו. חלקם הגדול של ההרוגים הם פעילים בארגוני הטרור ברצועה." מה זה "חלקם הגדול"? אין נתונים. ב"גלובס" מספר ההרוגים הוא 156. נלך על ממוצע, 160 הרוגים פלסטינים בסך הכל, אותו מספר ממש שהופיע בדיווחים הפלסטיניים בתום המבצע.

בשאר כלי התקשורת לא היה אפילו דיווח בסיסי –  כמה פלסטינים נהרגו במבצע. זאת כמובן בניגוד בולט לששת ההרוגים בצד הישראלי (4 אזרחים ושני חיילים), שמותם סוקר בהרחבה.

גופתו של אחד מילדי משפחת אל-דאלו מפונה מביתה שהופגז ב-18 לנובמבר, 2012. 5 ילדים ו-5 נשים נהרגו בהפגזה, שהפרקליט הצבאי הראשי סיכם במלים: "ננקטו צעדי זהירות שונים כדי לצמצם את הסיכון לפגיעה האגבית בחפים מפשע." צילום: אי-אף-פי

אפשרות אחת: כלי התקשורת הישראלים מסתפקים בכך שדובר צה"ל מודיע שרוב ההרוגים הפלסטיניים היו פעילי טרור; כלומר, הם רואים עצמם כצינור להעברת תעמולה. אפשרות שניה: כלי התקשורת הישראליים הפנימו את הקוד האתי של ארגוני הטרור; אין כל הבדל לדידם בין תקיפת לוחם חמוש לבין תקיפת נשים וילדים, ולכן אין להם עניין באחוז האזרחים מקרב הנפגעים. תבחרו מה פחות נורא.

אחרי מאמצים רבים אותרו דיווחים מאד לקוניים על יחס הטרוריסטים-אזרחים בהרוגים בעזה: גלי צה"ל דיווחו שבמבצע חוסלו 120 מחבלים, וב-"ואללה" דיווחו על 120 מחבלים מתוך 177 הרוגים. אפשר להניח שגלי צה"ל מייצגים את עמדת דובר צה"ל. מכך ניתן להבין שעל פי דובר צה"ל, שליש מההרוגים הפלסטינים ב"עמוד ענן" היו אזרחים בלתי מעורבים.

מנתח שהורג כל חולה שלישי שלו לא היה מנפנף ב"דיוק הכירורגי" שלו מעל כל במה אפשרית, אבל מה שלרופאים אסור לגנרלים מותר.

הבעיה היא שגם ההערכה הזאת היא לא יותר ולא פחות מאשר גירסת דובר צה"ל. מסיבות תדמיתיות מובנות, לצה"ל יש אינטרס עליון למזער את הנתונים על פגיעה באזרחים  (מה ש"נתפס כמופרז", כניסוחו של אל"מ ליבמן), בלי קשר לפגיעה האמיתית בהם. צה"ל הוא צד בסכסוך, ממש כמו החמאס. אם אתם לא מאמינים להודעות שיוצאות מלשכתו של הנייה (ובצדק), אין לכם סיבה להאמין להודעות של דובר צה"ל.

הנתונים האמיתיים

כלל אצבע בדוק: בכל הקשור לפגיעה בחיי אדם, מומלץ לגשת לארגונים שבהגדרתם, חיי אדם הם עניינם המרכזי. לא צה"ל ולא החמאס, אלא ארגוני זכויות אדם, ישראלים ופלסטינים. בשעת לחימה, ארגונים אלה עומדים בקשר רציף עם בתי החולים ומקבלים מידע שוטף על כמות הנפגעים וההרוגים. הם גם מסוגלים להוציא מן הארגונים החמושים רשימות שמיות של פעיליהם, לעקוב אחרי מודעות אבל וכו'. הנה למשל דיווח מפורט של "רופאים לזכויות אדם" שגם עשירית ממנו לא נכנסה לכלי התקשורת הישראלים בזמן אמת.

ובכן, שני ארגוני זכויות אדם, אחד פלסטיני ואחד ישראלי, ערכו בדיקה של מספרי ההרוגים בעזה. על פי הבדיקה המוקדמת של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, 160 תושבי עזה נהרגו במהלך "עמוד ענן", מתוכם 105 אזרחים לא מעורבים. באזרחים ההרוגים היו 34 ילדים, 13 נשים ו-3 עיתונאים. מתוך כ-1,000 פצועים, 970 היו אזרחים. באחוזים: שני שליש מההרוגים היו אזרחים, ו-97% מהפצועים היו אזרחים. כאן כבר עברנו מתחום הכירורגיה לתחום הקצבוּת.

לארגון "בצלם" לקח חצי שנה לתחקר את מקרי ההרג של פלסטינים ב"עמוד ענן", והדו"ח הסופי פורסם אתמול. על פי "בצלם", 167 פלסטינים נהרגו בידי צה"ל במבצע, מתוכם 87 תושבים שלא היו מעורבים בלחימה. לגבי 11 מן ההרוגים אין מידע בדוק אם היו מעורבים או לא מעורבים בלחימה, כך ששיעור  החפים מפשע שנהרגו יכול אף להגיע ל-60%.

בפשטות, לפחות כל הרוג שני היה "נזק אגבי". זה 50% יותר מגרסת צה"ל, ועדיין קרוב יותר לקצבוּת מאשר לכירורגיה. מתוך 87 הבלתי מעורבים – 13 נשים ו-31 קטינים. חשוב לציין ש"בצלם" מאמץ את הגדרות הצלב האדום ביחס ל"מעורבות בלחימה" ורואה בכל מי שממלא "תפקיד לחימה מתמשך" מטרה צבאית לגיטימית, גם אם לא השתתף ישירות בלחימה ברגע שהותקף.

קשה מאד לזייף את מותם של ילדים, נשים ועיתונאים; קשה עוד יותר לטעון שהם היו פעילי טרור. פירוש הדבר שבמבצע נהרגו לפחות 47 אזרחים באופן ודאי לחלוטין, וזאת מבלי שספרנו גברים (שאינם עיתונאים). רק הנתון הזה מפריך את הגרסה הצה"לית שהופצה במרבית העיתונים, שלפיה מספר האזרחים שנהרגו לא עלה על 43. העיתונאים הישראלים שקיבלו את הנתונים האלה לידיהם היו יכולים לעשות פעולת חיבור פשוטה ולהגיע לאותה מסקנה. הם לא עשו כך, כי הם כבר מזמן לא עיתונאים.

אולי הם עובדי משרד החוץ? כך נשמע סגן שר החוץ, דני איילון, בראיון רדיופוני לתקשורת הזרה עם תום המבצע:

"רוב האנשים שנפגעו בעזה היו ראויים לכך כיוון שהיו פשוט טרוריסטים חמושים". או שדני איילון השתמש במילה "רוב" בדרך חריגה ביותר, או שהוא קישקש בלי שום בסיס עובדתי. כנראה האפשרות השנייה. לשם כך שילמו לו. אבל לא לשם כך משלמים לעיתונאים.

ממצא מעניין נוסף שעולה מדו"ח "בצלם" המלא הוא שחלה קפיצה דרמטית במספר ההרוגים הבלתי מעורבים לאחר היום הרביעי של המבצע. בעוד שבארבעת הימים הראשונים נהרגו 17 פלסטינים בלתי מעורבים, בארבעת הימים האחרונים נהרגו 70, פי ארבעה. למעשה, בארבעת הימים האחרונים, בין ה-18 ל-21 בנובמבר 2012, הרג צה"ל שני חפים מפשע על כל משתתף בלחימה. הפרופורציות המחרידות האלה היו אולי איתות הזהרה להנהגה, שהבינה שהיא מותחת את גבול הסובלנות הבינלאומי רחוק מדי, ואפשר שהשפיעו על ההחלטה לבטל את הכניסה הקרקעית המתוכננת.

נכון לעכשיו, אם כן, זהו אורך הנשימה המוסרי של מבצעים צבאיים בעזה: ארבעה ימים בלבד, וגם זה בליווי תחושת גועל קשה. בתום הזמן הקצר הזה לוחמי החמאס נבלעים במידה כזאת בקרב האוכלוסיה באופן שמגלגל את המשך המבצע לפשעי מלחמה ברורים, עם או בלי נשק "כירורגי". המסקנה הברורה היא שאין לצה"ל שום אפשרות להגיע להכרעה צבאית בעזה, וממילא הדיבורים על "הרתעה" (שהספיקה להישחק כבר בחודשים שלאחר המבצע) הם ברבורי תעמולה. ההנהגה יודעת זאת יפה, אך לעולם לא תצהיר על כך בגלוי, שכן המשמעות היא שאין מנוס מהידברות מדינית.

* * *

- מי אמר שהנתונים של "בצלם" אמינים?

- יש לך נתונים אחרים?

- כן, של צה"ל.

- לא, אין לך את הנתונים של צה"ל. יש לך הצהרה של דובר צה"ל. תתחיל להבחין בין השניים. הצהרה איננה נתונים.

- ומה יש ל"בצלם"?

- יש להם שני פעילים שנמצאים בעזה כל הזמן ואספו נתונים בזמן הלחימה ואחריה. יש רשימה שמית מלאה, צילומים של תעודות פטירה, ראיונות עם עדים ובני משפחה (לפחות שתי עדויות על כל הרוג), תיעוד של פרסומי החמאס ולוויות ברצועה, מעקב אחרי העיתונות הפלסטינית, בדיקה של הגורמים שמימנו את הלוויות אחרי המבצע, השוואה של קואורדינטות GPS של מיקום הגופה עם אתרי הלחימה, ולבסוף, הצלבת הנתונים עם כל המידע שנאגר בסוכנויות הידיעות וארגונים אחרים. כל אלה גלויים ופתוחים לעיון הציבור.

- צה"ל לא חייב לפתוח את תיקי החקירה שלו לעיון הציבור.

- במלים אחרות, צה"ל פטור מנטל ההוכחה שרובץ על "בצלם". זה מה שאתה אומר?

- אני בטוח שאין לצה"ל מה להסתיר.

- אל תהיה בטוח. בסוף תחקירי "עופרת יצוקה", פירסם צה"ל נתונים על ההרוגים בצד הפלסטיני שהיו נמוכים במאות מן הנתונים שאסף "בצלם" (שים לב לפירוט המרשים ברשימת ההרוגים). כשביקש הארגון מצה"ל את רשימת ההרוגים כדי להשוות עם הנתונים שברשותו, צה"ל סירב "מסיבות מודיעיניות". ב"עמוד ענן" צה"ל אפילו לא טרח לפרסם נתונים על ההרוגים הפלסטיניים.

- ברור.

- מה ברור? צה"ל חושש שהחללים יגלו שהם מתים?

- "בצלם" הוא לא גוף אובייקטיבי. הוא מתעלם מן הפשעים של הצד השני.

- באמת? בגלל זה הוא גינה והגדיר אותם "פשעי מלחמה"? בגלל זה הוא גבה במהלך "עמוד ענן" עדויות מתושבי עוטף עזה על החיים בצל הטילים (כאן, כאן, כאן וכאן)?

- הוא עדיין מתרכז בסבל של הפלסטינים.

- כמובן, כי ישראל נושאת באחריות לחלק גדול מהסבל הזה, וארגון זכויות אדם ראוי לשמו צריך לעסוק בעוולות שמבצעת החברה שלו, לפני הכל. דיון מוסרי (להבדיל ממוסרני) שאינו נוטל אחריות הוא השחתת זמן.

- זאת צביעות.

- יש לך נתונים אחרים על מספר ההרוגים הפלסטיניים ב"עמוד ענן"?

- אני בטוח שצה"ל יבצע תחקירים ויפרסם מסקנות.

- יש לך נתונים אחרים?

- לא צריך להאמין לכל מילה שיוצאת לפלסטינים מהפה.

- יש לך נתונים אחרים?

- הם הרי הורגים אזרחים כל הזמן.

- יש לך נתונים אחרים?

* * *

גוף מחקר מודיעיני בעל אוריינטציה ימנית לא-מוסתרת, בשם "מרכז המידע למודיעין ולטרור", פירסם בדצמבר 2012 ניתוח של הרוגי "עמוד ענן", ולפיו "רק" 40% מהם היו בלתי מעורבים. המחקר הזה נופל באיכותו מן המחקר של "בצלם" כיוון שהוא מתבסס רק על פרסומים רשמיים של בתי החולים והארגונים החמושים בעזה, שממילא "בצלם" סקר אותם, בלי תחקירי שטח במקום. מעניין שמתוך 101 החמושים שהמחקר הזה טוען שצה"ל הרג, הוא הצליח לאתר רק את תמונותיהם של 73  - פער של 4 הרוגים בלבד מ-69 החמושים שנהרגו לפי גרסת "בצלם". זה מחזק את הסברה ש"בצלם" מדייק יותר.

בנוסף, השב"כ פירסם באותו חודש סיכום משלו למבצע. על הצד הישראלי כתוב: 4 אזרחים ו-2 חיילים נהרגו. על הצד הפלסטיני כתוב: 80 פעילי טרור נהרגו. חוסר ההתייחסות הגמור להרוגים הלא-מעורבים אומר הכל.

* * *

כאן המקום להזכיר שוב, בפעם האלף, שהטיעון הישראלי השגור – "הם מתכוונים לרצוח אזרחים, אנחנו לא" – לא תופס משום בחינה שהיא. נניח שאני ואדם נוסף כלואים מאחורי דלת נעולה, והדרך היחידה שלי לפתוח אותה היא להשתמש באקדח שברשותי ולירות במנעול. נניח שהאדם הנוסף חוצץ ביני לבין המנעול (בין בכוונה ובין במקרה). האם מותר לי לירות לכיוון המנעול כדור שיפגע באדם הזה ואולי יהרוג אותו, ואז לטעון שבעצם לא היתה לי כל כוונה לפגוע בו, אלא רק במנעול? בין אם הצלחתי לפתוח כך את המנעול ובין אם לאו, מחיר הפעולה היה בלתי נסבל, ושאלת הכוונה שלי פשוט אינה רלבנטית; אני נושא באחריות מלאה לפגיעה משום שיכולתי לצפות אותה מראש.

מי שיכול לצפות בוודאות קרובה שחפים מפשע ייפגעו באופן לא-מידתי מפעולותיו נושא באחריות זהה למי שהתכוון לפגוע בהם: דין ידיעה מראש כדין כוונה. כך מורה השכל הישר, כך קובעת "הלכת הצפיות" בדין הפלילי, וכך גם קובע סעיף 51 בפרוטוקול הראשון הנספח לאמנת ג'נבה, המקור לדיני הלוחמה במשפט הבינלאומי (הנקודה עלתה לאחרונה בבלוג הזה בהקשר הטבח בזיתון). אולי ישראל לא התכוונה להרוג אזרחים, אבל אחרי ניסיון ארוך שנים במבצעים צבאיים באזור הצפוף הזה, שהותירו אחריהם אלפי נפגעים מקרב האוכלוסיה האזרחית, ישראל ידעה היטב מה צפוי לקרות.

כן, כן: צה"ל חוקר את החשדות לפשעי מלחמה. אל תעצרו את נשימתכם. החלטתו של הפצ"ר לסגור 65 מן התיקים (כולל הרג 10 בני משפחת אל-דאלו) ללא חקירה מתבססת על התחקירים המבצעיים של צה"ל – הליך שאפילו ועדת טירקל כבר הצביעה על פגמיו והמליצה לשנות מהיסוד.

דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי

אני אגיד את זה שוב: דובר צה"ל הוא שקרן סדרתי. הוא חייב לשקר, כי האמת על מעללי צה"ל בשטחים ובעזה היא בלתי נסבלת. הוא חייב לשקר כלפי פנים, כי רוב הישראלים, על אף ההתלהמות הטוקבקיסטית, אינם מסוגלים להשלים עם המחשבה שמדינתם מפעילה שיטות טרור נתעבות בדיוק כמו החמאס. הוא חייב לשקר כלפי חוץ, כי כל מנגנון ההסברה והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל נשען על הבדייה שכל פלסטיני שצה"ל הורג הוא מחיר הכרחי לשמירה על בטחון אזרחי המדינה. את הדברים הבאים כדאי לזכור בעידן שבו דו"צ משתבח בחדירתו לניו-מדיה (והתקשורת הבינלאומית מתפעמת מ"מלחמות בציוץ ישיר").

דו"צ שיקר באוגוסט השנה כשנימק את מעצרו למשך חודש של צעיר פלסטיני בחברון, בכך שהוא התעמת עם חיילים, סירב להזדהות ולבסוף התברר שאכן היה מבוקש לחקירה . דבר מכל זה לא היה נכון, מה שנחשף בבית הדין הצבאי, הודות לסרטון שצולם במקום. דו"צ שיקר בדצמבר 2011 בנוגע לנסיבות רציחתו, לא פחות, של מוסטפא תמימי, מפגין בנבי סאלח, בירי של רימון גז בכינון ישיר מטווח של 3 מטרים, וצה"ל ממשיך למרוח את החקירה. ודו"צ משקר שוב ושוב כשהוא טוען שמתקפת הטרור ליד אילת, באוגוסט 2011, תוכננה ובוצעה בידי ארגון טרור בעזה, פרשה שנדונה בבלוג הזה בהרחבה.

ב"עמוד ענן" שיקר דו"צ לפחות חמש פעמים. השקר הראשון, והיחידי שנחשף בתקשורת, היה שראש מערך הרקטות של החמאס, יחיא רביע, חוסל בהפגזה על ביתו בג'באליה. אבל התמונות שזרמו מהשטח סיפרו סיפור אחר; הטיל שנורה הרג 11 מבני משפחת דאלו, מתוכם 5 נשים ו-5 ילדים. רביע עצמו לא היה שם בכלל. עוד אזרחים שנהרגו מפגיעות ישירות של טילים: בני זוג ושני ילדיהם הקטנים (בני 2 ו-4) בבית לאהיא, נהג של רכב חלוקת מים מטוהרים ובנו בן ה-10, אב ובן שתיקנו צנרת על גג ביתם, ארבעה חקלאים, תושבי בתים שלא הספיקו להימלט לאחר "ירי אזהרה" של צה"ל, ועוד.

דו"צ שיקר בשנית כשהודיע שהותקף מרכז תקשורת מבצעי של החמאס; בפועל, שני הבניינים שהותקפו שימשו מרכז תקשורת בינלאומי, והקומה שנפגעה איכלסה מערכות עיתונים של "סקאיי" וכלי תקשורת אחרים. 6 עיתונאים נפגעו, רגלו של אחד מהם נקטעה. צה"ל טען שמטרת ההפגזה היתה תחנת השידור "אל אקצא" של חמאס; בכך העניק למעשה היתר לחמאס להפגיז את אולפני השידור של ערוצי הטלוויזיה בישראל, שמפיצים בדיוק באותה להיטות תעמולה שלטונית.

דו"צ שיקר בשלישית כשבישר בגאווה על דו"ח של אונר"א המתאר את המצב בעזה בעצם ימי הלחימה. "השווקים פתוחים, המרכזים הרפואיים פתוחים, גם מכולות ומסעדות פועלות כרגיל", "ציטט" דו"צ את הדו"ח. בפועל, הדו"ח אמר דברים הפוכים לחלוטין: "רחובות עזה נטושים היום… אנשים נותרים ספונים בבתיהם, מאחר והיציאה החוצה מסוכנת מאד. מעט מאוד שווקים וחנויות מזון נותרו פתוחות היום. המכולות ריקות מאנשים. ישנן הפסקות חשמל ומים תכופות בשל פגיעה בתשתיות בהפצצות האחרונות. לפחות מרכז רפואי אחד נפגע בהפצצות, ואחר נסגר בגלל שסוכן על ידי הפצצות."

הקרדיט על חשיפת שני השקרים האלה מגיע לארגון "קשב". להוציא את "העין השביעית", אף כלי תקשורת לא איתגר את גירסת דו"צ בנוגע לפגיעה בעיתונאים. על זיוף דו"ח אונר"א לא יכלו הישראלים לדעת מאף כלי תקשורת. כאמור, או שהתקשורת לא דיווחה, או שהוא ציטטה את שקרי דו"צ. לשם השוואה, צפו בסרטון הזה (אם טרם צפיתם), שבו התראיין יועץ ראש הממשלה לתקשורת זרה, מרק רגב, לרשת אל-ג'זירה. כך ייעשה לסוכן תעמולה ממשלתי שנתקל בעיתונאי אשר אינו נסוג מן העובדות. לראות ולקנא.

דו"צ שיקר ברביעית כשהציג את אנואר עבדול האני קודיאה (בן 20) כמי שניסה לחדור לישראל במהלך התפרעויות בחאן יונס, ליד גדר המערכת, עם כניסת הפסקת האש לתוקפה. חיילי צה"ל ירו בו למוות ופצעו עוד 19 מפגינים. אבל תיעוד ישיר מזירת האירוע הוכיח שהמפגינים לא איימו כלל על החיילים, לא ניסו לפרוץ את הגדר, ובסך הכל מימשו את הישג החמאס בהסכם הפסקת האש – ביטול אזור החיץ הבטחוני האסור בתנועה במרחק של 300 מ' מן הגדר. מי שהפר את ההסכם בירי שהרג את המפגין בחאן יונס היה ישראל. מי שהכשיר והלבין את הפשע היתה שוב התקשורת, שדיקלמה את הודעות דו"צ.

ודו"צ שיקר בחמישית בנוגע למספר ההרוגים בקרב אזרחים לא מעורבים במהלך "עמוד ענן", כמתועד בראשית הפוסט. זהו לטעמי השקר החמור מכולם, משום שהוא זה שנקבע ונצרב בתודעת הציבור הישראלי, הוא שמפרנס את מיתוס "טוהר הנשק", הוא שמאפשר ומכין את הקרקע לפלישה הבאה לעזה, שכמובן תתבצע ב"דיוק כירורגי" גבוה עוד יותר. למעשה ניתן לצפות שככל שיתבצר מעמדו של "הדיוק הכירורגי" בהסברה הישראלית ובדימוי העצמי של הציבור, כך יגדל גם שיעור הנפגעים האזרחים בצד הפלסטיני. הפער ההולך ונמתח בין המציאות העקובה מדם של הפגזות ישראל בעזה לבין היומרה הישראלית ל"מינימום נפגעים אזרחים" יזדקר לעיני כל בעולם – להוציא את עיני הישראלים. אלה יצעדו כסומים בארובה אחרי דובר צה"ל.

הארובה במשל הזה, למי שלא הבין, היא התקשורת הישראלית.

* * *

- אבל מה אתה רוצה מהתקשורת? היא פירסמה את הנתונים שהיו לה. הרי התחקיר של "בצלם" התפרסם רק חצי שנה אחרי המבצע.

- אז זה הופך את התעמולה של דובר צה"ל לאמת? מפרסמים מה שיש כי חייבים לפרסם משהו? נניח שחברת סיגריות מפרסמת "מחקר" שקובע שהסיגריות שלה אינן מגדילות את הסיכון לחלות בסרטן. האם העיתון יפרסם את זה? ואם כן, האם זה יפורסם כעובדה או כגירסה של בעל עניין? האם העיתון יחשוב שיש מקום לברר אצל גורם בלתי תלוי את הנתונים האמיתיים?

- לא היו נתונים אמיתיים.

- שקר. היו נתונים של ארגוני זכויות אדם בעזה, שבדיעבד התברר שהיו קרובים הרבה יותר לממצאי "בצלם". זה לא מפתיע, האמינות שלהם הוכחה כבר בעבר. גם השקרים של דובר צה"ל נחשפו בעבר.

- הם לא היו יכולים לעשות תחקיר רציני בזמן אמת.

- אהה. וצה"ל היה יכול? אתה רומז שמגובה של 20 אלף רגל אפשר לדעת יותר על זהותם של ההרוגים והפצועים מאשר בסביבתם הקרובה?

- מה ציפית שהתקשורת תעשה?

- אם יש ערפל קרב, עדיף לשתוק ולא להפיץ תעמולה. זה כלל בסיסי ראשון. בשלב שני, חייבים להציג כל נתון שמגיע מאחד הצדדים היריבים – צה"ל וחמאס – בתור מה שהוא: תעמולה. בשלב שלישי, מאתרים את הגורמים בשטח – ארגוני זכויות אדם, בתי החולים שקולטים את הנפגעים, עיתונאים וכו' – ושואבים מהם את הנתונים.

- הגזמת.

- לא הגזמתי. פעם קראו לזה עיתונות. מי שמגזים זה אתה, שממשיך לקרוא לשלוחות השונות של דובר צה"ל בשם "עיתונות".

* * *

התפקיד הכפול של תעמולת השקר

כפי שכבר צוין, שקרי התעמולה מיועדים בו זמנית לאוזניים ישראליות ולאוזניים זרות.

כלפי פנים, שקרי התעמולה מבצרים את תחושת הצדק העצמי והלגיטימציה של הישראלים להמשיך ולכתוש את עזה. בשמאל הישראלי רווחת העמדה הצינית, לפיה לרוב הישראלים ממילא לא אכפת מחייהם של אזרחי עזה, והאבחנה בין פגיעה בחמושים לבין פגיעה באזרחים לא מעורבים היא חסרת משמעות בעיניהם. העמדה הצינית הזאת אינה עומדת במבחן המציאות. יש אומנם פלח אוכלוסיה ישראלי כזה, גזעני עד נימי נשמתו. אבל זהו מיעוט, וההוכחה היא הצורך החוזר ונשנה של סוכני ההסברה הישראלים לשכנע את הציבור שצה"ל עושה את מירב יכולתו למזער פגיעה באזרחים. אלמלא האמין חלק ניכר מן הציבור שאין לפגוע באזרחים ללא סיבה מוצדקת, לא היה טעם בכל התעמולה הזאת. סימכו על צה"ל שהוא מפנה משאבי הסברה רק לכיוונים הנחוצים.

שקרי התעמולה אכן עובדים, ובמיוחד הם עובדים על סוכני האלימות הישירים של ישראל – הלוחמים והטייסים שנשלחים לכתוש את שכונות עזה. שימו לב לדברים הבאים של נווטי אף-16 ואף-15 שהשתתפו בהפגזות על עזה:

"סגן אורי מספר בהקשר לזה שלתחושת אנשי צוות האוויר, נעשה הכל בכדי שלא להגיע למצבים בהם ייפגעו אזרחים. "שיטת הפקודה והנהלים שלנו מביא אותנו למצב כזה שאנחנו מצמצמים במידה ניכרת את הפגיעה בחפים מפשע. צריך להבין שזה בכלל לא סיטואציה קלה כשאתה מפיל כמויות גדולות של חימוש בזמן קצר ובאזור שהוא אחר מהצפופים בעולם ובהיבט הזה אני יוצא מחוזק."

בשיחה עם הנווטים אין צורך להרחיב על טוהר הנשק. הם מספרים שהם מקפידים לשאול שאלות על כל מטרה שהם מקבלים. מקפידים לבדוק את כל הנתונים. על כל מטרה יושבים לא מעט אמצעים מהאוויר ומהקרקע ולדברי סגן יונתן היו מקרים שתקיפה בוטלה גם כשהמטוסים כבר היו עם הכוונת על המטרה."

הדברים האלה מוכרים; יש אתוס שלם של פרפקציוניזם ושיקול דעת זהיר שמטופח בחיל האוויר, ואין ספק שהן הלוחצים על הכפתור והן המריעים להם מן הקרקע מאמינים בו בלב שלם.

הבעיה היחידה איתו היא המפגש עם המציאות: לפחות אחד מכל שני הרוגים ב"עמוד ענן" היה תושב לא מעורב, ורבע היו נשים וילדים. איך שומרים על האתוס? מקפידים לבודד אותו מן המציאות, כלומר, הופכים את האתוס למיתוס. כך יכול חיל האוויר להשתבח, בעצם ימי ההפצצות, ב"השגיו הכירורגיים", וכך יכול האתר הרשמי של החיל לסכם את המבצע מבלי להזכיר במילה את מספר ההרוגים בצד הפלסטיני, לא כל שכן האזרחים שבהם. כך נשמר הניתוק ההכרחי בין תודעת הטייס לבין המציאות המדממת שבקרקע מתחתיו, כך מייצרים מונולוגים צדקניים כדוגמת אלה של הנווטים אורי ויונתן, וכך מכינים את הקרקע, כלומר את האוויר, להפצצות הבאות על עזה.

כלפי חוץ, אין צורך להרחיב על נחיצותה של תעמולת השקר; בעולם המערבי הפגזה של שכונות עוני צפופות איננה מתקבלת יפה. זה מחזיר אותי לציטוט מראשית הפוסט, מפיו של אל"מ לירון ליבמן, לשעבר ראש מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית. המאמר שכתב ליבמן למעשה יוצא נגד ההכרזות המתלהמות ששיחררו השרים אלי ישי וישראל כץ במהלך "עמוד ענן". באופן אירוני ולחלוטין לא מודע, הוא מתייצב לימינה של הדוקטרינה הישראלית שגורסת כי מותר להמיט קטסטרופה על ראשם של אלפי אזרחים כפועל יוצא של מתקפה על יעדים צבאיים. וכך כותב ליבמן:

"כל עוד מספר האזרחים הנפגעים בעזה כתוצאה של תקיפות צה"ל אינו נתפש כמופרז ביחס להיקף המטרות הנתקפות, אופיין הצבאי וחשיבותן הברורה, נראה שגם אופן הפעלת הכוח על ידי צה"ל זוכה ללגיטימציה, ולפי שעה לא נשמעות טענות רציניות בדבר אי מידתיות הפעולה."

שימו לב: "אינו נתפש כמופרז", ולא, בפשטות, אינו מופרז. כלומר, המטרה האמיתית של צה"ל היא למזער את מספר הנפגעים הנתפש, ולא את זה הממשי (ואריאציה נוספת על "לא מצטלם טוב"). איך עושים את זה? למשל, על ידי הפצת שקרים בדבר מספר האזרחים שנהרגו. למשל, על ידי מתיחה מחודשת של גבולות המושג "תגובה מאופקת ומתונה". כל אלה הם יעדי הסברה מובהקים, וטוב לראות שמשפטן מלב-ליבה של המערכת הצבאית תופס כך, סליחה, מבצע כך את תפקידו.

ותודה לעיתונות על מסך העשן

אני חוזר לתקשורת. בכל מערך התעמולה העצום הזה – יועצי ההסברה של ראש הממשלה, שלוחותיו של משרד החוץ, דובר צה"ל, פוליטיקאים, גנרלים וכלי התקשורת – יש רק גורם אחד שמכזיב: כלי התקשורת. כל שאר הגורמים אינם מכזיבים כי אין שום ציפיות מהם; אין שום ציפייה שהפצת דיווחי אמת תהיה יעד אסטרטגי של גורמים שלטוניים. המציאות, בעיני השלטון, איננה אובייקט להכרה וחקירה, אלא משאב לניצול. בזמנים של סכסוך אלים, האינטרס העליון של ההנהגה הוא להצדיק את תוקפנותה; כל מטרה אחרת מוכפפת לאינטרס הזה. דווקא באותם זמנים, האינטרס העליון של הציבור הוא להבין את המציאות הקטלנית שהוא נקלע אליה, על מנת שיוכל לגבש רעיונות כיצד להימנע ממנה בעתיד. כלי הכרחי למימוש האינטרס הזה הוא ידע – הכרות מקיפה עם כל העובדות הרלבנטיות למצב הסכסוך. ו"זרוע האיסוף" העיקרית של הידע הזה היא העיתונות.

נחזור לטענה שהוזכרה בראשית הפוסט: הציבור הישראלי, כך אומרים לנו, ממילא לא מעוניין לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה, ועל כן אין שום הצדקה לתקוף את התקשורת, שרק מספקת את הסחורה שמבקשים ממנה. ההנחה כאן היא שתפקיד התקשורת הוא תמיד, מעל הכל, לספק את הסחורה שמבקשים ממנה. זאת הנחה מפוקפקת, שכן כל מי שיש לו ניסיון תקשורתי כלשהו יודע היטב – התקשורת יוצרת ביקושים לתכנים מסוימים, לא פחות משהיא נענית לביקושים ש"מגיעים מהציבור". התקשורת יכולה לכוון את טעמו של הקהל ולמקד את תשומת הלב שלו בנושאים שלפני כן לא משכו אותו, ולמעשה היא עושה כך כל הזמן כשהיא מסקרת בלי הרף תחומים מסוימים ומזניחה אחרים. תחומים כמו שוק ההון ופוליטיקה מפלגתית מסוקרים בלי כל פרופורציה לעניין האמיתי שיש בהם, פשוט משום שגורמים רבי כוח מעוניינים בכך.

אבל בואו נניח לזה ונתהה לרגע על ההיגיון מאחורי האמירה "הציבור לא רוצה לדעת את האמת על הנעשה בשמו בעזה". מיהו "הציבור" הזה? האם מדובר באותם ישראלים שרוצים למחות את עזה מעל האדמה? אבל אלה, כמדומה, כל כך משוכנעים בצידקתה של ישראל, ששום עובדה על מעללינו בעזה לא תסדוק את נחישותם. מי שבאמת משוכנע שהצדק הפוליטי נמצא כולו בצד שלנו איננו חושש לגלות שאחד מכל שני הרוגים בעזה היה אדם חף מפשע; העובדות מותירות אותו אדיש, לא עוין ומסתגר.

מי שבכוח אוטם את אוזניו ועוצם את עיניו – כנראה לא כל כך משוכנע בצידקתו. ובכן, מה ישכנע אותו? לגלות שצה"ל הוא באמת "הצבא הכי מוסרי בעולם", כמו שהפוליטיקאים מספרים לו כל הזמן. האם אדם כזה יתחזק או דווקא יתערער באמונתו אם יידע שמלעיטים אותו בשקרים?

האם אשה שבעלה בוגד בה תתחזק או תתערער באמון שהיא נותנת בו אם היא תדע שהוא מבוסס על שקרים? האם בעל עסק שהשותף שלו גונב ממנו כספים רוצה לדעת את האמת או את השקר על מעשיו?

האם הביטחון שלנו במציאות מתחזק כשאנו יודעים שהוא נשען על שקרים, או שמא נחלש?

בנקודה זו פסיכולוגים יזכירו לנו ש"ביטחון במציאות" הוא מושג חמקמק, ושלא מעט אנשים מעדיפים לחיות בגן עדן של שוטים מאשר להיכוות באורה העז של האמת. זה אולי נכון לגבי חלק מהאנשים בחלק מהזמן, אבל ודאי שלא לגבי כל האנשים בכל הזמן. ההנחה שרוב הישראלים (שאינם לאומנים מיליטנטיים) אינם מעוניינים לדעת את האמת על הנעשה בשמם – אין לה על מה לסמוך. היא מייחסת להם פסיכולוגיה אינפטנטילית שמעדיפה להיאחז בשקרים, מתוך ידיעה שאלה שקרים, על פני הישענות על האמת.

ובכל זאת, לאורה של ההנחה הסמויה הזאת פועלת העיתונות הישראלית. לא משום שההנחה הוכחה כנכונה, אלא משום שהעיתונות פחדנית ועצלה מכדי לערער עליה.

העיתונות המסחרית אומנם פועלת תחת מטריצה של אינטרסים כלכליים, ואולם עדיין, מעצם הגדרתה כעיתונות, האינטרסים האלה שוכנים צד לצד יחד עם התפקיד הבסיסי של דיווח אמת. עיתונות שמתנערת מן התפקיד הבסיסי הזה איננה רק מיותרת אלא חותרת תחת שלום הציבור, הכורע גם כך תחת המניפולציות של השלטון. מבצע "עמוד ענן", דווקא בגלל אורכו הקצר ואופיו הלא מסובך, הציג את פשיטת הרגל העיתונאית באור בוהק ואכזרי. העיתונות הלעיטה את הציבור בשקרים, השקרים איפשרו להנהגה לטרפד ערוץ הידברות מדיני, להרוג עשרות חפים מפשע ולפצוע מאות, להכניס עשרות אלפי אזרחים לחרדה קיומית, רק כדי לסיים בהסכם הפסקת אש שדווקא מחזק את החמאס (מומלץ לקרוא את הניתוח הנבון של שלומי אלדר). במלים פשוטות, העיתונות שותפה מלאה לפשע. גדעון לוי דיבר על "עיתונאים קטנים", הבלוגר אישתון דיבר על "עיתונאים עם דם על הידיים", ואני מעדיף לומר פשוט "תועמלנים בשירות פשעי מלחמה".

על דברים כאלה אין מחילה. התקשורת הישראלית היא חלק מהשיטה, חלק רקוב וממאיר, שיש לפרק כדי לבנות כאן מחדש שיטה אחרת, שפויה, אנושית ונאמנה למציאות.

* * *

בעניין אחר: המאבק נגד ייצוא הגז, שהיה לי העונג לתרום להאצתו, מגיע לישורת האחרונה שלו. 60 ח"כים דורשים להביא את העניין להכרעת הכנסת, לפני שמסקנות ועדת צמח יאומצו וישחזרו את תסריט ניגריה בישראל. 10 ארגוני סביבה חברו למאבק, ומנגד לוחצים המשקיעים הזרים להתחיל בייצוא ומיד. ההחלטה צפויה להתקבל בשבועיים הקרובים. זה הזמן לצאת לרחובות ולהצטרף למאבק, על הגז ועל כל נכסי הציבור שהתקציב החדש שודד בלי בושה.

לכבוד ספיר סבח, תלמידת י"ב בבי"ס אורט גרינברג בקריית טבעון, וצבי פלג, מנכ"ל רשת אורט:

ספיר וצבי, צבי וספיר, צביספיר, ספירצבי,

משובטים יקרים,

בעקבות דבריכם בתכנית הרדיו "דעה צפונית":

ספיר סבח: " צה"ל הוא צבא הגנה לישראל ואין מה לעשות. יש לנו צבא אחד."
צבי פלג: " צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום. אין לנו צבא אחר."
ספיר סבח: "מה שנעשה [דברי אדם ורטה] זה לא מוסרי, נקודה."
צבי פלג: "אם הוא יבוא ויאמר שצה"ל לא מוסרי על פי דעתו, הוא לא יהיה מורה באורט, נקודה."

נקודה.

נקודה. 

נקודה.

רציתי לשאול: האם יש ברשת "אורט" מקום לפסיק
(סימן שאלה)
לנקודה-פסיק
לסימן שאלה
(סימן שאלה)

בכבוד רב,

שונא נקודות יחיה

צוק איתן
צוקה תן
יצוקה תן
עופרת
יצוקה תן
צוקה נן
צוק ענן
עמוד ענן
מודה נן
מוקה נן
צוקה נן
צוקה תן
צוק איתן

* * *

חאן יונס, 8.7.2014. צילום: רויטרס

* * *

בינואר 2011 נשבו רוחות האביב הערבי בעזה ובגדה המערבית, והנתק בן ארבע השנים בין הרשות הפלסטינית לחמאס נשבר. שיחות הפיוס נמשכו שלושה חודשים, וקיבלו תאוצה לאחר הפגנות המוניות של פלסטינים בעזה וברמאללה בעד ממשלת אחדות. אבו-מאזן הכריז שהוא מוכן להגיע לעזה ולחתום על ההסכם.

ובמלים אחרות, הסיוט של ביבי התגשם.

יום לאחר הכרזתו של אבו-מאזן, הרג צה"ל שני פעילי חמאס בעזה, בפעולה שאושרה בדרגים הגבוהים ביותר – שר הביטחון והרמטכ"ל. ההרג הוצג כתגובה על ירי קסאם בודד, שלא פגע באיש, אבל היו גם מי שהבינו שמדובר ב"הסלמה מתוכננת" של ישראל (אלכס פישמן, "ידיעות אחרונות"). למחרת, ב-17 למרץ, "סגר" נתניהו את המעגל והבהיר למי שעדיין לא הבין: אחדות פלסטינית היא קו אדום מבחינת ישראל. סוללת האיומים הדיפלומטיים השגרתית נשלפה מן המחסן: סנקציות כלכליות על הרשות, הפסקת שיתוף הפעולה הבטחוני. מה שלא נאמר היה שההסלמה בדרום היא המשכה הישיר של אותה מדיניות. האיצטלה הבטחונית – "השבת השקט לדרום" – היתה דקיקה ולא משכנעת. משקיפים עירניים במיוחד שמו לב שבתחילת אותו חודש צמצמה ישראל משמעותית את מעבר הסחורות לעזה – צעד שלעתים קרובות מקדים מכה ישראלית יותר משהוא מגיב למכה פלסטינית.

הרג פעילי החמאס היה יריית הפתיחה בעוד אחד מסבבי האלימות התקופתיים בין ישראל לעזה. "ההסלמה המתוכננת" גבתה כמובן את חייהם של חפים מפשע – ארבעת בני משפחת אל-חילו בשכונת סג'עיה. ניתוח פרטני של אותו סבב הסלמה, יום אחר יום, הופיע בבלוג הזה והראה שמאחורי ההסלמה הישראלית עמדו סיבות שונות, אבל אף אחת מהן לא היתה להגן על חייהם ושלומם של תושבי ישראל. כך כתבתי אז:

"מה עושים? עושים הסלמה. זה ההסבר למה שאנחנו רואים בשבועיים האחרונים. למה הסלמה זה טוב? כי הסלמה, והגבהת להבות האש משני עברי הגבול, משחקת תמיד לידי הקיצונים. קולות הנקמה גוברים על קולות הפיוס, קולות הפירוד מחניקים את קולות האחדות. בקיצור, כשהגראדים והמסוקים רועמים, השכל בביצים. עוד שבוע שבועיים של טילים ומסוקים ומרגמות, וסדר היום האלטרנטיבי, השפוי, ייקבר קבורת חמור ויישכח. עוד כמה הרוגים בשני הצדדים, והדם ישוב להציף את העיניים, קריאות השיטנה ימלאו את האוויר, ובלילות יישמעו רק היפחות החרישיות של אמהות שכולות.

כך מקווה ישראל לשבש, להסיג לאחור, את הדינמיקה האזרחית, הלא-אלימה, שכבר קונה לה אחיזה רחבה בגדה המערבית; כך היא מקווה להסיט ממסלולה את הרכבת ה"מסוכנת" של האחדות הפלסטינית, שעלולה להגדיר כללי משחק חדשים לגמרי באזור.

שלא יהיה ספק: גם הגי'האד האיסלאמי וגם הפלגים הקיצוניים בחמאס שותפים למטרה הזאת. גם הם מעוניינים לטרפד כל פשרה פנים-לאומית עם הפת"ח, מצד אחד, ומצד שני, לא יסכימו לוותר על עילת קיומם – המאבק החמוש, האלים והטרוריסטי – בתמורה למאבק אזרחי.

לכן העימות הוא, כמו תמיד, בין שוחרי השלום בשני הצדדים, לבין מחרחרי המלחמה. בין אוהבי החיים לאוהבי המוות. האם הישראלים ישכילו להבין ש"הקיצונים" אצלם זה לא אוסף של נערי גבעות בשומרון, אלא מי שנבחרו למנהיגות – נתניהו, ברק, לבני ומופז? האם הישראלים יצילו את עצמם מידי מנהיגיהם, או שמא שוב, בפעם השניה בשנים האחרונות, יפקירו את גורלם בידיהם, יתכנסו לתוך בועה של בהייה סבילה באסונם ובאסון שמומט בשמם?"

האירוניה ההסטורית – שנשכחת שוב ושוב אצלנו – היתה שכל הלהבות והקורבנות האלה היו לחינם. במאי 2011 חתמו הפת"ח והחמאס על הסכם פיוס הסטורי, על אפה וחמתה של ישראל, ולמבוכתם של כמה פרשנים אובדי-עצות. האשליה הישראלית כאילו בעזרת כמה מאות, או אלפי פגזים שיונחתו על הערבים, נצליח שוב לעצב את הפוליטיקה הפנימית שלהם כראות עינינו – התנפצה שוב של צוק המציאות.

צוק המציאות הוא הצוק האיתן היחידי.

* * *

ובחזרה להווה. הפיוס הפלסטיני נשאר על הנייר ולא יושם; הפת"ח והחמאס נותרו מפולגים ובעיקר מחויבים לאינטרסים הפוכים: הרשות הפלסטינית, על מנת להמשיך ולשרוד על כספי התרומות, המשיכה לעצור פעילי חמאס בגדה, ואילו החמאס המשיך להיאבק במצור הישראלי על עזה. לפני חודש וחצי, ב-23 לאפריל, גושרו הפערים ונחתם מחדש הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס.

וכרגיל, מי שהאחדות הפלסטינית מאיימת עליו, הזדעק. ההנהגה הישראלית גינתה את האחדות מקיר לקיר. האמריקאים גם הם "התאכזבו". נתניהו הכריז: "אנחנו רואים במהלך הזה חזרה על הדפוס המוכר של הפלסטינים: בכל פעם שצריכים לקבל החלטות הם בורחים."

וכאן צריך להשחיל שגם אנחנו חזינו בדפוס המוכר של הישראלים: בכל פעם שצריך לקבל החלטות, הם מפגיזים. לא חלפו דקות ספורות מטקס החתימה הפלסטיני וכלי טיס של חיל האוויר שיגר שני טילים לעבר אופנוע בבית להיה. ה"מטרה" לא נפגעה; במקומה, נפצעו שבעה עוברי אורח. אבל המסר הועבר: מי שיעז לדבר על פיוס בשכונה הזאת, יחטוף. במהלך חודש יוני גבר בהתמדה גובה הלהבות, משני הצדדים, וצה"ל שוב הדגים את הדיוק ה"כירורגי" של החיסולים הממוקדים כשהרג ילד בן 7 בשכונת סודאניה בעזה.

החטיפה והרצח של שלושת הנערים בגוש עציון נפלו כפרי בשל לידיו של ראש הממשלה. זאת אמירה קשה אבל היא מגובה בדברים שאמר נתניהו יומיים בלבד לאחר האירוע, עוד לפני שהיה בכלל קצה חוט לפענוח המקרה: "האירוע ממחיש את מה שאנחנו אומרים מזה חודשים ארוכים: שהברית עם החמאס מביאה לתוצאות קשות ביותר, שהינן הפוכת מקידום השלום בינינו לבין הפלסטינים." הדברים היו מופרכים; בקרב הפלסטינים היה ברור לכל שאירוע החטיפה דווקא מעמיד במבחן את הברית וחותר תחתיה. כזכור, גם הגינוי החד-משמעי של אבו-מאזן, באוזני כל העולם המוסלמי, גינוי שפורר עוד יותר את האחדות הרעועה עם החמאס, לא הספיק לממשלת ישראל. לשכת נתניהו הבהירה שוב בתגובתה שיש דבר אחד שמעניין אותה – כן טילים לא טילים, חטיפה או רצח, גינוי או מה שלא יהיה: "תבטלו את ההסכם עם החמאס".

נו, ואז בתחילת החודש צומצם מעבר הסחורות לעזה. ומאתמול אנחנו רשמית בעוד "מבצע להשבת השקט בדרום".

מזכיר לכם משהו? הדינמיקה של יולי 2014 דומה להדהים לזו של מרץ 2011. בשני המקרים, התפתחויות מדיניות בזירה הפלסטינית מייצרות תגובה צבאית בישראל. בשני המקרים, האחדות בין פת"ח לחמאס נתפסת כאיום אסטרטגי שמצדיק "מכה מונעת". ההצדקה כל כך מוחלטת, שהיא בתורה מצדיקה למפרע "הסלמה מתוכננת" כדי להגיע לעוצמת האש הרצויה. בשני המקרים, שלומם וחייהם של התושבים משני צידי הגבול מעניינים את ההנהגה כקליפת השום; הם אינם יותר ממטבע עובר לסוחר בסדר יום אסטרטגי, לא הגנתי.

ואת שני המקרים האחדות הפלסטינית תשרוד. האחדות הזאת בלתי נמנעת, בדיוק כפי שהאחדות בין הנגב לשפלה היא בלתי נמנעת; מדובר בעם אחד. רק קורבנות השווא, משני העמים, ניתנים למניעה.

* * *

כמה מילים על האיוולת המדינית. מהי הסיבה שהמדיניות הישראלית משועבדת באופן טוטאלי כל כך לחרדה מפני האחדות הפלסטינית? התשובה לא מסובכת. אם לסכם אותה בשורה אחת: צריך לוודא שאין פרטנר. צריך לוודא שאין פרטנר כי אם יש פרטנר פלסטיני, יש עם מי לדון על הסדר שלום, שנושא בחובו את הנורא מכל: ויתור על שטחים ושליטה. ולכן, לאורך שנים ארוכות, דואגת ישראל לרסק כל פרטנר פוטנציאלי למו"מ, כולל את זה שאך אתמול ישב איתה סביב שולחן המו"מ ורקח איתה מזימות נגד בני עמו "הקיצונים".

כך, ישראל לא מסתפקת במאבק עיקש נגד האחדות הפלסטינית אלא חותרת בעקביות גם להחליש את הפרטנר-כביכול שלה מול קנאי החמאס – את אבו מאזן והרשות הפלסטינית. שנים של ציות נרצע הפכו את אבו מאזן לקריקטורה נלעגת בעיני בני עמו.  הנהגה ישראלית שבאמת היתה חותרת להסכם שלום לא היתה מביאה את הפרטנר שלה למצב שבו אין לו שום סמכות מנהיגותית בעיני בני עמו. אבל זהו, שישראל לא באמת רוצה שלום או פרטנר שמסוגל להביא שלום.

המדיניות הזאת אכן "נושאת פירות". תחילה ריסקנו את הרשות הפלסטינית, מה שהעלה את החמאס לשלטון בעזה. גם המאבק העיקש בחמאס מתחיל "לשאת פירות": בעזה גוברת השפעתם של הארגונים האיסלאמיים הקיצוניים, אלה שאיתם באמת אין שום דין ודברים. ונתניהו? הוא כבר מחכך ידיו ונושא עיניו בציפיה לדאע"ש.

את כל זה צריך לזכור בזמן שמוכרים לכם סיפורים על כך שמטרת המבצע היא "להשיב את הביטחון לאזרחי ישראל". הבולשיט הזה רץ כאן כבר שנים, כאילו לא מדובר בסחורה משומשת ומזויפת. אין הרתעה צבאית בדרום, וגם לא תהיה. תקשיבו אולי לכמה גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי, אם לא לי, או לפרשן צבאי ציניקן, שכבר ראה דבר או שניים בחייו.

ואם קוראים לכם לשם – תסרבו. גם בגלל ש(שוב) משקרים לכם, אבל בעיקר בגלל גופות הילדים והנשים שכבר מתחילות להיערם בעזה תחת מכונת המלחמה של צה"ל.

מתוך עמוד הפייסבוק של שלומית הברון.

מה שהאיור הזה לא מראה הוא שממבצע למבצע טווחי השיגור של החמאס עולים. ב"עופרת יצוקה" הגיעו הקטיושות עד ל-40 ק"מ מהגבול, ב"עמוד ענן" הגיעו הגראדים לתל-אביב וב"צוק איתן" נפלו כבר טילים בקיסריה. ככה נראית "ההרתעה הצבאית" של ישראל מול החמאס.

* * *

ביום השני ל"צוק איתן", נכון לשעה זאת, נמנו לפחות 40 הרוגים פלסטינים. מספר התושבים הלא-מעורבים מתוכם אינו ידוע בוודאות. דיווח אחד מדבר על לפחות 8, אחר על לפחות 17, ואחר על לפחות 7 ילדים הרוגים. המספרים האמיתיים מתבררים רק בשוך האבק (ראו עדכונים שוטפים כאן), אבל כבר כעת אפשר לערוך השוואה גסה למבצע "עמוד ענן" מנובמבר 2012. שם, על פי הדו"ח היסודי שהכין "בצלם", נהרגו 17 איש בשני הימים הראשונים למבצע, מתוכם 8 לא מעורבים. אם כך, אנחנו פחות או יותר באותו טווח של פרופורציות, בהבדל שההרג הישראלי הפעם כפול בגודלו. כבר כעת יש ראיות מבוססות לפשעי מלחמה מובהקים.

הממצא החשוב של אותו דו"ח הצביע על המפנה שחל לאחר היום הרביעי למבצע. בעוד שבארבעת הימים הראשונים של "עמוד ענן" הרג צה"ל "רק" 17 לא מעורבים, בארבעת הימים האחרונים הוא הרג 70 לא מעורבים. בפועל, במהלך המחצית השנייה של "עמוד ענן" הרג צה"ל שני חפים מפשע על כל משתתף בלחימה. טווח ארבעת הימים, אם כן, מסמן את אורך הנשימה המוסרי של מבצעים בעזה. בתום הזמן הקצר הזה לוחמי החמאס נבלעים במידה כזאת בקרב האוכלוסיה באופן שמגלגל את המשך המבצע לפשעי מלחמה ברורים, עם או בלי נשק "כירורגי".

כפי שתועד בהרחבה בבלוג הזה, היקף הפגיעה בחפים מפשע במהלך "עמוד ענן" הוסתר היטב מעיני הציבור הישראלי; ספק אם הישראלי הממוצע יכול לנחש אפילו את המספרים. צה"ל פירסם באופן מוצנע נתונים שקריים – מסקנה בלתי נמנעת לאור סירובו לבסס אותם ברשימות שמיות. יותר מכך: הדיסאינפורמציה הופצה גם בשורות הצבא עצמו, כולל באתר חיל האוויר, שלא הזכיר במילה את קורבנות "הדיוק הכירורגי" הפלסטיניים. לתעמולת שקר כזאת יש תפקיד מבצעי ברור: להכין את הקרקע ואת הלבבות לפשעי המלחמה של המבצע הבא. תחת מעטה הבורות הזה, טייסים יכולים לצאת בלב שקט לגיחות הפצצה בשכונות עזה הצפופות ולהמשיך להיאחז באשליה שהם פוגעים רק בארכי-טרוריסטים. גם תעמולת שקר היא צוק איתן.

הרי לא חשבתם שהמבצע הזה בא למישהו בהפתעה, נכון? בצה"ל התחילו לעבוד עליו איך שנגמר "עמוד ענן". היו סמוכים ובטוחים שאיפשהו בקריה עמלים כבר ברגע זה כמה מוחות מבריקים באגף המבצעים, מפיקים לקחים מן הכשלים של "צוק איתן", בונים בנק מטרות חדש, משכללים את הטכנולוגיות, ומשרטטים את המבצע הבא בעזה – זה שבאמת, אבל באמת, "יוריד את החמאס על הברכיים".

* * *

הצגת הדברים הזאת ודאי מקוממת לא מעט בכך שהיא מתעלמת לחלוטין מחלקו של החמאס בהגבהת להבות העימות. אבל אני לא מתעלם מכך. למעשה, את הדברים האלה אני כותב בין אזעקה אחת למשנהה, כך שקשה לי להתעלם מן הטילים שיורה החמאס. אבל העובדה הפשוטה היא שאני אזרח ישראלי ומי שנדרש לתת לי דין וחשבון אלה הפוליטיקאים הישראלים שמפקירים את בטחוני – לא מנהיגי החמאס. התקשורת הישראלית מפרשנת בלי סוף את מניעיו של הצד השני ונתקפת עיוורון כמעט פתולוגי בכל האמור במניעי הצד שלנו. שם הכל מסתכם בסיסמאות "השקט לדרום" ו"שיקום ההרתעה". לפרשן הישראלי אין בעיה לחדור דרך מסך התעמולה החמאסי ולהבחין (בצדק) שמשבר המשכורות החמור בעזה הוא אחד הגורמים העקיפים לניסיונו של החמאס לחמם את הגבול; כל הסדר שייכון לאחר העימות הנוכחי, כל הבנות בין אם כתובות ובין אם לאו, יתנו לחמאס עוד אורך נשימה. כל זה נכון; אבל הפרשן הישראלי תקוע בחשבונאות של הצד השני, במקום להמשיך ולשאול את עצמו ביושר: אם כך, ואם גם המנהיגים שלי יודעים שהמבצע הזה רק יחזק את החמאס (ובפרט את הפלגים הקיצוניים שבו) – למה הם משחקים לידיו?

הם כמובן לא משחקים לידיו. הם משחקים איתו, וכדור המשחק הוא תושבי ישראל ותושבי עזה. זהו זמן הגברים.

אי אפשר לסיים בלי להשיב, בסבלנות קרובה לפקוע, לטרוניה הקבועה: אז מה נעשה? נשב בחיבוק ידיים כשהם יורים עלינו טילים?

לא, נעשה את המובן מאליו כדי למנוע את הטילים. נכיר בחמאס כשלטון הנבחר בעזה ונניח בצד את כל הצווחות ההיסטריות על "אמנת החמאס" ו"הכרה במדינה יהודית"; נסיר את המצור מעזה (כן, יש מצור, תתעדכנו, והוא מתהדק מתי שבא לנו); נחזק ונשתף פעולה עם האחדות הפלסטינית ונניח לעם הפלסטיני בעצמו לעצב את השלטון הרצוי בעיניו. זאת תהיה התחלה לא רעה בכלל, לבטח לא כזו שכבר הוכחה ככישלון חרוץ, כמו כל 8 העמודות באיור "בואו ניכנס בחמאס".

חידה: אם אנחנו כל כך צודקים, אם כל אחת ואחת מהתקיפות האוויריות על עזה היא צוק איתן של מוסריות, אם כל זה מגיע לתושבי עזה – אז למה מסתירים מאיתנו את הנתונים? למה לא מגלים לנו את מה שכל העולם יכול לגלות בלחיצת כפתור?

לכאורה דמוקרטיה, בפועל פראבדה. כך נראית התקשורת הישראלית בארבעת הימים האחרונים. אף אחד לא מופתע – לפחות כל מי שהיה כאן ב"עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן". והניסיון מוכיח: ההשתקה עובדת. הישראלים באמת לא יודעים מה קורה, ומכאן אפשר ללמוד שהם גם אינם ממהרים לברר. טוב להם לא לדעת.

מה שמחזיר אותנו לחידה: למה מסתירים? למה מי שצודק מתעקש לעצום עיניים?

במצבים כאלה, המעט שהישראלים ההגונים יכולים לעשות הוא לדבר אמת. לדווח, להפיץ, לצמצם במעט את מעטה הבורות והאטימות. בזמנים כאלה, התיעוד הוא המשימה הדחופה ביותר של השמאל.

* * *

הערת אזהרה: אם המציאות בעזה לא מעניינת אותך, אל תמשיך לקרוא. גם אל תטרח להסביר לי למה היא לא מעניינת אותך; אנשים שלא מתעניינים בעובדות לא מעניינים אותי. אם תמונות "קשות" של סבל בצד השני הן למעלה מיכולת הספיגה שלך (ומה שיופיע בהמשך הוא באמת רך וענוג לעומת מה שרץ ברשת) – אל תמשיך להסתכל. ואם אתה חושב שהסיפור האמיתי הוא השליח (השמאל) ולא המסר, גם אז, חסוך לעצמך את הטירחה.

* * *

בעזה מתרחש בימים האחרונים טבח. אפשר כבר להשתמש במילה הזאת בלי מרכאות, בלי זהירות, כי הנתונים הקשים כבר לא יתהפכו.

נכון לסופו של היום הרביעי למבצע, נמנו 105 הרוגים ו-785 פצועים בעזה. זה יותר מפי שתיים מכמות ההרוגים בארבעת הימים הראשונים של "עמוד ענן". אבל הנתון המדהים הוא שיעורם הגבוה של לא מעורבים (מה שקוראים אצלנו בטעות "אזרחים" – אף כי אין לתושבי עזה כל אזרחות). הדיווח האחרון של האו"ם דיבר על 58 מתוך 80, והדיווח האחרון של המרכז הפלסטיני לזכויות אדם דיבר על 73 מתוך 86. כלומר, שיעור החפים מפשע שנהרגו נע בין 72%-84%. כמעט מחצית מההרוגים הם נשים וילדים. לשם השוואה, בארבעת הימים הראשונים, ה"עדינים" של "עמוד ענן", שיעור הפגיעה בחפים מפשע היה 35%.

"נזק אגבי" של צה"ל. צילום: אי-אף-פי

ובכן, שוב טבח ישראלי בעזה, והפעם מהיר ואכזרי יותר מתמיד.

הנזק לרכוש כבר נאמד באלפי בתים. כמו בעבר, ישראל לא חסה על מרפאות ובתי חולים, שדווקא עכשיו נחוצים לתושבי עזה יותר מתמיד. בית החולים האירופי בחאן יונס הופגז ו-17 איש ששהו בו נפצעו. תקרות הגבס במחלקת טיפול נמרץ, במחלקת הילדים, בכניסה לבית החולים ובחדר ההמתנה קרסו. גם מרפאה של ארגון המתנדבים PMRS  ניזוקה קשות בהפגזה בחאן יונס. כמו כן, מרפאה של הסהר האדום בג'בליה הופגזה; 15 אנשי צוות נפצעו ושני אמבולנסים הושבתו. בית החולים אל-וופא ספג כבר טילי אזהרה ונמצא על הכוונת.

* * *

העובדות הבסיסיות האלה אינן ידועות לרוב צרכני התקשורת הישראלית; זו מלעיטה אותם בעוד תמונות של ילדים מציירים בממ"ד, אזרחים נושאים עיניהם ליירוט בשמים, וחוסכת מהם כל מראה לא נעים מן הצד השני. העובדה שרק קוראי "הארץ" בכלל מקבלים עדכונים שוטפים על כמות ההרוגים בצד השני מוכיחה שהתקשורת הישראלית ברובה פועלת כסניף של דובר צה"ל.

* * *

ישראל נוקטת מדיניות ענישה מסוג חדש: לא רק מתקנים צבאיים או כאלה שחשודים בהסתרת אמצעי לחימה, אלא סתם בתי מגורים של מפקדים צבאיים בחמאס. מעניין מי המוח המבריק שהגה את הרעיון; הראו לי מח"ט בצה"ל שהיה "מפנים את המסר" אחרי שהחמאס היה מצליח להפגיז את ביתו על יושביו. בלי ספק הוא היה פורש מיד מצה"ל ומצטרף לשורות "לוחמים לשלום" או "פרופיל חדש".

אלו פשעי מלחמה לכל דבר. ושוב, הישראלים בקושי שמעו עליהם.

מקרה אחד שחילחל לתקשורת היה רציחתם של 8 בני משפחת כווארע בחאן יונס, כ"עונש" על קרבתם המשפחתית לעודא כווארע, פעיל חמאס. ב-8 ליולי, צה"ל הפעיל על הבית נוהל "הקש בגג" – טיל קל שמשוגר לגג הבניין ומתריע מפני הפגזתו – בשעה 14:50, ובשעה 15:00 נורה על הבית טיל ממטוס אף-16. שישה ילדים היו בין ההרוגים. בני הבית בחרו לא להתפנות על אף האזהרה, דבר שנקלט בצילומי המל"ט (אם כך, מושך בכתפיו הישראלי הממוצע, דמם בראשם, כולל בראשם של סיראג' ובאסם בני ה-8 וה-10). צה"ל טען שכבר לא ניתן היה להסיט את הטיל ממסלולו. זאת טענה מפוקפקת, שממנה משתמע שלוקח לטיל 10 דקות מרגע שיגורו מהמטוס ועד פגיעתו ביעד. המסקנה המסתמנת היא שמישהו לחץ על כפתור קטלני בעודו יודע שהלחיצה הזאת תמית חפים מפשע.

"נזק אגבי" של צה"ל. צילום: אנדולו

תקרית שניה אירעה בבית חאנון ב-8 ליולי. ביתו של פעיל הג'יהאד האיסלאמי חאפז חמד הופצץ (ללא הזהרה) לפני חצות, כשבני הבית הלכו לישון; חוץ מחמד נהרגו עוד 5 אנשים, בהם נערה בת 16.

ב-9 ביולי בשעות אחר הצהריים חצה טיל ישראלי לשנים בית משפחה במחנה הפליטים מגאזי, הרג את סאלח נוואסרה (23), אשתו ההרה עישה, ושני אחייניו, נידאל בן ה-4 ומוחמד, תינוק בן שנתיים. ראשו של מוחמד נערף ונמצא מאוחר יותר בחצר.

ב-10 ביולי ב-1:25 אחרי חצות פגע טיל במשפחת אל חאג' בחאן יונס, הרג את יאסיר אל-חאג', פעיל חמאס, וגם את אביו מוחמד (58), שני אחיו סעיד (17) וטאריק (19) ואת אחותו אסמה (22) (ראו עדות השכן). שתי קרובות משפחה צעירות נוספות נהרגו ואח נוסף (עומר, בן 20) ככל הנראה נקבר תחת ההריסות.

ב-10 ביולי ב-11:30, ישבו 9 פלסטינים בבית קפה בחוף חאן יונס וצפו במשחק חצי הגמר של המונדיאל בין ארגנטינה להולנד. טיל ישראלי חדר בקלות דרך סככת הקש של בית הקפה, והרג במקום 7 אנשים: מוחמד פוואנה, האחים אחמד וסולימן אסטל (בני 16 ו-18), בן דודם מוסה (16), האחים מוחמד ואיברהים גנאן (בני 24 ו-25), והאחים חמדי ואברהים סוואלה (בני 20 ו-28).

* * *

פרשנים ופוליטיקאים ישראלים מתחרים זה בזה בשבחים שהם חולקים ל"איפוק" של הדרג המדיני, ל"ריסון" מעורר ההערצה של חיל האוויר, וכמובן, ל"דיוק הכירורגי" של הפגיעות. עולם הבדיון הזה יכול להמשיך להתקיים רק משום שהוא לא מעומת עם העובדות המדממות מעזה; והוא לא מעומת כיוון שהזרוע הציבורית שאמונה על הדיווח, התקשורת, מועלת בתפקידה. אם יש דוגמה מצוינת לבגידה בזמן מלחמה, זאת היא. פה ושם מבצבץ מסר אחר, מסר שהושמע ללוחמים ולא היה אמור להגיע לאוזנינו; מין מלים משונות על "אויב שמנאץ את שם אלוקים". אלה יטואטאו מהר מתחת לשטיח, ואת מקומן ישוב ויתפוס שיח הריסון, האיפוק, הכירורגיה. מה שמחזיר אותנו לחידה: אם הכל כל כך טוב ונכון – למה מסתירים מאיתנו את האמת? למה חבר כנסת יוצא מכליו כשהוא מעומת עם העובדות ודורש (!) מן הטלוויזיה להפסיק לדווח עליהן?

(עקב התראת תגובות נאצה, התגובות יועברו לאישור לפני פרסומן)

 ספירת גופות: נכון לשעה זאת, משרד הבריאות הפלסטיני מדווח על 167 הרוגים ו-1,001 פצועים בעזה. מתוך ההרוגים, 34 ילדים ו-27 נשים, שהם 36%. על פי הערכת האו"ם האחרונה, מלפני יומיים, 77% מההרוגים אינם מעורבים בלחימה, כלומר, קורבנות חפים מפשע. על פי הערכת המרכז הפלסטיני לזכויות אדם מאתמול, 82% מההרוגים חפים מפשע. ההערכה האחרונה מהיום, של ארגון זכויות האדם אל-מזאן, היא ש-75% מההרוגים אינם מעורבים. מי שעובר על רשימת התקיפות הישראליות יכול לראות שרבות מהן פוגעות במעגל של קרובים או שכנים מסביב ל"מטרה". מכאן ניתן להסיק, בסבירות גבוהה, ששיעור החפים מפשע שייהרגו במבצע הזה יעלה על 50%.

מכל מקום, הדגל השחור התנוסס מעל "צוק איתן" מן הרגע הראשון, וממשיך להתנוסס כעת, ולו רק מעל לגופותיהם של 34 הילדים שהזוועה הזאת קיפדה את חייהם.

המשבר ההומניטארי בעזה כבר בעיצומו. למעלה מ-800 בתים נהרסו כליל או חלקית. שתי בארות מים וצינור נפגעו בתקיפת צה"ל ויצאו מכלל שימוש; 100 אלף תושבים נותקו מאספקת מים. גם כך, 90% ממי השתיה בעזה אינם ראויים לשתיה. בעקבות אזהרת צה"ל לתושבי צפון הרצועה, יש נהירה המונית של תושבים אל מתקני אונר"א; הדיווח האחרון מדבר על 17,000 מבקשי מחסה. הצפיפות הנוראה הזאת תוליד עוד אסונות משלה.

"נזק אגבי" של צה"ל

* * *

"הם עושים הכל כדי שנתקוף היכן שיש אזרחים. כל מטרה עוברת מעגל רב של מאשרים כדי לוודא שאין טעויות. לעתים אנו נאלצים לבטל גיחות כדי לא לפגוע בבלתי מעורבים. יש יותר הקפדה אצלנו בנושא הזה מאשר בדין הבינלאומי. אנחנו משלמים על זה מחיר כבד, אבל יודעים שאנו הצבא המוסרי בעולם". (מפקד טייסת אף-15 בראיון ל"מעריב")

* * *

הנה כמה דוגמאות רלבנטיות ל"מחיר הכבד" שאנחנו משלמים, סליחה, שהעזתים משלמים, על כך שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם:

מעון שיקומי לנכים בג'בליה הופצץ; 3 חולים ואחות נהרגו.

בית מחסה למוגבלים בבית להיה הופצץ; שתי חוסות נהרגו.

אב ובנו נמלטו מביתם לאחר ששכן קיבל אזהרה לפני הפצצה. בעודם ממתינים מתחת לעץ במרחק מה מן הבית, פגע בהם טיל והרגם.

טיל פגע ברכב של מועצת אל-בורייג', הרג את שני העובדים שבו וגם ילד בן 9 שעמד בסמוך.

טיל החריב לחלוטין את ביתו של מנהל בית החולים שיפא.

ההפגזה על ביתו של מפקד משטרת עזה, תייסיר אל בטאש, היתה הקטלנית ביותר עד כה. אל בטאש עצמו נפצע קשה, וחוץ ממנו נהרגו 21 אנשים, חלקם מתפללים ממסגד סמוך.

* * *

ביממה האחרונה הועלה חשד חדש, חריג בחומרתו, ביחס לתקיפה הישראלית. רופאי בית החולים שיפה דיווחו כי הם נתקלו בסוגי פציעות שאופייניות לפצצות Dense Inert Metal Explosive) DIME) אצל 62 פצועים, דיווח שקיבל חיזוק מעדותו של רופא נורווגי השוהה במקום. אלה עדיין בגדר דיווחים לא מאומתים אבל אין לזלזל בהם. פצצות DIME פותחו על ידי חיל האוויר האמריקני לשימוש באזורים מאוכלסים בצפיפות; הרעיון המקורי היה לחולל מקסימום נזק במינימום נפח, אך מה שהתקבל בפועל הוא נשק שפגיעתו כה ברוטלית עד שמעמדו המשפטי שנוי במחלוקת. הפצצה מתפוצצת בגובה הקרקע ומחוללת נזק עצום ברדיוס קטן של מטרים ספורים. סימני הפגיעה האופיניים: קטיעה תרמית חדה של אברים ללא הימצאות רסיסים כלשהם; ריסוק רקמות וסימני כוויה; העור של הקורבן מנוקב ומתכסה באבקה; והחמור מכל – הפצצה מפזרת טונגסטן, חומר קרצינוגני (מחולל סרטן).

"נזק אגבי" של צה"ל. צילום: אי-אף-פי

ניתן היה לפטור את הידיעה הזאת כתעמולה פלסטינית ותו לא, אלמלא הראיות לכך שישראל, ככל הנראה, כבר השתמשה בפצצות DIME בעזה במהלך מבצע "עופרת יצוקה". רופאים מקומיים וגם מומחים בינלאומיים שהגיעו לבחון את סוגי הפציעות הלא מוכרות האלה הגיעו למסקנה שהן ככל הנראה נגרמו מפצצות DIME (ראו דיווחים בעברית כאן וכאן, ובאנגלית כאן, כאן וכאן). צה"ל בזמנו לא אישר ולא הכחיש את החשדות, וכך יעשה מן הסתם גם הפעם. על כן נחוצה בדחיפות בדיקה של גורמים בינלאומיים נייטרליים. רק נזכיר שב"עופרת יצוקה" צה"ל הכחיש בתוקף שימוש בנשק זרחן נגד אזרחים ובסופו של דבר נאלץ להודות בכך נוכח העדויות המוחצות.

יירוט מהיר של תגובות סרק

1. "למה אתה מראה תמונה כל כך חד-צדדית? למה אתה לא מדבר על הפשעים שהחמאס מבצע?". סליחה, כמה בדיוק אתם מקבלים מן התמונה ה"חד-צדדית" הזאת בכלי התקשורת המרכזיים? אתם ממש מרגישים מוצפים כל הזמן בתמונות זוועה מעזה, בנתונים קשים לעיכול, שזה כבר יוצא לכם מכל החורים? כי אני מרגיש בדיוק להיפך. אני מרגיש שהתמונה בתקשורת היא סופר חד-צדדית, ומן הראוי לתקן אותה קצת, לפחות קצת, מן הכיוון השני. ואני מזכיר בהכנעה שהבלוג הזה הוא טיפה בים והשפעתו ממש אפסית ביחס להשפעה של כלי התקשורת על דעת הקהל ואיך שהיא תופסת את העימות הזה. על כן נראה לי שהכעס כאן הוא לא על החד-צדדיות כשלעצמה, אלא על עצם ההתעקשות לדבר על החרפה המוסרית הזאת שדבוקה לפרצוף של הצבא "הכי מוסרי בעולם".

על פשעי החמאס אתם שומעים כל הזמן, מכל כיוון. כן, ירי טילים לעבר אוכלוסיה אזרחית הוא פשע מלחמה נתעב. כן, החמאס מספסר בחיי התושבים בעזה. אבל לא, זה לא ענייני לתת לכם עוד מאותו דבר; זה לא ענייני למחות כנגד פעולות שאין לי שום יכולת להשפיע עליהן; ובעיקר, זה לא ענייני להתנער מן הפשעים שנעשים בשמי, ובכספי המיסים שלי, באמתלה העלובה שגם הצד השני פושע.

ובינתיים, רק נזכיר, הפשעים שלנו חוללו סבל עצום-ממדים ביחס למה שחוללו הפשעים של החמאס.

2. "אז מה אתה מציע? שנשב בחיבוק ידיים ולא נעשה כלום?". צריך עצבי ברזל כדי להתמודד בפעם האלף עם התגובה הפבלובית הזאת. אז נגיד זאת במתינות, לאט לאט. מי שבאמת רוצה בהסדר, ובאמת מבקש להגן על חיי האזרחים שלו, ינסה למצות כל סיכוי להידברות, ויימנע מכל מהלך שעלול לשבש את הפיוס. ישראל יכולה אולי, פעם אחת, להקשיב באמת לדרישות החמאס. הדרישה המרכזית, כבר שנים ארוכות, היא להסיר את המצור מעזה. לא בשוליים ולא בקטנה, אלא לגמרי. הדרישות הבאות נוגעות לשחרור אסירים. את המצור אפשר להסיר מיידית, תוך התחייבות הדדית לנצירת אש לתקופה מוגבלת (תהדיאה), שלאחריה יבחן כל צד את אמינות הצד השני וימשיך משם. כמובן שכל הזמן הזה יצווחו הקיצונים משני הצדדים – "הם רוצים לזרוק אותנו לים!" – אבל קיצונים כאלה תמיד צווחו כשישראל נכנסה למו"מ מדיני עם שכנותיה, ומנהיגים כמו בגין ורבין ידעו להתעלם מהם. עכשיו כמובן עולה הטענה ש"החמאס אינו פרטנר אמין" אבל זו טענה מעגלית, שכן אף ממשלה ישראלית לא ניסתה את האמינות הזאת דרך הסכמים חתומים.

ומה שכן ניסינו, ודפקנו את הראש שוב ושוב בקיר, לא בדיוק עבד.

את הוויכוח הזה אפשר להמשיך בלי סוף – הישראלים מתמחים בדיונים על מה שאי אפשר ודי מתקשים בדיונים על מה שכן אפשר – אבל אני אעצור אותו כאן מסיבה עקרונית. אין שום חשיבות לשאלת ההסדר העתידי עם עזה בנקודת הזמן הנוכחית. עכשיו, בשעות אלה, כשצה"ל מפגיז אזרחים חפים מפשע, זה לא מעניין כלב מת בחוצות סג'עיה אם נסיר תחילה את המצור היבשתי (החלקי) או את המצור הימי והאווירי (המוחלטים), אם נשחרר אסירים במכה או בטפטוף, אם נכיר בממשלת האחדות פלסטינית או לא. עכשיו צריך פשוט לקום ולצעוק "די!". מערך התעמולה וההסתרה עובד מצוין גם מבלי שנעזור לו בהסטת המבט מן ההווה המדמם אל העתיד ההיפותטי. אין תשובה אפשרית בעולם לשאלה "אז מה אתה מציע שנעשה בעזה?" שיכולה להצדיק ערימה של 34 ילדים מתים. ולכן השאלה עצמה איננה מוסרית. גם אם לא היתה לי תשובה – ויש לי – עדיין אני עומד על כך שרצח של חפים מפשע לא יכול להיות תחליף לתשובה.

ומרגע זה ואילך, שתי השאלות האלה ירדו מסדר היום של הבלוג הזה.

* * *

(כותרת הפוסט, אגב, לקוחה משבחים שחלק קצין בכיר לצה"ל על כך שהוא לא רוצח מן האוויר את כל תושבי שכונת סג'עיה).

תקציר הפוסט הקודם והעדכונים השוטפים: במשך שבוע ימים צה"ל הטיל אימה על בית החולים השיקומי "אל-ופאא" שבשכונת א-שוג'אעיה: איומים טלפוניים שעל כל הצוות והחולים – משותקים בדרגות שונות – להתפנות, וטילים שפגעו בקומות העליונות. שום הסבר לא ניתן. במקום נותרו 17 חולים שהצריכו השגחה צמודה, 25 אנשי צוות רפואי ו-8 מתנדבים בינלאומיים. בערב הפלישה הקרקעית, החל הצבא להפגיז את בית החולים מכל עבריו ואילץ את השוהים בבניין להתפנות בבהילות. צה"ל הרס את קומות 2-5 בבניין.

רק לאחר ההפגזה החל צה"ל לטרוח על הסברים. על פי גרסה אחת, במקום אוחסנו רקטות לטווח ארוך, ובהפגזה נראו פיצוצים משניים שהעידו על קיומן. על פי גרסה שניה, הרקטות אוחסנו ליד בית החולים.

כך או כך, הגרסה של צה"ל מלאה חורים ותהיות. אם מחסן הרקטות היה ליד בית החולים, מדוע הפגיזו את בית החולים עצמו, במשך שבוע שלם? אם המחסן היה בתוך בית החולים, כיצד ייתכן שהוא נמצא בקומות העליונות (אותן הפגיז צה"ל) ונעלם מעיניהם של עיתונאים רבים שפקדו את המקום (בהזמנת מנהל בית החולם) במשך שבוע שלם? ואולי השאלה הבסיסית מכל: גם אם היה ידוע לצה"ל על מחסן רקטות בבניין, מה ההצדקה להרוס את בית החולים השיקומי היחידי בעזה? מדוע לא היה אפשר לפנות ממנו לזמן קצוב את השוהים, לסלק את הרקטות ולהותיר את הבניין על כנו? אפילו בגרסה הקיצונית ביותר של צה"ל לא נטען שנורו רקטות מתוך בית החולים. שום פעילות לוחמתית לא התרחשה שם.

אבל אתמול בערב התפוררה הגרסה הצה"לית באופן סופי. בתשובה לשאלות שהציגה לו כתבת מונדווייס, אליסון דגר, השיב דובר צה"ל כך:

"ראינו הרבה שיגורי רקטות שהגיעו ממש ממקום סמוך לבית החולים, מרחק של 100 מטרים", אמר דובר צה"ל, והוסיף: "ברור שהמטרה לא היתה בית החולים". כמו כן, דסק החדשות של צה"ל אישר שהצבא הבין שאין כלי נשק בתוך בית החולים "אל-ופאא". לשאלה כמה מרוחק צריך להיות אתר הומניטארי כדי לוודא שלא יספוג אש ישירה, השיב צה"ל: "זה לא מדע, צה"ל מאד מדוייק ובדרך כלל יעדי ההפגזה הם אלה שהתכוונו אליהם".

שימו לב: "ברור שהמטרה לא היתה בית החולים". ברור? לעשרות האנשים שנתקפו פאניקה בבית החולים זה לא היה ברור. למאות אלפי ישראלים שעקבו אחרי הדיווחים זה לא היה ברור. הגירסה היחידה שהיתה ברורה כל העת לציבור הישראלי שטוף-המוח היא זו שצה"ל לועס שוב ושוב באוזניו: אנחנו יורים רק על יעדי טרור, וכל השאר הוא "נזק אגבי". אבל אם גם צה"ל עצמו מודה שכל הזמן הזה הוא ידע שאין כלי נשק בבית החולים – מה הפך אותו ליעד לגיטימי, במשך שבוע תמים (ולא רק בירי תועה)?

ואם לא היו כלי נשק בתוך בית החולים, מה פשר ה"פיצוצים המשניים" שצה"ל טען שנראו במקום? עוד בלוף תעמולתי?

"זה לא מדע", מצטדק הדובר. זה דווקא כן מדע, לפחות כמעט מדע. יש התייחסויות מפורשות באמנות הבינלאומיות לחובות שחלות על הצדדים בלחימה להימנע מפגיעה בבית חולים (ההדגשות בציטוטים שלהלן הן שלי).

אמנת האג, סעיף 27:
"בשעת הטלת מצור או הפגזה יינקטו כל הצעדים הדרושים כדי לחוס, במידת האפשר, על בנינים הנועדים לשמש למטרת פולחן, אמנות, מדע או צדקה, וכן מצבות זכרון היסטוריות, בתי-חולים ומקומות המשמשים לאיסוף החולים והפצועים; בתנאי שאותם מקומות אינם משמשים אותה שעה למטרות צבאיות."

אמנת ג'נבה הרביעית, סעיפים 18 ו-19

"בתי חולים אזרחיים שאורגנו להושטת עזרה לפצועים ולחולים, לתשושים וליולדות, לא ישמשו בשום פנים מטרה להתקפה, אלא יכובדו ויוגנו תמיד על ידי בעלי הסכסוך. מדינות שהן בעלי סכסוך ימציאו לכל בתי חולים אזרחיים תעודות המוכיחות שהם בתי חולים אזרחיים ושאין בניניהם משמשים לשום מטרה, שהיתה שוללת מבתי חולים אלה את ההגנה …ההגנה שזכאים בה בתי חולים אזרחיים לא תיפסק, אלא אם כן משתמשים בהם, מחוץ לתפקידיהם ההומניטאריים, לביצוע מעשים המזיקים לאויב. אולם ההגנה לא תיפסק, אלא לאחר שנמסרה בעוד מועד התראה הקובעת, בכל המקרים הנאותים, מועד מספיק, ולא שעו להתראה. העובדה שניתן בבתי חולים אלה טיפול לפצועים ולחולים מבין אנשי הכוחות המזוינים או עובדת מציאותם של נשק מיטלטל ותחמושת, שנלקחו מהלוחמים האלה ועדיין לא נמסרו לשירות המתאים, אין רואים אותן כמעשים המזיקים לאויב."

לידיעת דובר צה"ל והעדר המוסת שמשתלח בכל מי שמנסה לחדור את מסך התעמולה: בתי חולים אינם יעד לגיטימי להתקפה. ודאי וודאי בשעה שלא נעשה בהם שימוש צבאי. ספק אפילו אם הם הופכים ליעד לגיטימי רק מכוח הימצאותם של כלי נשק בהם, כפי שההדגשה האחרונה רומזת. אבל כיוון שגם הימצאות כזאת נשללה, נותרה המסקנה הבלתי נמנעת: צה"ל הודה בביצוע פשע מלחמה.

לידיעת התביעה בהאג.

ועכשיו לפשעים החמורים

ב"אל-ופאא" לא נהרג אף פלסטיני, תודה לאל (ולא לצה"ל). הנה שורה של פשעי מלחמה אחרים משלושת הימים האחרונים, חמורים הרבה יותר, שנהרגו בהם ילדים. לאור ההצדקה שניתנה להרג ארבעת הילדים בחוף עזה, אפשר להניח שבפשעים האלה צה"ל לא יודה לעולם.

"נזק אגבי" של צה"ל, בית חולים "שיפא", 18 ביולי 2014. צילום: אוליבר וויקן (אי-פי-איי)

17 ביולי, מיד עם תום הפסקת האש: תקיפה ישראלית בשכונת סברה הורגת שלושה ילדים: אפנאן שחייבר (8), ג'יהאד שחייבר (11) וואסים שחייבר (8). הטיל פגע בהם בשעה שהאכילו תרנגולות על הגג. מסתבר שהילדים נהרגו מטיל אזהרה ("הקש בגג"); אבל יעד התקיפה היה בכלל בית אחר, סמוך לו. "נזק אגבי" בריבוע.

17 ביולי, 18:20: מל"ט משגר טיל לבית מגורים בשכונת אל-מנרה. ראחף אל-ג'בור, ילדה בת 4 ששיחקה בחצר, נהרגת.

17 ביולי, 20:45, שכונת א-שעף: כ-60 איש משלוש משפחות מצטופפים בבית משפחת ענתז למחסה מן המתקפה. פגז של טנק חודר ישירות אל הבית, מותיר אחריו שובל של רסיסים ושלושה הרוגים: מוחמד הפעוט (בן שנתיים), מוחמד איברהים (13) ועבד עלי (24).

18 ביולי, בוקר: פגז טנק הורג תינוק בן 5 חודשים ברפיח.

18 ביולי, לילה, בית להיה: פגז טנק פוגע בבית משפחת מוסאלם. שלושה ילדים, אחמד (11), ולאא (14) ומוחמד (16), נקברים למוות תחת ההריסות.

ילדי עזה הם הקורבנות האמיתיים של המבצע הזה; הצוק האיתן נישא על גופותיהם.

ספירת גופות

על פי הנתונים האחרונים של משרד הבריאות הפלסטיני, יש 348 הרוגים. על פי האו"ם,  אחוז ההרוגים שהם אזרחים לא מעורבים הוא 68%. בין ההרוגים – 77 ילדים. על פי נתוני המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, אחוז החפים מפשע שנהרגו הוא 82%. נתוני "בצלם" (שאינם מעודכנים לזמן הפלישה הקרקעית) דיברו על 76% הרוגים לא מעורבים.

ממדיו של האסון ההומניטרי בעזה אינם ניתנים להכחשה. כ-62 אלף איש מצטופפים במתקני אונר"א לאחר שנסו מבתיהם, כמות גדולה יותר מב"עופרת יצוקה" על פי האו"ם. לכמחצית מהאוכלוסיה – קרוב למליון נפש – אין גישה ישירה למים, והמקורות הקיימים עומדים להתרוקן. חצי ממערכת הביוב אינה מתפקדת. 90% מאספקת החשמל קרסה; העזתים מקבלים בממוצע שעתיים חשמל ביממה.

הגוף העיקרי שדואג להלנת והזנת העקורים האלה הוא אונר"א, ארגון שעבר דמוניזציה קיצונית בדעת הקהל הישראלית, אף כי עצם קיומו ועבודתו הם תולדה של מדיניות ישראלית ארוכת שנים. בעימות הנוכחי הספיק לישראלים לשמוע שנמצאו 20 רקטות בבית ספר נטוש של אונר"א כדי לשוב ולהשתכנע שמדובר בשליחי השטן. לא חשוב שאת ההודעה על גילוי הרקטות פירסמה אונר"א עצמה; לא חשוב שהיא גינתה את המעשה הנפשע הזה של חמאס, שנעשה מאחורי גבה, במלים הכי חריפות.

וכן, זה "מצדיק" כמובן פגיעה בלתי מובחנת בעשרות מתקנים אחרים של אונר"א; עד כה, 64 מתקנים כאלה נפגעו בהפגזות. שמעתי גם טענות שהבית ספר היחיד ההוא מצדיק את הפצצת בית החולים "אל-ופאא". היו סמוכים ובטוחים שדוברי ישראל יסחטו טוב טוב את הלימון המצומק הזה, 20 הרקטות שהוטמנו בבי"ס של אונר"א. הילדים שנהרגו, שעוד ייהרגו, כולם ישלמו את המחיר עליהן (ורק התעריף פתוח עדיין: 3 ילדים לכל רקטה? ארבעה?).

ועדיין – קורבנות לעד

אתמול ב-9 בערב זיעזע דובר צה"ל את העולם הנאור כשחשף את מאגר הנשק האימתני של לוחמי החמאס שהסתננו לישראל: רובה סער, שלושה מטולים, חמש מחסניות ו… שימו לב: שני סכינים.

צילום: דובר צה"ל

העולם נאחז בעתה לשניות ספורות. אבל כשחזר לעשתונותיו, העולם נזכר בזה.

מטוס אף-16

ובזה.

טנק "מרכבה" סימן 2

ובזה.

ספינת חיל הים "שלדג"

ישראל מדברת עם עצמה, בלופ, על האיום הנוראי שנשקף לאזרחיה מן החמאס – ובאותה שעה כותשת שכונות שלמות בעזה, הורגת נשים וילדים בלי הבחנה ומבצעת את כל הפשעים האלה בעזרת הטכנולוגיה החדישה בעולם (דיווחים מהשעות האחרונות מדברים על טבח של עשרות תושבים בא-שוג'אעיה).

זה לא משכנע אף אחד, להוציא כמה רפובליקנים עשירים בגבעת הקפיטול. זה אכן נורא שטרוריסטים עלולים להתגנב מתחת לרגליך ולתקוף אותך בשנתך. אבל מה שישראל עושה מן האוויר, באלפי גיחות ובאלפי טונות של פצצות, החמאס עושה מתחת לקרקע, באמצעים פרימיטיביים ובממדים זעירים, בהשוואה הסופית. את האסימטריה הזאת רואה כל העולם על מסכי הטלוויזיה שלו, יום יום – חוץ מהישראלים. עד כאן בעניין ה"חד-צדדיות".

* * *

[הערה: הבלוג הזה ימשיך לסקר באופן "חד צדדי" אירועים שמושתקים בתקשורת הישראלית או מוצגים באופן שקרי. אני מבין שיש קוראים שלדעתם חשוב הרבה יותר לדבר על החמאס ופשעיו, כל הזמן ובכל מקום, ויש גם קוראים שלדעתם חשוב הרבה יותר לדבר על השמאל, על מה שהשמאל לא מדבר עליו, על עידן לנדו, על העיוותים הנפשיים שגורמים לו לדבר רק על פשעי ישראל, על העיוותים הנפשיים שגורמים לו לפסול כל דיון אחר, וכן הלאה והלאה. אין לי בעיה עם הדעות האלה כל עוד הן אינן משתלטות על השיח בבלוג הזה. את הבלוג לא פתחתי כדי לדבר על עצמי או על השמאל, על העדפותי או סלידותיי; עניינים נרקיסיסטיים שאין בהם כל תועלת פוליטית. יש די והותר עיתונאים ובלוגרים שדשים בנושא הזה יומם ולילה; אנא פנו אליהם. אני, מול ערימה של 80 ילדים מתים, יכול לדבר על דבר אחד בלבד. ומי שהערימה הזאת לא מספיק מעניינת אותו, שיילך לחפש בידור במקום אחר. שמעתי שפתחו סינמה חדש בשדרות]

אתמול בשעה 7 בערב הגיע אחמד סולימאן סהמוד, פעיל הזרוע הצבאית של חמאס, לבקר את בית משפחת אבו ג'אמע בשכונת בני סוהילא, צפונית מזרחית לחאן יונס. זהו בית בן 4 קומות שבו התגוררה כל המשפחה המורחבת.

סהמוד היה מטרה לחיסול; על כן כל שוכני הבית, שבדיוק הסבו לסעודת האיפטאר, לשבירת צום הרמדאן, גם הם היו מטרה לחיסול, "נזק אגבי". טיל אחד של אף-16 קטל 25 בני משפחה. ואלה שמותיהם:

1. פאטמה אחמד אבו ג'אמע, בת 60
2. סבאח אבו ג'אמע, בת 35
3. רזאן תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בן 14
4. ג'וודת תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בן 13
5. איה תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בת 12
6. היפאא תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בת 9
7. אחמד תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בן 8
8. מייסאא תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בת 7
9. תאוופיק תאוופיק אחמד אבו ג'אמע, בן 4
10. שהינאז וליד מוחמד אבו ג'אמע, בת 29, בהריון
11. פאטמה תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בת 12
12. איוב תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בן 10
13. ריאן תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בן 5
14. רינאת תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בת 2
15. נוג'וד תייסיר אחמד אבו ג'אמע, בת 4 חודשים
16. יאסמין אחמד סלאמה אבו ג'אמע, בת 25, בהריון
17. ביתול בסאם אחמד אבו ג'אמע, בת 4
18. סוהילה בסאם אחמד אבו ג'אמע, בן 3
19. ביסאן בסאם אחמד אבו ג'אמע, בן 6 חודשים
20. יאסר אחמד מוחמד אבו ג'אמע, בן 27
21. פאטמה ריאד אבו ג'אמע, בת 26, בהריון
22. סאג'דה יאסר אחמד אבו ג'אמע, בת 7
23. סיראג' יאסר אחמד אבו ג'אמע, בן 4
24. נור יאסר אחמד אבו ג'אמע, בת 2

שני הרוגים נוספים:

25. חוסאם חוסאם אבו קיינס, בן 7 (נכדה של פאטמה)
26. אחמד סולימאן סהמוד, בן 34 (פעיל חמאס)

("בצלם", תחקיר ראשוני, 21.7.14)

* * *

בית החולים שיפא, עזה, 20.7.2014. צילום: אז אל-זאנון, איי-פי-איי. הסיפור מאחורי התמונה – כאן.

* * *

שלושה שירים מאת מאיר ויזלטיר ("דבר אופטימי, עשיית שירים")

אבל יש דברים שניתן לסמוך עליהם

איוב יכול לסמוך על ידידיו
שבבוא יום המכאוב יקפצו לביקור, ישאלו
בראשים נטויים שאלות של כובד-ראש,
יתנו ביטוי נאות לצדקת העולם, יחפשו
בסקרנות בריאה השתלשלות סיבתית.
הם ישכילו לבאר
את פצעיו של איוב מתוך מעשיו:
הם ישלימו זה את דברי זה,
ואם יסתבכו בחזרות אחדות,
הריהם ידידים ולא צוות-ניסוח.
יכול איוב להיות סמוך ובטוח
שיבואו גם להלוויתו.
ובאשר להתאוששות פתאום, מדהימה במקצת
מי ישמח יותר מהם?
הם יקבלו את ההזמנה ויביאו שמפניה.

* * *

בעדת רשעים המוות מתגלה באור אחר,
עליז יותר.
מתים כמקקים תלושי גפים
מעוררים רחמי סלידה,
לא פיק-ברכיים,
לא זרמים בלב.
הלב מים עומדים.
כן, בעדת רשעים
יש אגם מצטלל
ומשקף רגוע, בעל כרחו,
רצח שפל בסכין קהה על שפתו.

* * *

מצב

המדבר מדבר אל בני-אדם,
והשאלה אם נותרו
בני אדם בתל-אביב
נשארת פתוחה:
השותק שותק בין הקירות
וקירות יש.
כל כך פשוט?

בני אדם חלקי-צדודיות, בלא אוזניים,
הם בני אדם או מוטציה?

בני אדם השומעים רק את עצמם
הם תחיית יצירי אגדה
אוכלי בשר זרועם?

בני אדם המצותתים לקול בטנם
הם יהודים או בעלי-אוב?

* * *

ובכן, עכשיו זה רשמי: מנהרות זה הצנטריפוגות החדשות. "יכולת שיגור" – זה כבר פאסה. במשך שנים נופף מולנו נתניהו באיום האיראני, ובוקר בהיר אחד קמנו ו… פוף: נעלם האיום. לפחות נעלם מנאומיו של ראש הממשלה. אז הגיעה שעתה הגדולה של "יכולת השיגור" של רקטות לישראל – בידי חיזבאללה והחמאס. היכולת הזאת קיבלה ממדים שטניים בהסברה הישראלית והצדיקה כל עוול ופשע נגד אלפי אזרחים חפים מפשע בלבנון ובעזה. אבל גם הלימון הזה נסחט עד תום, ובינינו – בלי תוצאות מרשימות: יכולת השיגור של חיזבאללה וחמאס רק משתפרת ממבצע למבצע. או אז נקראו אל הדגל המנהרות על שלל צאצאיהן: מנהרות הברחה, מנהרות טרור, מנהרות נפץ, מנהרות שיגור, ולאחרונה – מנהרות התקפיות.

זה הסדין האדום החדש, והציבור הישראלי – סתגלן וקל למידה כתמיד – שש להסתער גם עליו בחימה שפוכה. ההסתערות סוחפת-כל, רב-ערוצית, אינטנסיבית ומענגת כל כך, עד שנשכח הלקח העקבי מן ההסתערויות הקודמות: מאחורי הסדין האדום יש אוויר ריק.

זאת דינמיקה מרתקת; קיראו את הפוסט המצוין של דני בר-און, שמעלה את כל השאלות הנכונות. אני רוצה להמשיך ולשאול על המנהרות, שנייה לפני שהן הופכות לפרה קדושה שאין לפצות פה מולה.

נקודת ההתחלה שלי היא פוסט נרחב שכתבתי לפני שנתיים וחצי על יחידת יהל"ם של חיל ההנדסה ומעלליה ב"עופרת יצוקה" ועד ימינו. חלק אחד באותו פוסט התייחס למאמצים הרבים שצה"ל משקיע, הן טכנולוגית והן מבצעית, בהכשרת היחידה הזאת ל"לוחמת מנהרות". אני מדגיש את הביטוי "לוחמת מנהרות", להבדיל מ"איתור מנהרות" או "השמדת מנהרות", שהם במוקד העניין בעת הזאת. זה לא אותו דבר, למרות שבסוף ניווכח שהמסקנות בשני המקרים אינן שונות מהותית.

כך כתבתי אז:

הדוגמאות הבולטות בעידן המודרני הן המנהרות שחפרו הסינים בראנזוהאנג נגד היפנים במלחמת סין-יפן השנייה, והמנהרות שחפר הוייטקונג נגד האמריקנים במלחמת וייטנאם. בשני המקרים נקלעו האמפריות למלחמת התשה מתסכלת מול אויב חמקמק ששלט בשטח הרבה יותר טוב מהם והסב להם אבידות כבדות באמצעות מילכוד והנחת מטענים נסתרים. על מחוז קוּ-צ'י בוייטנאם, שהוייטקונג חפר ורישת מתחתיו עיר תת-קרקעית שלמה, הסתער הצבא האמריקני כמה פעמים. במבצע קרימפ (ינואר 1966) הומטרו על קו-צ'י 30 טון פצצות ושוגרו לשם 8,000 חיילים; במבצע סידר פולז (ינואר 1967) תקפו את קו-צ'י 30 אלף חיילים אמריקניים; ב-1969 שוב הופצץ כל המחוז בהפצצות שטיח כבדות. בסופו של דבר האמריקנים לא יכלו ללוחמי המנהרות של קו-צ'י, ואלה ניצחו במלחמה.

המתכננים והמפקדים של יחידת יהל"ם יודעים את כל זה, מן הסתם. בלי ספק הם חושבים שאצלנו זה יהיה אחרת. לנו יש טכנולוגיה מתקדמת (שולחים רובוט מצלמה למנהרה ורק אז יורדים אליה!); לנו יש תורת לחימה מסודרת; חומרי נפץ חדשניים; וכן הלאה והלאה. אני מניח שבכל דור ודור, האמפריה שניצבה מול לוחמי המנהרות אמרה לעצמה: אצלנו זה יהיה אחרת. אנחנו מתקדמים יותר, חכמים יותר.

ובכל דור ודור, לוחמי המנהרות אמרו לעצמם: לנו אין ברירה. זאת האדמה שלנו. עכשיו אנחנו מתחתיה, אבל בסופו של דבר הכובש יוותר ויעזוב אותה. אז נעלה שוב למעלה.

מה צה"ל מחפש מתחת לאדמה בדרום לבנון ובעזה? יש שם כבר אלפי מנהרות, תשתית מסודרת להעברת סחורות ותחמושת. הן עובדה קיימת; שום כוח צבאי שבעולם לא ימחק אותן. האם צה"ל מתכנן הפצצות שטיח מסיביות על כל השטח המיושב בעזה? כדאי שנדע על זה מראש. לכל היותר ניתן לפוצץ חלקים מבודדים של כמה מנהרות, טיפה בים. אין סיכוי להגיע לכל מאגרי התחמושת שחבויים שם, וכל עוד מתקיימות המגבלות על הכנסת חומרי גלם לעזה, ובעיקר המגבלות על ייצוא סחורות ממנה, יש צורך אזרחי אמיתי, ולא רק צבאי, להמשיך להפעיל אותן. החיים חזקים יותר מהכל.

כן, המנהרות משמשות להתעצמות צבאית. בשפת התעמולה הרשמית בישראל, צבירה מטורפת של נשק נקראת "בניין כוח" כשהיא בצד שלנו, ו"הברחת נשק" כשהיא בצד שלהם. זה סכסוך מזוין, לא? מה מצפים שם במטכ"ל, שהפלסטינים יבריחו דרך המנהרות חוברות תשבצים ופונפונים מצמר – בזמן שישראל מתחמשת עד לשיניה בעוד ועוד ועוד ועוד מערכות נשק שעלויותיהן ורמת ההרס שהן ממיטות עולות על כל דמיון?

ככה זה בסכסוך מזוין. האויב מתחמש, מתאמן, ומטמין מארבים. יש לנו בעיה עם זה? אולי הגיע הזמן להתחיל לשקול דרכים לא-אלימות להפסקת האלימות. כל עוד הסכסוך אלים, אפשר להפסיק להזדעזע כל יום מחדש מכך שהאויב שוקד על הצטיידות בנשק.

הדברים האלה נכונים גם כיום. הפונקציה העיקרית של המנהרות בעזה היא הברחת סחורות ונשק לתוך הרצועה. הניסיון הישראלי למגר את התופעה הזאת נועד לכישלון מהסיבות שמניתי לפני שנתיים וחצי, ואכן, בימים אלה מתברר עד כמה ישראל היתה רחוקה מהשגת היעד הזה.

אבל משהו התחדש, וצריך להתייחס גם אליו. אלה המנהרות ה"התקפיות", או חוצות הגדר, שדרכן ניסו וגם הצליחו לוחמי חמאס להתגנב אל שטח יישובים ישראליים במטרה לבצע שם פיגועים. האפשרות הזאת מעוררת חלחלה, באופן מובן, והדעה הרווחת היא שיש לעשות הכל על מנת לאתר ולהשמיד אותן בהקדם האפשרי.

לפני שאכנס לעובי הקורה, רצוי להבחין כבר עכשיו שההסברה הישראלית לא מבזבזת רגע, ולמעשה הפכה את קיומן של המנהרות חוצות הגדר לעילה הכמעט בלעדית של המבצע. בשעה זו הפרשנים כבר מגדירים את מטרת המבצע כ"חיסול המנהרות". כך מבצרים קונצנזוס תוך כדי תנועה, וכך גם גוזרים אלם על כל מי שמעז לפקפק בו. שכן מה נעשה כשנגלה שגם היעד החדש שהוגדר למבצע אינו בר-השגה, כמו כל היעדים של המבצעים הקודמים בעזה?

אה, כן . נגדיר יעד חדש ונצא לעוד מבצע. בזה אין לי ספק. לעת עתה אני רוצה להתרכז ב"חיסול המנהרות".

המנהרות בעזה

לישראל יש "בעיה" עם המנהרות כבר… לא תאמינו, משנת 1990. שני עשורים וחצי. במרוצת השנים, ובמיוחד לאחר הטלת המצור על עזה, הפכו המנהרות למרכיב מרכזי בכלכלה ובהתעצמות הצבאית של הרצועה. בשיאן, היו בעזה כ-1,200 מנהרות, רובן לכיוון סיני. בשנים האחרונות הכריז המשטר המצרי מלחמת חורמה עליהן והרס את רובן. בישראל מעריכים כיום את מספר המנהרות בעזה בעשרות רבות. זהו מערך מבוצר שנבנה בהשראת רשת המנהרות של החיזבאללה בדרום לבנון. הוא מאורגן ונשלט מלמעלה כפרוייקט צבאי לכל דבר.

בימים האחרונים עולה לכותרות שוב ושוב "המחדל": העובדה שלאחר שנים של התראות וגם של בחינת חלופות, משרד הביטחון טרם הצליח למצוא פיתרון טכנולוגי לבעיית הזיהוי המוקדם של מנהרות. שורה של מומחים בגיאופיסיקה מתייצבים בתקשורת, כולם חכמים וחלקם גם מספיק חכמים כדי להחזיק במניות שיזנקו פלאים עם מתן הזיכיון למערכת איתור המנהרות, וכולם מפנים אצבע מאשימה ל"גרירת הרגליים" של משרד הביטחון. האמת היא שהאתגר הטכנולוגי אינו פשוט בכלל; הרעיונות נעים בין הנחת סיבים אופטיים תת-קרקעיים, מכ"מים גיאולוגיים, מדידות גרביטציה, "האזנה" סייסמית, ומגיעים לכדי כרייה של תעלה באורך 70 ק"מ מסביב לרצועה והטמנת מכ"מים בתוכה.

העלויות, בכל מקרה, מגיעות למיליארדי שקלים.

מה שחשוב הוא שאין בנמצא אף מערכת גיאופיסית לאיתור המנהרות בעזה, שלא לדבר על מערכת שניתן כבר להכניסה לשימוש מבצעי בזמן הקרוב. המשמעות היא שבשנתיים הקרובות, לכל הפחות, צה"ל ימשיך להתבסס על השיטה הקיימת – מודיעין ותצפיות. כפי שראינו במבצע הנוכחי וגם כפי שעולה מעדויות של פועלים שהשתתפו בכריית מנהרות, השיטה הזאת לא עובדת. קל מאד להסוות את העבודה על מנהרה, קל להסוות את פתחי הכניסה והיציאה, והפלסטינים כבר רכשו מומחיות בנושא.

הבעיה החמורה יותר היא שגם אם המאמצים שמרכזת עכשיו מערכת הביטחון ישאו פרי בקרוב, גם אם תקציבי הענק שהמדינה עומדת להשקיע ב"כיפת ברזל נגד מנהרות" יתגשמו בדמות מערכת יעילה – בעית המנהרות לא תיפתר. ועל זה לא מדברים. זה טאבו.

קצב בניית המנהרות

עד לימים האחרונים, על פי הדיווחים, צה"ל חשף 31 מנהרות התקפיות והשמיד 11 מהן. כמה מנהרות כאלה יש? על פי הערכה גסה, עשרות. איתורן והשמדתן יסמנו, כך נראה, את תום השלב הקרקעי של "צוק איתן". זה ייקח זמן. ישראל תכריז על "השגת היעדים" ותיסוג.

ומה יקרה אז? כמובן, צה"ל יתחיל לחדש את מלאי הפצצות והטילים שלו, והחמאס יתחיל לחפור מחדש את המנהרות. ככה זה בין אויבים: הצדדים מנצלים כל דקה להתעצמות צבאית.

כמה זמן לוקח לבנות מנהרת נשק? על פי ההערכה הזאת (5 פועלים, 12 מטרים ליום) – שלושה חודשים. על פי הערכה אחרת (20 מטרים ליום) – אפילו פחות. בואו נניח תקופת התאוששות קצרה בעזה, ליקוק פצעים, לפני תחילת העבודות. בהערכה מאד מתונה אפשר להניח שמנהרות הנשק יושלמו תוך חצי שנה מסוף "צוק איתן".

כל המנהרות. ואולי יותר. כוח אדם הרי לא חסר ברצועה. וחומרי גלם? כפי שעמותת "גישה" חוזרת ומציינת, המצור הישראלי וההגבלות על הכנסת חומרי בנייה לא מנעו את בניית המנהרות; הן רק פגעו בשוק האזרחי. מי שמשלה את עצמו ש"עצירת המנהרות" תהיה חלק מתנאי הפסקת האש שתתגבש מוטב לו שיתפכח כבר עכשיו. כשם שישראל לא תפרק טייסת אף-16 ולא תוותר על 3.1 מיליארד דולר סיוע בטחוני מארה"ב כחלק מהפסקת האש, גם החמאס לא יוותר על זכותו לשקם את יכולת ההרתעה הצבאית שלו. מפקד יהל"ם לשעבר מודה במובן מאליו: "הם יחזרו לחפור בכל מצב".

בתוך חצי שנה לצה"ל עדיין לא תהיה טכנולוגיה לאיתור מנהרות. אבל השאלה היותר קריטית היא דרך הטיפול במנהרות שכן יאותרו. קציני צבא כבר הבהירו במהלך המבצע הנוכחי ש"לא ניתן להתמודד עם איום המנהרות בהפצצות מן האוויר". השמדת המנהרות ההתקפיות היתה למעשה העילה המבצעית לפלישה הקרקעית. פצצה שמוטלת ממטוס יכולה להשמיד את פיר הכניסה והיציאה של המנהרה אבל לא את כל אורכה. לשם כך יש צורך בחיילים שייכנסו פנימה.

מסקנה: תוך חצי שנה לכל היותר יימחקו "השגי" מבצע "צוק איתן" ותתחדש העילה לפלישה קרקעית לעזה.

הנה שוב תמצית הטיעון. (1) ברוב המקרים, צה"ל אינו יכול לאתר בזמן אמת בנייה של מנהרות נשק; (2) גם לו היה יכול, קצב הבנייה וזמינות המשאבים ברצועה הם כאלה שיבטיחו את חידושן של עשרות מנהרות בתקופה של חודשים ספורים עד חצי שנה; (3) הדרך היחידה להשמיד מנהרה היא באמצעות פלישה קרקעית לעזה (על כל הנלווה אליה – טבח אזרחים חפים מפשע וכו'); (4) על כן, מבצע "צוק איתן" ייכשל בהשגת יעדיו, כמו קודמיו, ורק יסלול את הדרך לסיבוב הבא.

צה"ל לא יפלוש לעזה בעוד חצי שנה. אבל היו סמוכים ובטוחים שהדיבורים על "שחיקת ההרתעה" ו"הפרת ההבנות" מצד החמאס כבר יתחילו לטפטף בחודשים הקרובים ויהפכו למבול תעמולתי בסוף פרק הזמן הזה. דעת הקהל תוכן, המחסנים יתמלאו, ותקציב הביטחון שוב ינגוס ברעבתנות בכל מה שטעון תיקון בחברה כאן. ישראלים צדקנים ימשיכו להטיח בזעם ש"החמאס מבזבז את כל הכסף שלו על בניית מנהרות במקום על שיפור תנאי החיים ברצועה", ובאותה נשימה יהנהנו בצייתנות כשמשרד הביטחון ישאב תקציבים נוספים מן השירותים החברתיים, כשהחינוך האפור ישגשג, בתי החולים יקרסו והדיור הציבורי ישבוק חיים. הסימטריה הגרוטסקית תחמוק מן העין. ובכל זאת יש הבדל אחד, לטובת תושבי עזה: אותם אף אחד לא שואל, השלטון הרודני של החמאס מוחץ את האופוזיציה וכך יכול לגזול כספי ציבור ללא חשש מחאה. אצלנו, "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", הציבור מתנדב מרצונו החופשי להיעקד על מזבח הביטחון.

והפוליטיקאים? אלה ימתינו לשעת הכושר. פיגוע טרור. סימני אחדות פלסטינית. לחץ מדיני בלתי נסבל. ואז הם יתנו את פקודת האש. התקשורת, כמו תמיד, תעמוד בצד ותריע ל"יכולת האיפוק" ו"שיקול הדעת" של ראש הממשלה.

טכנולוגיות לניהול סכסוך

המנהרות ההתקפיות הן אכן איום אמיתי על חייהם של תושבי הדרום. בסוף השבוע דווח שחרדת המנהרות הניסה 85% מתושבי היישובים שצמודים לגדר. זהו איום שיש להסירו. אבל אין דרך צבאית להסיר את האיום הזה – אפילו לא לטווח של חצי שנה. כל מה שניתן לעשות הוא להקיז דם ומשאבי עתק בפעולות שתוצאותיהן נשחקות עד דק בתוך חודשים ספורים.

את זה צריך לומר ביושר, ואת זה אף אחד במערכת הפוליטית לא יעז לומר. כיוון שהמשמעות של אמירה כזאת היא שיש מגבלות על האפקטיביות של הכוח הצבאי הישראלי (מעבר למגבלות המוסריות, נישה של "סמולנים" שנובחים בזמן שהשיירה עוברת). ויש בעיות מדיניות שאין להן פיתרון צבאי. שוב, אוקסימורון תודעתי עבור ההנהגה הישראלית ורוב הציבור.

הבעיה רחבה יותר ומקיפה מגוון שלם של טכנולוגיות צבאיות שנכנסו לשימוש בישראל כתחליף לחשיבה מדינית. זה התחיל בחומת ההפרדה ומגוון כלי השליטה והניטור שעוטפים אותה, והמשיך בשימוש הגובר והולך במל"טים ורובוטים אחרים ללחימה מול האויב, והגיע עד מערכת "כיפת ברזל". הלוגיקה תמיד אותה לוגיקה: מינימום חיכוך עם האויב, מקסימום שליטה והרג, והכי חשוב: "מרחב נשימה" או "מרחב תמרון" לפוליטיקאים.

שימו לב כמה פעמים חזר הביטוי הזה בתקשורת כשדובר בשבחי "כיפת ברזל"; שימו לב גם שהמרחב המדובר אינו חל על היישובים הצמודים לגדר, עליהם "כיפת ברזל" איננה מסוגלת להגן. אמור מעתה: אפשר לנשום עוד קצת כי תושבי המרכז מוגנים, לא כי תושבי גוש אשכול מוגנים.

ולשם מה דרושה הנשימה הנוספת? מה ישראל עושה בזמן התמרון ש"כיפת ברזל" מספקת לה? שוב, שאלות שאינן נשאלות. אף כי התשובה די ברורה: מסלימים את הסיבוב הנוכחי ומתכוננים לסיבוב הבא. כך יוצא, פרדקוסלית, שמערכת הגנתית לכאורה כמו "כיפת ברזל" הופכת לאביזר התקפי בארסנל הישראלי. הצלחתה הפנומנלית להוריד את רמת הנפגעים בעורף הישראלי כמעט לאפס מחקה ממשוואת הכוחות הפוליטית גורם אחד, רב עוצמה, שתמיד לחץ על הפוליטיקאים לסיים את עסקי הדמים שלהם במהירות האפשרית: מחאת הקורבנות בצד הישראלי וזעקת ההורים השכולים. מי שמכיר את הסטורית המחאה נגד מלחמת לבנון הראשונה ונגד השהייה ברצועת הביטחון יודע שמדובר בגורם משמעותי. ככל שהאבידות בצד הישראלי מתמעטות יותר מעימות לעימות, כך יש לדרג המדיני יותר "מרחב תמרון" להמשיך בלחימה ולזרוע הרס רב יותר בצד הפלסטיני. האבידות שם הרי לא יוציאו את הישראלים אל הרחוב.

אם נחזור לחומת ההפרדה, גם היא, לכאורה, חסכה בחיי אדם בטווח המיידי והורידה דרמטית את כמות הפיגועים בתוך ישראל. אבל במקביל היא יצרה מציאות איומה עבור מאות אלפי פלסטינים שנושלו מאדמתם, או נותקו ממקורות פרנסתם, או מבני משפחותיהם, והפכו להיות "תושבים ארעיים" על אדמתם מימים ימימה. כל אלה הם "נזקים אגביים" בעיניים ישראליות, אך הם חוזרים אלינו כבומרנג כל הזמן בצורות שונות: פיגועים מזדמנים, מהומות המוניות, הקצנה בדרכי המחאה הפלסטיניות, בידוד מדיני ועוד.

(קריאות מהקהל: "אז מה, היית מעדיף בלי חומת הפרדה? בלי "כיפת ברזל"? היית מעדיף שכולנו נתפוצץ פה בשביל הצדק שלך?" לא. בכלל לא. אבל חכו עם זה רגע).

הבעיה היא מושגית

הבעיה נעוצה במושגים שבהם ישראל מנסחת לעצמה את הסכסוך עם הפלסטינים. המושג הבסיסי הוא שליטה, וממנו נגזרות כל האסטרטגיות. הרעיון שחייבים לשלוט בפלסטינים, הן בגדה המערבית והן בעזה, כל הזמן ובכל תחומי החיים, אינו מרפה מן ההנהגה הישראלית ומחלחל עד לאחרון הפקידים במנהל האזרחי. כשזאת מסגרת ההתייחסות, נותרות על השולחן רק שאלות תועלתניות: האם מנגנון א' יעיל יותר או פחות ממנגנון ב' בשימור השליטה הישראלית?

אכן, אם השליטה בפלסטינים היא חזות הכל, חומת ההפרדה ו"כיפת ברזל" הם פתרונות מצוינים. שניהם מבטיחים מינימום פגיעות בנפש בצד הישראלי תוך כדי הענקת "מרחב תמרון" לדרג המדיני והצבאי, שמנצלים אותו להעמקת השליטה בפלסטינים. הנקודה העיוורת של ישראל בסיפור הזה הוא שדינמיקת השליטה והניהול הטכנולוגי של הסכסוך רק מעמיקים את האיבה ההדדית ואף את חוסר היכולת להבין את הצד השני. הישראלים ב-2014 כל כך רחוקים מעולמו של הפלסטיני, כל כך מנותקים מן היומיום שלו – ושוב, תודה לתקשורת על ההתעלמות העקבית מן המתרחש בעזה כשלא יורים ממנה טילים – שכל דבר שיגידו להם על הפלסטינים ייקלט על נקלה. מן הצד השני, הפלסטינים שסופגים את נחת זרועה של טכנולוגית הכיבוש הולכים ומאבדים תקווה שאי פעם ישראל תיאות להגיע איתם להסדר שמבוסס על כבוד ושוויון הדדי. נסו למשל לדבר אל ליבם של תושבי שכונת א-שוג'אעיה, שחיל האוויר הפציץ אותה ב-120 פצצות של טון במשך שבוע או פחות. נסו להגיד להם שבעצם רוב הישראלים רוצים לחיות בשלום.

שמעתם נכון. 120 פצצות של טון כל אחת על שכונת מגורים מאוכלסת בצפיפות, שתושביה חוזרים ואומרים – אך אין מי שיקשיב בצד הישראלי – שאין להם לאן להתפנות. וזה רק מה שהיה לפני הכניסה הקרקעית לשכונה. עיצמו את עיניכם לכמה שניות ודמיינו איך תיראה השכונה שאתם גרים בה אחרי 120 פצצות טון מן האוויר.

מכירים את הפתגם החכם, "כשיש לך רק פטיש ביד, כל בעיה נראית כמו מסמר"? תחשבו לבד מי כאן המשל לישראל, מי לצה"ל ומי לעזה. דוקטרינת ה"שליטה בכל מחיר" גובה מחיר עצום מן החברה הישראלית, אבל ההבט המבהיל ביותר שלה הוא יכולת ההנצחה העצמית. הפתרונות שהיא מציעה יוצרים מציאות שמחייבת עוד ועוד פתרונות מסוג כזה. אם הניתוח שהצגתי כאן לפרוייקט ביעור המנהרות הוא נכון – מדובר בפרוייקט שנועד לכישלון. הדבקות בו פירושה עוד ועוד תקיפות הרסניות בעזה, עוד ועוד זרעי איבה ופורענות לדורות ההמשך. הזרעים האלה ינביטו, בלי ספק, שיטות לוחמה מתוחכמות ואכזריות יותר מצד החמאס, ואלה יצריכו שוב פתרונות צבאיים יצירתיים מצד ישראל. ככל שהכדור מתגלגל, נשללות ביתר תוקף כל האופציות שאינן צבאיות, ולצידן אפילו אופציות צבאיות מתונות הופכות בלתי רלבנטיות.

כך פועל הגיון ההסלמה. הוא נראה בלתי נמנע מבפנים (גם אוגרים שרצים בלי הפסק על גלגל בכלוב חושבים, מן הסתם, שאם יפסיקו הם יספגו חבטות כאלה נוראיות שזה לא משתלם). מי שלכוד בו לא יכול לדמיין פתרון שאינו מנוסח במונחי העימות העכשוויים. הם יורים טילים? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא מערכת הגנה מטילים. הם חופרים מנהרות? אז ודאי שהפתרון היחידי שניתן להעלות על הדעת הוא הקמת יחידות צבאיות שמתמחות בלוחמת מנהרות. כל צעד נראה טבעי, כל מסקנה מתחייבת.

רק התוצאה הסופית, משום מה, מצטיירת כאבסורד מוחלט.

בואו נדבר על… המממ… הרווחים

טכנולוגיית ניהול הסכסוך היא עסק גדול, ויש בו הרבה כסף. לישראלים לא נעים לדבר על הכסף הזה; קצת כמו לחטט בחשבון הבנק הפרטי של מנתח לב שמציל חיים מדי יום ביומו. אבל עסקים גדולים וכסף גדול הם משתתפים בלתי נמנעים במשחק הפוליטי, ומי שרוצה להבין אותו עד תום לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהם. העובדה ש"כיפת ברזל" מצילה חיים לא סותרת את העובדה שיש לא מעט גורמים שמרוויחים ממנה יפה מאד, וככל שהשימוש המבצעי בה מתרחב – כך הם מרוויחים יותר.

מערכת "כיפת ברזל", למי שלא יודע, חיה ונושמת על כספים אמריקאיים – תקציב ייעודי להגנה מפני טילים שמתווסף לסיוע הבטחוני הרגיל (האחרון עומד על 3.1 מיליארד דולר לשנה). עד היום מימנה ארה"ב את "כיפת ברזל" ביותר ממיליארד דולר, ואת כלל הפרוייקטים להגנה מפני טילים (כולל החץ ו"שרביט קסמים") ביותר משני מיליארד דולר. רק לפני 10 ימים אישר הסנאט תוספת של 351 מיליון דולר ל"כיפת ברזל"; לא יצא שבוע, ושר ההגנה האמריקאי ביקש מהקונגרס תוספת נוספת, של 225 מיליון דולר, למלא את המחסור שנוצר בעקבות מבצע "צוק איתן".

במלים אחרות, "כיפת ברזל" היא פרוייקט אמריקני-ישראלי משותף. אמריקה נותנת את הכסף, ישראל את הפיתוח והניסיון המבצעי. הכספים הגדולים שזורמים מוושינגגטון לרפא"ל ולאלביט מלמדים הרבה יותר על האינטרס האמריקני במזרח התיכון מכל הצהרה חלולה של מזכיר המדינה. האם יש לארה"ב אינטרס לחולל מהפך במזרח התיכון – מהפך כזה שיהפוך את "כיפת ברזל" היקרה (כל סוללה עולה בין 50-60 מיליון דולר, כל טיל מיירט כ-100 אלף דולר) למיותרת? זה כמו לשאול האם יש למישהו אינטרס לזרוק במתכוון הון עתק לפח הזבל (עוד על השאלות שמעורר הסיוע האמריקני לישראל, ראו כאן).

יצרניות הנשק הישראליות מתפרנסות יפה מן הסכסוך. הרווחים באים בשתי קומות. בקומה ראשונה – המכירות לצה"ל. בקומה השניה – המכירות לצבאות זרים, שמתבססות על התוצאות המוכחות ב"שדה הניסויים" שנקרא רצועת עזה. אין פרסום יעיל כמו טבילת אש אמיתית. אבל הסיפור רחב הרבה יותר ואי אפשר לגעת אפילו בקצה קצהו כאן. נתח עצום של ענף ההיי-טק הישראלי תורם במישרין או בעקיפין לטכנולוגיות ניהול הסכסוך. קיראו את מאמרו מאיר העיניים של יותם פלדמן בנושא. המרוויחים הגדולים הם כמובן בעלי המניות, אבל סכומי העתק מחלחלים מטה ולמעשה מפרנסים עשרות אלפי משפחות בישראל. גם זאת עובדה שראוי להישיר אליה מבט כאשר משמיעים את התלונות השגרתיות על ה"הפסדים למשק" בזמן מלחמה: כשאתה מפסיד, מישהו אחר מרוויח. כלים שלובים. יש להניח שישראלים רבים שמרוויחים את לחמם מתרומה הנדסית או חישובית לטכנולוגיות ניהול הסכסוך הישראלי תופסים את עצמם, בשעות שאחר העבודה, כאנשים מתונים ושוחרי שלום. חומת ההפרדה, כידוע, עוברת גם בתוך הנפש.

המטרה שלי בהצפת כל העובדות האלה היא פשוטה. אין כאן בכלל טענה שהחברה הישראלית, או לפחות חלקים ממנה, שוקדים על קונספירציה זדונית להנצחת הסכסוך על מנת להמשיך ולשלשל מזומנים לכיסם. הדברים כמעט אף פעם לא עובדים כך, אלא באורח פרוזאי יותר, שכבר מרקס תיאר בתמציתיות: ההוויה קובעת את ההכרה. אם הוויתך ממוקדת בעשייה שמשרתת את הכיבוש, אם עבודתך מייצרת נכסים רעיוניים או חומריים שבזכותם ניתן להמשיך בו בקלות יתירה ובאפס נפגעים בצידנו – סביר מאד להניח שההוויה הזאת עומדת מעבר לכל ספק בעיניך; היא מוצדקת לא פחות מזריחת השמש ושקיעתה. וכך לא יעלה על דעתך לפעול באופן שיחתור תחת ההוויה הזאת, יערער עליה וינסה לשבש אותה. אנשים, קהילות וקולקטיבים פועלים קודם כל לשימור עצמי ולהמשכיות. כך הם פועלים; מה הם אומרים – זה פחות חשוב.

וכך, מסלול מדיני שפירושו חיתוך דרסטי בהוצאות הביטחון; שפירושו הוצאת טכנולוגיות יקרות משימוש שוטף; שפירושו הסטת משאבים לאומית מהשקעה בטכנולוגיות של ניטור ושליטה לכיוונים אחרים לגמרי – פירושו גם, בד בבד, מסלול מדיני ששומט את הקרקע מתחת לפרנסתם של עשרות אלפי ישראלים (ובמשתמע, בטחונם הכלכלי של מאות אלפי נפשות). אי אפשר לאותם אנשים לתמוך במסלול כזה באופן פעיל (ולא רק הצהרתי), אי אפשר להם לשתף פעולה עם עתיד שגוזר עליהם חרדה כלכלית. כמו שעמירה הס כתבה פעם, "שלום לא משתלם".

במלכוד הזה ישנם כל היסודות של טרגדיה: גורל אובדני ידוע מראש, וחוסר מודעות גמור של הגיבור לתפקידו שלו בהגשמת אותו גורל. מול עינינו, בשעה זו, מתחלף הגיבור של "כיפת ברזל" ואת מקומו תופס הגיבור של "איתור מנהרות". מיטב המוחות בתעשייה הישראלית כבר שוקדים על "הפיתרון" המיוחל; אותו פיתרון שיחולל את הבעיה שיורשיהם ייאלצו לפתור, כך הלאה והלאה והלאה.

אי אפשר בלי לסיים ב"אז מה אתה מציע?"

השאלה הזאת היא מוקש שרבים בשמאל עלו עליו ועקבותיהם לא נודעו. המוקש הוא לא בעצם הלגיטימיות של השאלה; אין לגיטימית ממנה. המוקש הוא במה שבא אחרי התשובה הראשונה, והשניה, והשלישית, ואז מתברר שבעצם השואל פוסל מראש כל תשובה אפשרית ואינו פתוח לשכנוע.

לכן, כדאי מראש להיפרד באדיבות מכל מי שסבור שאסור בשום פנים ואופן לדבר עם החמאס כי (מחק את המיותר): אמנת החמאס קוראת להשמדת כל היהודים / המוסלמים אף פעם לא יקבלו אותנו כאן / אי אפשר לסמוך על הסכמים עם ערבים / שמעתי אתמול נאום אנטישמי של אימאם מזוקן בדיר אל-בלח / תראה תראה מה הם שרים בקליפ הזה / וכו'.

השורות הבאות אינן מיועדות לאנשים מן הסוג הזה. הן מיועדות לישראלים שמוכנים להניח שלצד אנשי חמאס פנאטים יש גם פרגמטיים. ממש כשם שלצד פוליטיקאים, אנשי דת וציבור ישראלים, שמצהירים בגלוי על רצונם לבצע טיהור אתני או רצח עם בעזה, ישנם גם אחרים.

בעצם כל שנדרש ממך להכיר בו הוא שבעזה חיים אנשים לא כל כך שונים ממך. גם הם רוצים לחיות בשקט ולא להיות מופגזים כל הזמן. גם הם רוצים לאהוב וליצור ולטייל וליהנות מסרט או שיר טוב. וגם הם מוכנים לעמוד במילתם אם יקבלו בתמורה את מה שהם צריכים.

על כן התשובה לשאלה "אז מה אתה מציע?" פשוטה מאד, טריוויאלית (אולי לכן היא נדמית כתרמית לקנאי הימין): לדבר, להקשיב, ולחתום על הסכם. הנה כמה אנשים שאומרים את מה שאמרתי עם קצת יותר מילים ונימוקים (כאן, כאן, כאן וכאן). קיראו אותם. הנה מומחה רציני שטוען מזה שנים שצריך ואפשר לחתום על הסכם עם החמאס. הסכם יכול להיות כל דבר מהפסקת אש זמנית, דרך רגיעה שמתחדשת מדי כמה חודשים, ועד להסכם שלום מלא. כל האופציות פתוחות, אין טעם להתחייב עכשיו על אף אחת מהן, ולכן הדרישה להיכנס לפרטים בשלב הזה – כשמניין הגופות בעזה עולה כל הזמן – היא עוד מוקש חביב על הימין, שיש לעקוף.

שנים של התניה יצרו בישראלים פרנויה מטורפת מ"הפרת הסכמים" בידי הערבים. לפרנויה הזאת אין על מה לסמוך: שום צד ערבי להסכם שלום עם ישראל לא הפר אותו בפעולה לוחמתית. הסכם אוסלו, רק נזכיר, הופר בלי סוף בידי שני הצדדים, וממילא לא היה חוזה שלום שוויוני בין שתי ישויות מדיניות עצמאיות. בכל זאת הישראלי שואל: ואם הם יפרו את ההסכם?

נו, ואם הם יפרו? בוא נשאל אחרת. ואם המצרים יפרו את הסכם השלום שחתמנו איתם? מה נעשה? התשובה היא כמובן – איזו הפרה, על איזה רקע, מה הסיכון לאזרחי ישראל מן ההפרה, וכדומה. אם המצרים יתחילו לירות מחר על תל אביב, אין לי ספק שבתוך דקות ספורות חיל האוויר הישראלי יפגיז את קהיר. אם החמאס יעשה כך, גם הוא יספוג פעולת תגמול. הפעולה הזאת חייבת להיות פרופורציולית להפרה, ובניגוד למבצעים הרצחניים של ישראל בעזה בשנים האחרונות – היא תיהנה מלגיטימציה חובקת עולם (לא רק של נשיא ארה"ב, ספקית הנשק, אלא של כלל האומות). ואת השואל החרדתי צריך לשאול גם זאת: האם המצב הנוכחי, ללא הסכם שלום, מגן עליך יותר מאשר מצב שבו יהיה הסכם שלום? כנגד התקפי האמנזיה במהלך הדיון תמיד כדאי לשלוף את הדיאגרמה הזאת. בסופו של דבר, יגיח השד הקדמון – "אין מה לחתום איתם על הסכמים, הם לא יקיימו אותם", מה שמסווג בדיעבד את השואל בקטגוריה שמראש אין טעם להתווכח איתה.

רוב הישראלים חבולים נפשית, מוכי פרנויה. אני לא אומר את זה בציניות. גם הם קורבנות של אינדוקטרינציה; הטרור החמאסי זרע את הספק, אבל התעמולה הישראלית השקתה וטיפחה אותו ליער עבות שאין ממנו מוצא. אי אפשר להתמודד עם תסביכים נפשיים כאלה בדרך של טיעון רציונלי. יש מן הסתם דרכים אחרות, של ריפוי או אמפתיה. אני לא נוגע בהן כאן, ומראש מגביל את עצמי, במודע, אל המיעוט שבכל זאת פתוח לטיעונים רציונליים.

המיעוט הזה יכול להשכיל מתזכורת שסיפק לנו השבוע יונתן מנדל, תזכורת לקיומו של זרם פרגמטי בהנהגת החמאס:

"בשנת 1997, עשר שנים לאחר הקמתה [של תנועת החמאס, ע"ל], הציע לישראל מנהיג התנועה, השייח' אחמד יאסין, הסכם הפסקת אש (הודנה) ל-30 שנה. ההצעה הועברה מירדן, דרך המלך חוסיין, ומעולם לא נענתה. כשנתיים לאחר מכאן, הציע יאסין שוב הפסקת אש למשך 20 שנה בתמורה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 67' שבירתה מזרח ירושלים. ההצעה לא נענתה. לפי תחקיר של העיתונאי שלומי אלדר, 7 שנים לאחר מכן, בשנת 2006, העביר ראש הלשכה המדינית של חמאס חאלד משעל הצעה נוספת: הודנה בת 25 שנה בתמורה לסיום הכיבוש בגדה ובעזה. ההצעה לא נענתה. אחמד יוסף, יועצו המדיני של איסמעיל הנייה, אמר באותה השנה שתמורת סיום הכיבוש חמאס יהיה מוכן גם להפסקת אש של 60 שנה, ושהדורות הבאים שיגדלו יהיו אלו שיחתמו על הסכם השלום. ההצעה לא נענתה. בשנת 2007 העביר אותו יוסף הצעה להפסקת אש בלתי-מוגבלת תמורת שחרור כל האסירים הפלסטיניים ונסיגה לקווי 67'. ההצעה לא נענתה. בשנת 2014, לפני כשבועיים, ולפני הכניסה הקרקעית של צה"ל לעזה, הגיעה הצעה נוספת להפסקת אש לתקופה של 10 שנים. לראשונה, ההצעה לא כללה כתנאי נסיגה של ישראל לקווי 67' ושחרור כל האסירים הפלסטיניים, אלא רק את נירמול החיים ברצועה לרבות יציאה לדיג במרחק 10 ק"מ מהחוף, הבטחת פיקוח בינלאומי במעבר רפיח, ושחרור האסירים ששוחררו לפני שלוש שנים בעסקת שליט. גם להצעה זו ישראל לא נענתה".

והמנהרות? ו"כיפת ברזל"?

עם כל הביקורת שהשמעתי נגד מערכת "כיפת ברזל" ונגד המאמץ להשמיד מנהרות התקפיות, אני כמובן לא מציע להפסיק אותם כעת. הטראגיות של המצב הישראלי, כמו שציינתי, הוא שההנהגה המדינית-בטחונית ממלכדת את הציבור אל מצבים שבהם אין מנוס מפתרונות כאלה. במצבי הנוכחי, איני יכול להתנגד ל"כיפת ברזל", מערכת מצילת חיים שאולי גם הצילה את חיי שלי. איני יכול גם להתנגד למאמצים לאתר את כל המנהרות ההתקפיות ולאפשר לתושבי עוטף עזה חיים נורמליים.

הטענה שלי היתה ששני הפתרונות האלה, כל כמה שנכפו עלינו במצב הנוכחי, מנציחים ומקצינים מציאות של סבבי אלימות בלתי פוסקים. השקט שהם קונים בטווח הקצר יוצא בהפסד כללי בטווח הארוך – הפסד משני צידי הגדר, ובטווח שבעצם אינו ארוך כל כך (תדירות העימותים בעזה נעה בין שנתיים לשלוש). הם שוללים מאיתנו גם את היכולת לדמיין את האלטרנטיבה.

והאלטרנטיבה הזאת מסוגלת להגן עלינו הרבה יותר טוב. אלטרנטיבה של הסכם חתום בין שני צדדים שווים, עצמאיים, מבלי שצד אחד כופה על השני שום מנגנון שליטה ופיקוח, היא אלטרנטיבה ששני הצדדים יעשו ככל יכולתם לשמר ולקיים – כנגד יסודות לוחמניים בצד שלהם. בתרחיש הזה ישראל לומדת לחיות עם קיומם של מחסני נשק שאין לה שליטה על היקפם בעזה – ממש כפי שהיא למדה לחיות עם קיומם של מחסני נשק שאין לה שליטה על היקפם במצרים ובלבנון. ישראל לומדת לחיות גם עם מנהרות תקיפה, שאין לה יכולת אמיתית להשמיד עד תומן, ממש כפי שהפלסטינים לומדים לחיות עם מטוסי אף-16 שישראל מסוגלת להזניק תוך דקות אל מעל ראשם ושקוטלים משפחות שלמות בהרף עין.

בקצרה: ישראל לומדת לחיות תחת איום קבוע של שכן חמוש, כפי שאותו שכן למד לחיות תחת האיום של צה"ל – הגוף הכי חמוש וקטלני במזרח התיכון. אני אצטט את שאלתו של דני בר-און: "האם העובדה שחמאס החליט להפעיל עכשיו את המנהרות, שהיו מוכנות מבעוד מועד תקופה ארוכה, מלמדת כי חמאס אינו מונהג על ידי אנשים מטורפים שפועלים לפי דחפיהם האיסלאמיסטיים הקיצוניים, אלא דווקא מחזיק שלל כלים ומפעיל אותם באופן מושכל, בזמן המתאים לו – בדומה לישראל?"

ישראל תיאלץ, במוקדם או במאוחר, להיפרד מן הפנטזיה המטורפת הזאת, כאילו היא יכולה לשלוט ברמת החימוש של שכניה ובכך להפחית את האיום על תושביה. מסתבר שעם כל מבצעי הראווה של לכידת ספינות הנשק, הצליח החמאס לצבור טילים ארוכי-טווח מתחת לעיניים הבולשות-תמיד של המודיעין הישראלי. על חיזבאללה עדיף שלא נתחיל אפילו לדבר. מדינה מוטרפת-ביטחון והתעצמות צבאית כמו ישראל אינה יכולה לצאת מכליה עם כל משלוח טילים שמגיע לידיים ערביות. היא צריכה להתבגר ולהבין שהרתעה אמיתית משיגים בדרכים מדיניות (שוב שכחתם? הנה הדיאגרמה לשירותכם).

חמאס יפסיק לירות עלינו טילים ולהסתנן לישובינו תת-קרקעית לא מפני שהוא יחשוש שנשטח עוד שכונה בעזה או נבצע עוד טבח בתגובה. לא, לא, את כל זה אנחנו עושים ללא רחם, והוא ממשיך להילחם. חמאס יפסיק להילחם בנו אם הוא יבין שנצירת האש מועילה לו יותר מן השימוש בה: אם ההסכם שבידיו יבטיח לו נכסים חיוניים שיישמטו מידיו ברגע שיתחיל לירות. כרגע, ללא כל נכסים פוליטיים – אין לו סיבה להפסיק.

וכן, את המצור צריך להסיר עכשיו. באופן מוחלט.

* * *

ביום ה-17 למבצע "צוק איתן" עמד מספר ההרוגים הפלסטיניים על 848, על פי נתוני משרד הבריאות הפלסטיני, מתוכם 208 ילדים ו-82 נשים. לפי נתוני המרכז הפלסטיני לזכויות אדם, 81.5% אחוז מהם אזרחים לא מעורבים. הפוסט הזה נכתב ממש בשעה שבית חולים בבית-חאנון היה נתון תחת הפגזה ישראלית.

[עדכון מבוקר ה-26 ליולי: כבר 940 הרוגים]

ראוי להפנות זרקור אל הנזק העצום שהסבה המתקפה הישראלית למתקנים רפואיים, אמבולנסים וצוותים רפואיים בעזה. מרפאה אחת ו-14 אמבולנסים נהרסו כליל, 8 בתי חולים ו-7 מרפאות נפגעו בהפגזות ישירות וניזוקו קשות. 5 אנשי צוות רפואי נהרגו מאש צה"ל. ככל הידוע לי, צה"ל לא סיפק ולו הצדקה קונקרטית אחת לתקיפה של מתקן רפואי או אמבולנס מעבר לאמירה הכללית בדבר "מגן אנושי". לאמירה הזאת יש להתייחס כמסך עשן כל עוד לא הוכח אחרת, וזאת על רקע ספין בית החולים "אל-ופאא" (כאן וכאן אצלי וגם ב"עין השביעית"). קשה לחשוב על הוכחה בהירה יותר לאפסות הגמורה של חיי פלסטינים בעיניים הישראליות – עיניים שמצויידות בטכנולוגיה האופטית המשוכללת בעולם – מאשר הקלות הבלתי נסבלת של שיגור פגז אל בניין מלא פצועים וחולים.

* * *

[הערה: בעוד יומיים, ב-28 ליולי, אני טס לאירוע אקדמי שנקבע כבר לפני שנה ונופל דווקא בימים האלה. במשך 10 ימים לא אעקוב ברציפות אחרי הבלוג ולכן התגובות ייסגרו זמנית. אין צורך לומר שאני יוצא בלב כבד, ומרגיש כאילו אני טורק טלפון באמצע שיחה דחופה במיוחד. העבודה על הבלוג בשבועיים האחרונים אומנם התישה אותי אבל גם, באופן מוזר אולי, עודדה אותי במקצת. הדיאלוג עם המגיבים, כל כמה שהיה מתוח ומתסכל לפרקים, שירת נאמנה את המטרות שהבלוג הזה הציב לעצמו. תודה במיוחד לכל התורמים לבלוג].

חוזאעה (כתיב חלופי "חוזעה", "חיזעה" או "אח'זעה") הוא כפר בחלק הדרומי של רצועת עזה, ממזרח לחאן יונס, 500 מטר מגדר המערכת. מעברה השני של הגדר נמצא קיבוץ ניר עוז. בכפר יותר מ-10,000 תושבים (לפי ההערכה המירבית, 14,000) שעוסקים בעיקר בחקלאות.

היה. היה כפר. היו תושבים. עכשיו הכל עיי חורבות, מעשה ידי צה"ל. מדינת ישראל מחתה את המקום הזה מעל האדמה. עשרות ואולי מאות מן התושבים נקברו בהריסות. זה קרה לפני פחות מחודש, כלומר, לפני עידן ועידנים, ובטווח יריקה מן הגבול, כלומר, מעבר להרי החושך.

עכשיו שקט בחוזאעה. דממת מוות.

כאן אפשר לראות תמונה של חוזאעה, "לפני ואחרי", וכאן צילום פנורמה של 360 מעלות של תוצאות ההרס.

היו כל כך הרבה אירועים מחרידים במהלך מבצע "צוק איתן", כל כך הרבה משפחות שנקטלו ברפיח ובחאן יונס ובאשוג'אעיה, שלכאורה אין סיבה מיוחדת לקרב זכוכית מגדלת דווקא לכפר חוזאעה. טבח הוא טבח, בכל מקום. בכל זאת בחרתי להתמקד במה שעבר על הכפר הזה משתי סיבות עיקריות. ראשית, רוב האירועים שהתרחשו בו עברו מתחת לרדאר של התקשורת הישראלית, שגם כך סיקרה את הצד הפלסטיני באופן שטחי להחריד. שנית, העדויות של תושבי הכפר מצביעות על פשעי מלחמה ברורים, גם לפי הגדרת צה"ל (ירי על נושאי דגל לבן, שימוש בתושבים כמגן אנושי, וירי על צוותים רפואיים). כך או כך, מבט מקרוב על זירה אחת ברצועה יכול ללמד לא מעט על אופי האירועים בזירות אחרות, ולכל הפחות עשוי להבהיר עד כמה רחוקה הגרסה הרשמית שנלעסת לנו בידי כלי התקשורת מן המציאות בשטח.

ייאמר מיד: היתה לחימה בחוזאעה. היו שם תשתיות של החמאס, מאגרי רקטות וגם כמה פירים של מנהרות. זה כמובן לא צריך להפתיע אף אחד. כפי שצה"ל מרכז כוחות מצידה המזרחי של גדר המערכת, כך החמאס ריכז כוחות מצידה המערבי. אבל, וזה אבל גדול מאד, במקביל ללחימה היו גם כמה אלפי אזרחים במקום. ומכל העדויות שהצטברו מצטיירת תמונה ברורה, גם היא לא חדשה: צה"ל לא ספר את האזרחים. צה"ל הפעיל עוצמת אש אדירה במרחב שבו שהו מאות משפחות; יותר מכך, חיילי צה"ל בגזרה ירו ביודעין יותר מפעם אחת על אזרחים ועל צוותים רפואיים. מה עבר להם בראש – אין לדעת. מה עבר להם בקנה – אפשר גם אפשר לדעת. המסקנה היחידה היא שתושבי חוזאעה כולם הופללו מראש כלוחמי חמאס שדמם מופקר.

הטיעון השחוק עד דק ש"החמאס אחראי להרג התושבים שבקרבם פעל" אינו מחזיק מים, וכבר לאה העט מלדוש בו. למי שמעוניין בתשובה מסודרת, הנה הדברים המדוייקים שכתב "בצלם"; אין לי מה להוסיף עליהם.

התמונה שהוצגה לחיילים היא גם זו שהוקרנה בתקשורת. כמו שצה"ל לא ראה את האזרחים שהיו שם, גם התקשורת לא ראתה אותם. בכתבה שעוררה הדים רבים ליווה אלון בן דוד את כוחות גבעתי בפעילותם בחוזאעה, ימים ספורים אחרי ההפגזות הכבדות. הכתבה ארוכה ומפורטת ושווה צפייה. הכתב מראיין מפקדים וחיילים שמספרים על הלחימה בכפר, מצלם אמל"ח שנתפס ופירי מנהרות, וכמובן לא שוכח להעביר ד"שים מצולמים הביתה.

הכתבה הזאת מדהימה מכמה בחינות. נתחיל בתזכורת: אלון בן דוד לא נכנס לרצועת עזה כעיתונאי. לעיתונאים ישראלים אסור להיכנס לרצועת עזה. הוא נכנס כנספח של כוח צבאי שאותו הוא מצלם, מראיין ולמעשה מדברר. מה שבן דוד ראה בחוזאעה לא חרג מגבולות המסגרת של חלון הג'יפ שבו הסיעו אותו מנקודה לנקודה. הכתבה, אם כן, איננה טקסט עיתונאי, אלא טקסט יחצ"ני.

חוזאעה, יולי 2014. צילום: "ואפא"

מה יש בטקסט הזה? יש "היתקלויות" למכביר, משפטים שגדושים ב"מינהור" ו"טיהור", ולא מעט זחיחות של מנצחים. עאלק מנצחים. לא יזיק להזכיר שמן הבחינה הצבאית הטהורה ההישג הישראלי בחוזאעה, כמו בזירות אחרות, הוא די גמדי. מאחורי כל הרהב על עוז הרוח ואומץ הלב של לוחמי צה"ל מסתתרת העובדה הפשוטה שצה"ל דאג לכתוש היטב היטב כל תא שטח – מן האוויר, ואז בארטליריה – לפני שהוא העז לשלוח לשם כוחות רגליים. שיקול דעת אולי היה שם (אף כי טקטי לחלוטין, חף ממגע מוסרי) אבל אומץ לב? אם יש קשר כלשהו בין אומץ לב לבין הנכונות להסתכן, אין ספק מיהו הצד האמיץ יותר במערכה הזאת.

ומה אין בכתבה של אלון בן דוד? כמובן, אין פלסטינים. 18 דקות תמימות סורקת המצלמה את הרחובות החרבים של חוזאעה ולא מצליחה לקלוט אפילו תושב מקומי אחד. לא חי, לא פצוע ולא מת. אנחנו שומעים בלי סוף שחוליית צה"ל "טיהרה" את האתר הזה ואת האתר ההוא, ואף פעם לא מקבלים תמונה אמיתית של משמעות הטיהור הזה: מי נפגע, כמה נפגעו, האם כולם היו לוחמי חמאס?

נאדה. סיקור שצבוע כולו בחאקי. ושוב, אין כאן שום חידוש; כך פועלת התקשורת הישראלית גם בימי שגרה, לא כל שכן בימי לחימה. זו בסך הכל דוגמה אחת, ייצוגית להפליא, למערכת התעמולה הבולעת-כל שפועלת בישראל, מערכת שכלי התקשורת המרכזיים מתמסרים לה בלב חפץ. ב"צוק איתן" קיבלנו תזכורת מהדהדת עד כמה התקשורת בארץ משרתת את בעלי הכוח והשררה; ההסתרה של ממדי הפשעים של צה"ל ברצועת עזה משאירה את הציבור במצב של בורות מתמדת ומונעת ממנו להבין את גורמי העומק להתקוממות הפלסטינית. כך היא מלבה את אש הסכסוך ולמעשה חותרת תחת האינטרס הקיומי של אזרחי ישראל. כפי שכתבתי בהקשר אחר, התקשורת היא חלק מהבעיה, לא חלק מהפיתרון. מותר וגם מומלץ להשקיף באדישות על "חשבון הנפש" שהיא עורכת עם עצמה, טקסי התמרקות תקופתיים שלא מותירים כל חותם בתשדירי התעמולה שנקראים אצלנו "חדשות". מותר וגם מומלץ לעבור הלאה.

הנושא של הפוסט הזה הוא מה שקרה בחוזאעה. להבדיל מצרכן התקשורת הישראלי, הצרכן הבינלאומי יכול היה לדעת, והרבה, כמעט בזמן אמיתי, על המתרחש בכפר. מטבע הדברים, כמעט כל המקורות ששימשו אותי בתחקיר הם מקורות זרים – ארגוני זכויות אדם וכלי תקשורת. המקורות מוכרים וחלקם אף מצוטטים לא פעם בתקשורת הישראלית, והעדים שמרואיינים מזדהים בשמם המלא. אין לי ספק שהעובדה שהם פלסטינים הופכת כל מילה שיוצאת מפיהם למפוקפקת בעיני מרבית הישראלים; כך אני עצמי חש ביחס להודעות דובר צה"ל או דובר החמאס, אבל לא ביחס לאזרחים – בין אם ישראלים ובין אם פלסטינים. וכאשר העדויות מתלכדות, אני נוטה להאמין להן.

העדויות שתקראו בהמשך אכן מתלכדות זו עם זו; הן גם מזכירות, באופן כמעט מבהיל, עדויות קודמות שנשמעו במהלך "עופרת יצוקה". העיתונאים והתחקירנים שגבו אותן אומנם אינם מכריזים בכל הזדמנות ש"קודם כל אנחנו ישראלים, אחר כך עיתונאים". אבל יש להם יתרון מובהק אחד על פני הקולגות שלהם בישראל: הם היו בעזה, הם צעדו בין החורבות, הריחו את הבשר הנרקב, דיברו עם ניצולים ופצועים, והעבירו תמונה חיה מן השטח. זאת להבדיל מן האין-עיתונאים שכותבים אצלנו על האין-פשעים שצה"ל מבצע באין-עזה.

האירועים בכפר חוזאעה בין התאריכים 21.7-25.7

צה"ל החל להפגיז את השכונה ב-21 ליולי. אזהרות ניתנו לתושבים לפני כן, ואומנם רוב האוכלוסיה נטשה את האזור עד אז, אבל רבים נשארו. על פי הערכה אחת, כ-3,000 תושבים עדיין שהו בכפר בשעה שהחלה ההפגזה. הסיבות לכך ידועות ואין טעם לחזור עליהן בהרחבה; באינספור ראיונות שנתנו העזתים במהלך המבצע הם הסבירו שלא היה מקום בטוח בעזה שאליו אפשר היה להתפנות. במקרה של חוזאעה ניתנה הוכחה מצמררת לציניות החלולה שמאחורי ה"אזהרות" של צה"ל. משפחת אל-נג'אר שנמלטה מן הקרבות בחוזאעה מצאה מקלט בבניין בן ארבע קומות בחאן יונס. אבל שם השיגם טיל של חיל האוויר והרג 20 נפשות מן המשפחה, בהם 11 ילדים ו-4 נשים. התקרית הזאת זכתה בקושי לאזכור שולי בחדשות בישראל. שלושה ימים מאוחר יותר הפציץ חיל האוויר עוד בניין בחאן יונס וקבר בו חיים 35 איש – ההפגזה הקטלנית ביותר על מבנה מגורים אחד בשנים האחרונות בעזה, על פי "בצלם". לפחות 60 משפחות נמחו כך במהלך "צוק איתן" (היכנסו לקישור לקבל מושג על זהות ההרוגים).

הדיווחים השונים שזרמו מחוזאעה הצביעו מיד על טבח. אלפי תושבים מצאו עצמם נתונים להפגזות כבדות במשך כמה ימים רצופים. בזרם הדיווחים חוזרים ונשנים אזכורים של פעולות צה"ל שעל פניו נראות כפשעי מלחמה. ביניהן: ירי צלפים על אזרחים, ירי על צוותים רפואיים, ירי על אזרחים שהניפו דגל לבן, שימוש באזרחים כמגן אנושי, וגם רמזים על מעשי הוצאה להורג בירי מטווח אפס. אחת העדויות המזעזעות ביותר היתה של מחמוד איסמעיל, תושב חוזאעה שנלכד בתופת הזאת וצייץ שורה של עדכונים במהלכה. הנה העדות בשלמותה, כפי שקובצה ותורגמה באתר "שיחה מקומית":

חוזאעה, יולי 2014. צילום: רויטרס

"ח'וזאעה הלכה. הבתים שלנו הופגזו מלמעלה, הבתים של כל אנשי ח'וזאעה, והאנשים נפגעו ודיממו עד מוות בזמן שחיכו לעזרה.

צפיתי מחלון חדרי במשך שעות רבות בכל שלבי מותו של נער בן עשרים.

הבית ששהיתי בו עם עוד חמישים גברים, תינוק ואישה, הופגז. אינני יודע מה עלה בגורלם של האחרים שהיו איתי, אבל אני יודע שהנעליים שלי היו מלאות בדם. ניצלנו את העשן והאבק שעלה מההפגזה וברחנו הביתה, אבל אחרי שלוש דקות נורו לעבר הבית שלנו שלוש פצצות, הבית עלה באש, ואני נפגעתי פגיעה קלה.

שוב יצאנו לרחוב, מזועזעים ממראות ההפגזות, ההרס והחורבן. ניסינו ללכת לכיוון היציאה מהעיר, אבל ההליקופטרים פתחו באש לכיוונינו ומנעו זאת מאיתנו. אל מול עיניי נפל תינוק קטן. אמו החזיקה אותו ביד אחת וביד השנייה הרימה דגל לבן. אחרי שנפל היא כרכה אותו בדגל הלבן והמשיכה ללכת עם שאר ילדיה. פחד.

בדרך שהלכנו בה מצאנו את גופות דודי ובנו מושלכות בשולי הרחוב, ליד ביתם. במקום אחר בן דודתי נרצח בעת שניסה להציל את אחיו הפצוע שהיה על הכביש. שניהם מתו. גם גופותיהם היו מוטלות אחת מעל השנייה ברחוב. הירי היה אקראי, אין שום דבר בעולם שישכנע אותי אחרת.

אדם אחד, שהיה פצוע מירי בירך שלו, הלך איתי שני קילומטרים עד לאזור עם עזרה ראשונה, וכשהגיע לשם התחיל לצעוק ולהגיד: "אלוהים יבוא בחשבון עם ישראל ומצרים והצלב האדום!"

רופא אחד ישנו בעיר, כמאל אבו רג'ילה, שעשה מאמצים כבירים כדי לטפל בכל הנפגעים שהגיעו למרפאה שלו, למרות חוסר האונים הכבד ודלילות האמצעים, אחרי שהמרפאה שלו הופגזה ואבא שלו נרצח בהפגזה.

הצבא הישראלי השתמש בכעשר משפחות כמגן אנושי נגד אש החמאס. כל המשפחות שבתיהן נשלטו על ידי הצבא לא הורשו לעזוב, או לחפש מחסה.

שכונת ח'וזאעה ללא חשמל כבר 60 שעות. מיכלי המים שעל גגות הבתים היו יעד להתקפות הצבא, והילדים שאיתנו בכו עד אובדן הכרה מרוב צימאון. כל המוות וההרס האלה היו מנת חלקם של 3,000 אנשי ח'וזאעה שנותרו מאחור, אחרי ששבעים אחוז מהתושבים ברחו לילה לפני הטבח.

עדיין יש גופות ברחובות, עדיין יש נפגעים שמחכים להפוך לגופות, עדיין יש אנשים תקועים שלא מצליחים לצאת. הסיטואציה היא איומה וטרגית, ולהסביר את הטבח שקרה במילים יבזה את ממדי האסון. אני ומשפחתי ניצלנו בנס, אין לי שמץ של מושג איך ולמה."

מכל הזוועות האלה, משום מה, השורה שלא מרפה ממני היא "הילדים שאיתנו בכו עד אובדן הכרה מרוב צימאון".

צה"ל ירה על שיירות אזרחים, כולל מי שהניפו דגל לבן

איסמעיל לא בדה דבר מליבו. עדים נוספים תיארו בדיוק את אותם אירועים וגם תחקירנים שהגיעו למקום ציירו תמונה דומה. הנה שורת מקרים שתועדו במקורות שונים.

העדות היחידה שהסתננה לעיתונות הישראלית הגיע דרך כתבה של עיתונאי ערבי ב"מעריב":

"תושבי המקום מספרים על "הוצאות להורג ברחובות", כפי שמספר סמעאן א-נג'אר (25), שחזר ומצא שלא נותר לו בית. "ניצלתי בנס, אך ישנם מאות אזרחים שגופותיהם נמצאות מתחת להריסות", הוא סיפר. "ריח המוות נודף מכל מקום, לאחר שכל הגופות נמצאות בריקבון מתקדם". לדבריו, מי שניצל ממוות מהפגזות מת מרעב וצמא. "חוזאעה הפכה לעיירת רפאים", הסביר. "כל מי שניסה להימלט, הופגז על ידי הטנקים".

בשעה 6 בבוקר ב-23 לחודש, על פי תחקיר HRW, דפקו חיילי צה"ל על דלת בניין שבו הצטופפו יותר מ-100 תושבים. הראשון שיצא החוצה, ידיו מורמות, היה שהיד אל-נג'אר. הוא נורה מיד ונפגע קשות בלסתו. האנשים שבתוך הבית שאלו את החיילים מדוע הם ירו בו, ואלה השיבו שעליהם לפשוט את בגדיהם לפני שהם יוצאים.

בבוקר ה-23 לחודש נאספו מאות מתושבי הכפר ששרדו את ההפגזה והחלו צועדים אל היציאה ממנו כשהם מניפים דגלים לבנים. במהרה נתקלו בטנקים ישראלים. מספרת אסמה אבו-ארג'לה: "הכדור הראשון פגע במישהו שדחף את אחותו בכיסא גלגלים. כשהם התחילו לירות, נפלנו זה על זה בערבוביה בניסיון להימלט. הילדה בכיסא הגלגלים נותרה מאחור". ואיל אבו-ארג'לה (בת אחותה) סיפרה גם היא על הירי לעבר הקבוצה שדחפה נכים בכסאות גלגלים: "היו פצועים על האדמה ולא יכולנו להציל אותם, הם ירו בכל מה זז".

אחר הצהריים שיחרר הצבא קבוצת צעירים שנעצרה קודם לכן והורה לה ללכת. הקבוצה התקרבה למסגד תאווהיד שבמזרח הכפר ואז נפתחה עליהם אש; צעיר אחד נהרג והשני נפצע. לא היתה זו הפעם היחידה שתושבים שצייתו להוראות יחידה אחת של צה"ל מצאו עצמם תחת אש קטלנית של יחידה אחרת. בעדות נוספת שמופיעה בתחקיר HRW מסופר על מוחמד אל-נג'אר, שנורה בשעה שצעד עם קבוצת אנשים, לאחר שצה"ל פינה אותם בבהילות מביתם. הוא מת מפצעיו זמן קצר לאחר מכן.

חוזאעה, יולי 2014. צילום: לזאר סמיונוב

עדיין באותו יום, פאתן קדייח וששת ילדיה ברחו מן הפגזים מבית אחד למשנהו. באחת הפעמים נחת פגז על הבית שבו הסתתרו. בנה בן ה-7 זינק החוצה בבהלה, ואז נחת פגז נוסף. פאתן יצאה החוצה וראתה את גופתו. בלית ברירה נאלצה לעזוב אותו שם ולהציל את עצמה ואת חמשת הילדים האחרים.

עוד קבוצת אנשים, כ-30 נפשות במספר, נמלטה מבית אחד למשנהו. בבוקרו של ה-25 ביולי פגע פגז בבית שבו הסתתרו והרג ילד בן 5 ושני מבוגרים בני 62 ו-70. יממה לאחר מכן שוגר טיל לעבר קבוצה אחרת של תושבים שצעדה הרחק מאזור הקרבות; גם הקבוצה הזאת עברה קודם לכן על פני כוחות צה"ל בדגלים לבנים מונפים. שהדי יוסוף אל-נג'אר, בן 22, נהרג מן הירי.

הנה עדותו של אבו עלי קדאייל; שימו לב שהיא מאשרת גם את דיווחו של מוחמד איסמעיל שהובא למעלה על השימוש בתושבים כמגן אנושי לחיילי צה"ל.

"כשהצלב האדום אמר לנו שאמבולנסים מחכים בכניסה המערבית לכפר, בערך אלף איש מיהרו לצאת מבתיהם, שבחלקם השתמשו הכוחות הישראליים כמקומות מסתור. תוך כדי המנוסה האנשים הופתעו לגלות שהאמבולנסים לא שם. בזמן שחיכינו נחת עלינו מטר של פגזי טנקים. אני ראיתי את בני המשפחה שלי מתים מול עיניי, אחדים מהם נקרעו לגזרים. ראמי, איברהים, אליה, חאג' עבד מתו… היינו חייבים להשאיר אותם מאחור".

התושבים מספרים גם על צלפים ישראלים שירו בכל מי שיצא החוצה. על פי עדות אחת, קבוצה של 17 תושבים הונחתה לצעוד לעבר מחסה בטוח יותר, אך בדרכם ירו עליהם צלפים; ארבעה תושבים נהרגו מירי בראשם.

צה"ל ירה על צוותים רפואיים 

תושבי חוזאעה היו נתונים להפגזות אינטנסיביות במשך יותר משתי יממות בטרם התיר צה"ל לצוותי רפואה להיכנס לכפר ולחלץ פצועים. ארבעה רכבי פינוי הורשו ב-24 בחודש להיכנס לפאתי הכפר למשך שעה בלבד.

זה היה רחוק מלהספיק. תושבי הכפר לא חדלו מלקרוא לעזרה לכל מי שהיו יכולים. קבוצה של קשישים בני למעלה מ-70 פנתה ל"רופאים לזכויות אדם", אך ידם קצרה מלהושיע. בבוקר המחרת, ניסה אמבולנס של בית החולים האירופאי בחאן יונס להיכנס לחוזאעה, ונהדף ארבע פעמים. ב-25 לחודש נורה למוות מתנדב של הצלב האדום בניסיונו לטפל בפצועים בכפר. מתנדבים אחרים שחשו לעזרתו ספגו מיד יריות.

דו"ח של אמנסטי שפורסם ב-7 לאוגוסט מרכז עדויות רבות לכך שצה"ל ירה במתכוון על אמבולנסים וצוותי חילוץ בעזה (טיל, ועוד טיל, ועוד אחד, ועוד אחד, עד שהאמבולנס נשרף כליל). כ-20 פרמדיקים ואנשי חילוץ נהרגו כך ולמעלה מ-80 רופאים, אחיות ואנשי חילוץ נפצעו במהלך המבצע.

המשמעות של כל זה, בחוזאעה, היתה שאנשים הופקרו לגסיסה איטית עד מוות. נציגת הסהר האדום הפלסטיני דיווחה כי ב-28 לחודש הצליחו סוף סוף אנשיהם להיכנס לחוזאעה. הם מצאו שם 17 גופות, ש"חלקם מתו בהמתנה לפינוי".

צה"ל השתמש בתושבי חוזאעה כמגן אנושי

קודם לכן הובאו שתי עדויות (של מחמוד איסמעיל ושל אבו עלי קדאייל) על כך שצה"ל השתמש בתושבי הכפר כמגן אנושי. במהלך הלחימה בכפר פלשו חיילי צה"ל לבתים פרטיים והפכו אותם למוצבים צבאיים, בשעה שיושביהם המקוריים עדיין נמצאים שם. הם גם צעדו ברחובות מאחורי אזרחים ששימשו להם מגן אנושי.

על פי עדותו של מוחמד חליל אל-נג'אר, בולדוזר מחץ את קיר המטבח שלו ומיד אחריו פלשו אל הבית, שבו התגוררו 14 בני משפחה, עשרות חיילי צה"ל (חלקם עוטים מסכות). הם שהו בבית ארבע שעות. לאחר מכן הוציאו את המשפחה החוצה וצעדו מאחוריה ברחובות חוזאעה, עד ששחררו אותה בהוראה לצאת מהכפר.

העדות המפורטת של רמדאן מוחמד קאדיח ניתנה לארגון זכויות האדם "יורומיד". הוא מספר כיצד השתלטו חיילים על ביתו ב-25 לחודש, ירו למוות באביו בן ה-65 מטווח של מטר, הפשיטו כמה מבני הבית וקשרו את ידיהם, ואז העמידו אותם לראווה בחלונות הבית. הקדישו לעדות המזעזעת הזאת ארבע דקות מזמנכם.

העדויות האלה על השימוש שצה"ל עשה באזרחים פלסטינים כמגן אנושי מנקבות את הבלון התעמולתי החבוט ביותר של ישראל, כאילו החמאס הפך את כל 1.8 מיליון הנפשות בעזה למגן אנושי ללוחמיו. זאת עוד מבלי שנדרשנו לעובדה הפשוטה שגם צה"ל ממקם כמה מן הבסיסים הרגישים ביותר שלו בלב אוכלוסיה אזרחית.

תזכורת מ"עופרת יצוקה"

ירי מכוון על אזרחים, כולל מי שמניף דגל לבן, אינו תופעה חדשה, וכך גם שימוש בפלסטינים כמגן אנושי. ב"עופרת יצוקה" תועדו כמה מקרים כאלה. אחד מהם, קשה להאמין, היה על אותה משפחת אל-נג'אר בחוזאעה; ארבעה מבני המשפחה נהרגו כך בינואר 2009. תיק החקירה בעניין נסגר. בעקבות תקרית אחרת של ירי על נושאי דגל לבן, שנחקרה בדו"ח גולדסטון, נשפט והורשע חייל גבעתי. חייהן של האשה ובתה שהוא קיפד עלו לו במחיר 45 ימי מאסר בלבד.

שימוש בפלסטינים כמגן אנושי היה שכיח ב"עופרת יצוקה", כפי שתועד בדו"ח "חשופים" של הוועד הציבורי נגד עינויים ושל ארגון "עדאלה". תיק שנפתח נגד שני חיילי גבעתי על שימוש בילד פלסטיני כמגן אנושי הסתיים בהורדה בדרגה ושלושה חודשי מאסר על תנאי בלבד. השופטים נימקו את קלות העונש ב"השלכות הלוואי של ההרשעה בעבירה הנושאת רישום פלילי על תחילת חייהם האזרחיים" של החיילים.

הזלזול הגמור הזה של רשויות החוק בישראל בדיני הלוחמה של המשפט הבינלאומי, ובחייהם של אזרחים חפים מפשע בעזה, העביר מסר ברור לכל המפקדים בצה"ל. אפשר לירות על אזרחים, כולל נושאי דגל לבן, ואפשר להשתמש בהם כמגן אנושי. הסיכוי שתיתפס קלוש, הסיכוי שהתקרית תצוף בדו"ח חקירה בינלאומי גם הוא קלוש, והסיכוי שתקבל על עונש משמעותי בבית דין צבאי הוא כבר לגמרי אפסי.

אירועי חוזאעה, אם כן, אינם חריג אלא כלל בדוק שכבר עובד שנים. גם אם הם יגיעו לבתי הדין הצבאיים, אין שום סיבה להניח שהדבר ישפיע על התנהלות צה"ל כלפי האוכלוסיה האזרחית בסיבוב הבא בעזה.

חשדות להוצאות להורג

שתי עדויות שהגיחו מחוזאעה מתארות אירועים חמורים במיוחד, שנראים על פניהם כהוצאות להורג בידי כוחות צה"ל. שתיהן מצדיקות חקירה בינלאומית נמרצת שתרד לחקר הדברים.

חמדאן אל-נג'אר סיפר ל-Middle East Eye ש-15 גברים צעירים נלקחו מבתיהם והושמו באזיקים בחדר אמבטיה אחד: "הם הוצאו להורג, ירייה בראש מטווח אפס. מצאנו את הגופות שלהם עם הידיים אזוקות מאחור, בתנוחת כריעה על הרצפה".

הדיווח השני, של כתב ה-Daily Beast ג'סי רוזנפלד, מפורט יותר. רוזנפלד הגיע לחוזאעה ב-31 ליולי, וסמוך לאזור חזית הקרב הוא ראה ערימת אפודים מפורקים של לוחמי חמאס. צעקות מבית סמוך מושכות את תשומת ליבו. כשהוא מתקרב הוא חש בבירור בריח בשר מרקיב. גופות חצי-רקובות וחצי-שרופות, בלתי ניתנות לזיהוי, נגררות החוצה. המקומיים מספרים לו שבחדר האמבטיה נמצאה ערימה של שש גופות, אחת על השניה, מסודרות בפינה. הוא מתאר את מה שראו עיניו:

ערימת הגופות החרוכות שהתגלתה בחוזאעה.

"דם ופיסות בשר התקרשו על רצפת חדר האמבטיה. הקירות ספוגים בדם ומנוקבים בהמון חורי כדורים, שנראים כאילו נורו מנשק אוטומטי בגובה המותניים. חלק מחורי הכדורים מסודרים בשורה, כאילו הרובה ריסס את מטרותיו לרוחב. יש גם כתמי פיח על האריחים, שמרמזים על כך שהגופות נשרפו או שהיה פיצוץ קטן. כמה אריחים נשרו מן הקיר. הבית מלא בתרמילים של כדורים של רובי סער. בתחתיתם יש סימון של תע"ש."

הכתב זהיר, לא מוציא מסקנות נחרצות. הוא מעלה אפשרויות – הוצאה להורג של משת"פים בידי החמאס, או חייל ישראלי שדעתו השתבשה וירה למוות באסירים. כך או כך, הוצאה להורג היתה שם, והאפשרות שחיילי צה"ל ביצעו זאת איננה מטורפת כלל ועיקר. כבר היו דברים מעולם.

מח"ט גבעתי הוא גבעתי וגבעתי היא צה"ל וצה"ל הוא עם ישראל

מי שהוביל את מתקפת צה"ל בחוזאעה היה מח"ט גבעתי, אל"מ עופר וינטר. אותו וינטר שדירבן את חייליו בהתחייבות ל"ה' אלוקי ישראל" ש"אנו עומדים להילחם למען עמך ישראל כנגד אויב המנאץ שמך"; אותו וינטר שהפעיל את "נוהל חניבעל" ברפיח לאחר חטיפתו של סגן הדר גולדין, מהלך כתישה ברוטלי בכל האזור שקטל יותר מ-130 אזרחים חפים מפשע.

וחשוב מכל: זהו אותו וינטר שהפיקוד העליון בצה"ל המשיך וממשיך לתת גיבוי לכל דבריו ומעשיו. אל"מ עופר וינטר איננו "עשב שוטה", כפי שמרבית הפרשנים מעדיפים לקוות, ממש כשם שמתנחלי יצהר אינם כאלה. מלחמת החורמה שלו ב"מנאצי השם" היא שיקוף מדויק של הגישה העקרונית בצה"ל כלפי הפלסטינים כיישות קולקטיבית; המעטפת הרליגיוזית אינה מעלה ואינה מורידה, בחישוב האחרון.

כפר חוזאעה של וינטר הוא חירבת חיזעה של ס. יזהר. 65 שנה מפרידות בין השתיים, שהן אחד. אבל גם אלף שנים לא יצליחו לסגור את הפער המוסרי. חירבת חיזעה של ס. יזהר, שבה "רק" נעשה מעשה גירוש ולא טבח המוני, עמדה לאורך שנים כתזכורת לחרפת ישראל. בחוזאעה של וינטר, שבה נטבחו עשרות חפים מפשע לאור יום, התרחש, לדעתו, נס אלוהי, לא פחות: הערפל הכבד שכיסה את הלוחמים היה "ענני כבוד" שהגנו עליהם. זו היא תפארת ישראל החדשה, מרחק שנות אור מן החרפה הנשכחת ההיא.

למה לספר את סיפורה של חוזאעה?

לפני שאתן את התשובה הפרטית שלי אקדים ואומר שהשאלה עצמה לא ממש חשובה. הסיפור קיים, העדויות קיימות, והקיום שלהם חזק יותר, עצמאי יותר ונוקב יותר מכל סיבה שיכולה להיות לעצם חשיפתם. יעשה כל אחד מה שהוא מבין איתם; בלי ספק המעשים שתוארו כאן יעוררו בקוראים שונים תגובות שונות; בלי ספק קוראים רבים יוציאו מהם מסקנות שונות לגמרי משלי. גם זה לא הופך את הסיפור למיותר; להיפך, זה רק יחדד את ההבנה של כל אחד ואחד איפה הוא עומד ביחס למבצע "צוק איתן".

דעתי שלי היא שיש לספר את סיפורה של חוזאעה (ושל אשוג'אעיה, ושל חאן יונס, ושל רפיח ושל בית חאנון) קודם כל כי יש לספר את האמת. הכרת האמת היא ערך בפני עצמו, שאינו נכפף לאינסטרומנטליות המשוערת של האמת. במלים אחרות, ראוי לכל אדם, ובפרט לאדם בעל תודעה פוליטית, לדעת לאשורן את העובדות הנוגעות לבטחונו האישי, לאחריותה של ההנהגה כלפיו ולאמצעים שהיא נוקטת כדי לממש אחריות זו. קשה לי לחשוב על היבט אחד בסיפור של חוזאעה שאינו רלבנטי לשאלות האלה.

אין לי ספק שלחלק גדול מן הישראלים אין מושג כיצד פעל צה"ל מול האוכלוסיה האזרחית ברצועת עזה במהלך המבצע. העובדות שהובאו כאן יהיו להם חדשות. אין לי גם ספק שבתוך אותם ישראלים יש לא מעטים שלא רואים כל בעיה – מוסרית או פוליטית – בעובדות האלה. שיבושם להם, אין לי שיג ושיח איתם. עדיין יהיו אחרים שהעובדות האלה אולי יזעזעו אותם, וטוב שכך (ומוטב מאוחר מאשר אף פעם). מה יעשו עם הזעזוע הזה בסיבוב הדמים הבא בעזה – זאת כבר שאלה שהם צריכים להפנות לעצמם. ויהיה כמובן אותו מגזר מוזר ומרתק, "המצדיקים ומשתיקים": אלה מצדיקים מראש כל פעולה שצה"ל נקט או עשוי לנקוט בעתיד, ובאותה נשימה יילחמו בחמת זעם בכל מי שמנסה לחשוף את אותן פעולות לאור היום. העובדות מוצדקות – אבל אסור לדבר עליהן! (כי זה משרת את האויב לדעת מה שעוללנו לו? כי זה מחליש אותנו לדעת מה שבעצם אין סיבה לפקפק במוסריות שלו? ההיגיון נבצר מבינתי). מול אלה אין מה לעשות חוץ מלשוב ולדבר באותן עובדות אסורות-בדיבור ולהציג את התמונות האסורות-בצפייה.

ילדי משפחת אל-נג'אר שנקברו תחת ההריסות. צילום: "אנאדולו"

מעבר לסיבה התודעתית, הקודמת לכל, ישנה עוד סיבה לדבר על הפשעים שבוצעו בחוזאעה, וצריך לומר אותה במישרין: על הפושעים לעמוד לדין. הניסיון מלמד שאין דרך אחרת למנוע את פשעי העתיד. מי שירו על אזרחים תמימים שהניפו דגל לבן, מי שמנעו טיפול רפואי חיוני ממאות פצועים שגססו בשטח – חייבים לתת את הדין. לא משום הנקמה, אלא משום קדושת החיים – חיי הקורבנות הפוטנציאליים בסיבוב הבא. על פי כל הסימנים, הסיבוב הזה יגיע בקרוב, והוא יגבה את ליטרת הבשר שלו, החף מפשע. כל מי שמבין, ששפך הדם הנוראי הזה – הן של פלסטינים והן של ישראלים – מיותר, חייב לעשות כל שביכולתו כדי למנוע או לפחות לצמצם אותו בעתיד. ואחת הדרכים האפקטיביות ביותר לרסן את הברוטליות של הכוח הצבאי הישראלי היא לגבות מחיר ממי שעושה בו שימוש מופקר.

בקטן, ממש בקטן, יש הצלחות מקומיות. לא רבים שמו לב שצה"ל לא עשה שימוש בפגזי זרחן לבן בעימות הנוכחי. זה לא מקרה; הם הוצאו משימוש בדיוק משום שחשיפת התוצאות המחרידות שלהם בזירה הבינלאומית גבתה מחיר תדמיתי כבד מדי עבור צה"ל. אין לי ספק שלא מפקד אחד ולא שניים סיננו בתיסכול במהלך "צוק איתן": "לעזאזל, זרחן לבן היה עכשיו ממסך את הכוח שלי טיפ-טופ". אכן, האיסורים שמטיל המשפט ההומניטרי הבינלאומי על הכוחות הלוחמים מכבידים עליהם ולפעמים מחייבים אותם ליטול סיכונים שלא היו נוטלים אלמלא האיסורים. זה באמת לא נוח ודי מעיק להתחשב בחיי האזרחים שנקלעו לאש הקרב, אבל זה אולי הקו האחרון שמפריד בין צבא לוחם לארגון טרור. צה"ל, מיותר לציין, חצה אותו מזמן.

ובכל זאת, בלי השימוש בזרחן לבן, כוחות צה"ל נאלצו להשתמש בשיטות מיסוך אחרות (ביניהן, כזכור, "ענני הכבוד" של אל"מ וינטר). כך נחסכו חיים של רבים, ונמנעו פציעות איומות של חומר שממשיך לבעור בתוך הגוף ימים ארוכים אחרי הפגיעה. כל מי שנטל חלק במאבק נגד השימוש בנשק הזה בעזה יכול להתברך בהישג הצנוע הזה, נחמת עניים ועדיין נחמה: לפחות לא שרפנו הפעם אזרחים בזרחן. את התהליך המנטלי הזה אפשר וצריך גם להתניע מראש ולא רק בדיעבד, כלפי המתקפות שעוד ינחתו על עזה. את מכונת המלחמה הישראלית צריך לרסן; לרסן במידה כזאת, שהפעלתה תתחיל להשתלם פחות מאשר נקיטת יוזמות חלופיות, לא-אלימות, להשבת השקט בגבול הדרום.

החיילים שכבר התחילו לדבר עוד ימשיכו; צפו לשיטפון עדויות של "שוברים שתיקה" בחודשים הקרובים. העדויות והתמונות מעזה ימשיכו לזרום בתקשורת העולמית ומדי פעם לטפטף לכיווננו. היו סמוכים ובטוחים שכלי התקשורת המרכזיים יעמדו כחומה בצורה כנגד החומרים האלה, אבל הם יסתננו בכל זאת דרך המדיה האלטרנטיבית. אתם יכולים לקחת חלק פעיל בהפצתם, מעשה לא נטול-סיכון באקלים הרודפני של ישראל כיום אבל בעל חשיבות עליונה לסיכוי שספינת המלחמה הישראלית תשנה אי פעם את נתיבה האסוני.

עם מי לשתף פעולה? אפשר כמובן לשתף פעולה עם רשויות החקירה של צה"ל, אבל כדאי לוותר מראש על כל ציפייה שאלו יובילו לחשבון נפש אמיתי בצבא. לפני שנתיים פרסמתי כאן תחקיר נרחב על הטבח שביצעו כוחות גבעתי במשפחת סמוני שבשכונת זיתון במהלך "עופרת יצוקה". הראיות לפשע המלחמה ההוא היו מוצקות וברורות כשמש, ובכל זאת העניין כולו הסתיים בסגירת התיק נגד המח"ט, אילן מלכא. כך כתבתי אז:

"מי צריך חקירות מצ"ח של פשעי מלחמה? אף אחד – חוץ ממי שרוצה להלבין אותם. את החקירות האלה צריך להוציא מידי הצבא. כל עוד הן בידיו, הן ישמשו לטיוח, מירוק, ובעיקר – סילוק עיכובים מיותרים במסלול הקידום של קצינים בכירים… היחס השכיח של חיילים כלפי מפקדיהם הוא יחס של לויאליות והערצה. החייל תופס את החקירה כניסיון לשבור את הלויאליות הזאת… זהו איפה השיח הכפול של חקירת מצ"ח. ברובד הגלוי, החיילים אינם משתפים פעולה, הם שותקים ומסרבים להפליל את מפקדיהם. ברובד הסמוי, הם דווקא משתפים פעולה לגמרי עם הציפייה הסמויה של המערכת לנקות את המפקדים מכל רבב אשמה. בתנאים כאלה, כאמור, עדיף כבר לא לקיים חקירה."

קידומו של מלכא, כיום תת-אלוף, לא ממש נפגע וכיום הוא משמש ראש מטה פיקוד מרכז. אם אירועי שכונת זיתון בינואר 2009 לא הובילו אפילו להרשעה אחת בצה"ל (על מה כן הרשיעו? על גניבת כרטיס אשראי מפלסטיני, זה באמת חמור הרבה יותר מטבח), אין לצפות שחקירת מצ"ח של אירועי חוזאעה ביולי 2014, שהיו הרבה יותר מפוזרים בזמן ובמרחב, תסתיים אחרת. מאז פורסמו אומנם מסקנות ועדת טירקל, שהמליצו בלשון מעורפלת על "חיזוק הפיקוח האזרחי על חקירת פשעי מלחמה בצבא", אבל בהרכב הנוכחי של הקואליציה והממשלה, אין שום סיכוי שאפילו ההמלצה החלבית הזאת תתורגם למדיניות מעשית.

על כן, מה שהיה הוא שיהיה: צה"ל ימשיך לפשוע ולטייח. העובדה הזאת מטילה על ישראלים הגונים את החובה לשתף פעולה עם כל גורם אחר שעושה מאמץ אמיתי להגיע לחקר האמת: בצלם, HRW, אמנסטי, ועדת האו"ם שכבר הוקמה. כל אלה יוקעו כמובן מראש כמשתפי פעולה של החמאס; זכרו רק שהמוקיעים לא ינקפו אצבע מצידם לברר מה באמת קרה בעזה. הם ישאירו לאחרים את המלאכה המפרכת של איסוף העדויות והראיות, ויסתפקו במאגר הסיסמאות המצומק של דובר צה"ל ולשכת ראש הממשלה.

מולם אפשר להעמיד את האמת. ולאמת יש כוח מטהר.

"התכלית האסטרטגית של המבצע היא ביסוס ושיקום ההרתעה".
(אלוף עמוס ידלין מרגיע, עם פתיחת "צוק איתן")

"הושגה הרתעה חסרת תקדים".
(אמנון לורד מרגיע, במהלך "צוק איתן")

 "יש הישג מדיני צבאי גדול והישג מדיני למדינת ישראל".
(ראש הממשלה נתניהו מרגיע, יומיים אחרי סוף "צוק איתן")

"ההרתעה כרגע מאד חזקה".
(הרמטכ"ל בני גנץ מרגיע, חודש אחרי "צוק איתן")

"מבצע "צוק איתן" השיג הרתעה וביטחון".
(ציפי לבני מרגיעה, 3 וחצי חודשים אחרי "צוק איתן")

"מבצע "צוק איתן" השיג הרתעה".
(שר הביטחון יעלון מרגיע, 4 חודשים אחרי "צוק איתן")

רק שאין הרתעה (אופס)

המנהיגים והפרשנים  תמיד דיברו על הרתעה בדרום. לפני המבצע האחרון וגם אחריו, ולפני הקודם ולפני זה שלפני הקודם, ואחריהם גם. זה מה שמנהיגים ופרשנים עושים.

הציבור קצת יותר סקפטי. אבל הציבור שוכח, והשלטון מורח, ובסוף גם הציבור נפתה ומאמין. יש הרתעה בדרום. עובדה. עובדה. עובדה. עובדה.

עד שבא הוירוב הזה ודפק לנו את הפנטזיה. תא"ל איתי וירוב (זוכרים את "סטירה, לפעמים מכה בעורף או בחזה, לפעמים ברכייה או חניקה לצורך הרגעה"?), מפקד אוגדת עזה שנכנס לתפקידו במהלך "צוק איתן", ניהל שלשום שיחה גלוית-לב עם תושבי נחל עוז. מן השיחות הנדירות האלה, שבהן קצין בכיר נותן דרור למחשבותיו ולא רק מדבר למצלמות. וירוב, תושב עוטף עזה בעצמו, ידע שהוא לא יכול, ולא רשאי מוסרית, למכור לשכנים ולידידים שלו את עיסת השקרים הרגילה. אז יצאו לו, עם או בלי כוונה, כמה דברי אמת. אמירות פשוטות, טריוויאליות לגמרי בשביל מי שמתבונן במציאות בדרום בעיניים פקוחות. אבל דברי כפירה של ממש כשהם באים מלב הממסד הבטחוני.

וכך הוא אמר, בין השאר:

"להרתיע מישהו בסג'עיה באמת זה יומרנות, אפילו במידה מסוימת יהירות גדולה. כי מה יש לו לבנאדם בסג'עיה להפסיד, מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת? עזה היא טרגדיה גדולה, היא כלואה מכל עבריה בבלוקדה שכמעט לא היתה כדוגמתה. אין לה שום עתודות של משאבי קרקע, אין לה שום עתודות אינטלקטואליות, אין לה כלום. אז ממה יהיו מורתעים אנשי עזה? מה עוד יכול להיות גרוע להם ממה שנמצא עכשיו?… אם אתה לא יכול להרתיע אותו, כדי שישקול פעם נוספת, שירצה להרחיק את המלחמה הבאה בגלל שייזכר בתוצאותיה של הקודמת, אז מה תכליתה של המלחמה הזאת בכלל?.. המלחמה הזאת היא לא מלחמה מרתיעה. היושב בעזה לא התייאש מדרך המלחמה ואין לו באמת הרבה אלטרנטיבות מדרך המלחמה. ואלפי ועשרות אלפי הבתים שהתקרה שלהם מודבקת לרצפה, ועשרות הרחובות שפעם נעו בהם כלי רכב מיושנים והיום אפילו הם לא יכולים לעבור בהם, לא בטוח שהם ירתיעו את העזתים מן המלחמה."

על טקסטים מתונים מזה נהוג לצלוב אצלנו על עמוד הקלון: סמולני-תבוסתני-תוקע-פגיון-בגב-מרעיל-בארות. במשך שנים כתבתי בבלוג הזה על השקר הארור הזה של "ההרתעה" מול עזה. אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי מיד אחרי "עופרת יצוקה"; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי בסבב הההסלמה במרץ 2011; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי במהלך מבצע "עמוד ענן"; אין ולא יכולה להיות הרתעה צבאית בדרום, כתבתי לפני, וגם במהלך, מבצע "צוק איתן". ובל יהין עוד מישהו להטיח את השאלה "אז מה אתה מציע?", שגם היא קיבלה מענה מפורט.

מכיוון שאין הרתעה, והקברניטים יודעים זאת היטב, טענתי שמטרת המבצעים בעזה איננה מה שמספרים לנו באופן גלוי, אלא משקפת התלכדות של אינטרסים מדיניים וכלכליים להנצחת העימות:

"מטרת ההסלמה בדרום איננה הרתעה. חשוב לומר זאת, שוב ושוב, מעל כל בימה אפשרית, כי המסקנה הזאת, הבלתי נמנעת לדעתי, עומדת בסתירה לתעמולה היומיומית שבוקעת מפי שופרות השלטון. וחשוב לראות שלא צריך להיות שמאלני כדי להגיע למסקנה הזאת…

מן המסקנה הזאת משתמעים דברים חמורים, שדי בהם להוציא לרחובות המוני אזרחים זועמים. משתמע, שחייהם ושלומם של תושבי הדרום, ובעצם כבר גם תושבי המרכז, לא בדיוק מעסיקים את מקבלי ההחלטות בקרייה ובירושלים. מה שלא תהיה מטרת ההסלמה, אם היא איננה הרתעה – יוצא מכך שמקבלי ההחלטות מודעים היטב לכך שהחמאס והגי'האד האיסלאמי לא רק שלא יחדלו מירי הטילים בעקבות ההתנקשויות הישראליות, אלא אף יגבירו את המטחים.

במלים אחרות: מישהו שם למעלה רוצה להשיג מטרה כלשהי באמצעות הבערת האש בגבול עזה, ולצורך כך הוא בהחלט מוכן לשלם בחיי אזרחים. המטרה העליונה של המנגנון הצבאי – הגנה על חיי האזרחים – הוכפפה למטרה אחרת. וכעת חיי האזרחים הפקר. בעניין הזה שוררת תמימות דעים בין הנהגת החמאס להנהגה הישראלית: חיי אזרחים (שלנו ושלכם) אינם ערך עליון. מותר ומומלץ להקריב אותם בשירות חזון מדיני."

אבל אני מה אני, סמולן שלא מבין בביטחון ולא מבין בהרתעה ולא אכפת לו מהעם שלו ורק מרחם על ילדים מסכנים בעזה.

הממ. ווירוב, מה הוא? כשהוא אומר שאין הרתעה, ושהסיבה היא שאין לעזתים מה להפסיד, כי מצבם גרוע כל כך, ושאין להם אלטרנטיבות?

האספסוף יגיד: הוא בוגד. השמאל הציוני יגיד (וכבר אמר): אמיץ.

אבל אני דווקא מסכים עם האספסוף. וירוב הוא בוגד. רק מהסיבות ההפוכות. תיכף נגיע לזה.

אם לא הרתעה, אולי סיכול?

תא"ל וירוב ממשיך ושואל באותה השיחה: אם המבצע לא הרתיע, מה הוא השיג? והנה תשובתו:

"המערכה האחרונה, יותר משהיתה הכרעתית, יותר משהיתה הרתעתית, היא היתה מערכה סיכולית. היא מערכה שסיכלה כוונה זדונית, בסדר גודל באמת, עם השפעות אסטרטגיות על מדינת ישראל, והמערכה הזאת, לקחה אותם, לפחות לעת הזאת, צעד אחד אחורה… למנהרות נעשה נזק חמור והאיום הוסר לעת עתה, סיכלנו זאת, אך לא ידענו להעריך את בשלות המנהרות. זה היה אתגר משמעותי וקשה מאוד שלא היינו ערוכים אליו. אבל לעת עתה האיום הזה הוסר."

הדברים האלה נשמעים יותר כניסיון מאולץ להצדיק מבצע כושל (ורצחני) מאשר הערכה אמינה של המצב.

ראוי להזכיר כי אותן 32 מנהרות התקפיות שצה"ל פוצץ במהלך המבצע היו בכשירות מבצעית במשך תקופה ארוכה לפניו, ובכל זאת לא נעשה בהן כל שימוש. למעשה, להוציא את אירוע חטיפת גלעד שליט, אף אחת מעשרות המנהרות ההתקפיות של החמאס לא שימשה לפיגועים לפני "צוק איתן". רק במהלך המבצע החליט החמאס להפעיל את המנהרות (חמש פעמים). במלים אחרות: החמאס פיתח נשק אסטרטגי ושמר אותו, בקור רוח ובשיקול דעת, ליום צרה שבו תהיה הצדקה להפעלתו. מי שנתן את ההצדקה היתה ישראל, שפתחה במבצע "צוק איתן".

שר הביטחון ואופק החשיבה הביטחונית בישראל: תצלום משותף. צילום: אלון בסון, משרד הביטחון

לאור העובדות האלה, טענתו של וירוב כי מבצע "צוק איתן" "סיכל" את איום המנהרות הופכת את הסיבה והמסובב. לא, האיום היה קיים קודם לכן אבל כמו כל נשק אסטרטגי משמעותי, היריב לא עשה בו שימוש כדי לא "לשבור את הכלים". מי ששבר את הכלים היתה ישראל, ובכך לא סיכלה אלא דווקא הפעילה את המרעום של איום המנהרות. ממש כשם שמבצע "צוק איתן" הסלים את איום הטילים החמאסי, שהגיעו לראשונה עד גוש דן, כך הוא הסלים את איום המנהרות. התודות לנתניהו, יעלון וגנץ.

גם טענתו השנייה של וירוב, שאיום המנהרות "לעת עתה הוסר", היא הטעיה במקרה הטוב. דיווחים רבים מן החודשים האחרונים מעידים על כך שהחמאס חידש במרץ את חפירת המנהרות, וכוחות צה"ל בגבול הרצועה אף קיבלו התראות על כך. קצין הנדסה בכיר העריך לפני 3 חודשים שיש עוד מנהרות חוצות גדר מעזה.

כל זה לא צריך להפתיע אף אחד. כבר בשבוע השלישי ללחימה בעזה פירסמתי פוסט נרחב על איום המנהרות והספינולוגיה האסטרטגית שנטוותה סביבו. כתבתי שאין למנהרות פיתרון צבאי (והערכתי שהן יחודשו בתוך חצי שנה) וניתחתי את האינטרסים הציניים מאחורי השימוש שעושים בהן פוליטיקאים (הפוסט הזה, אגב, הגיע למקום הרביעי במספר הצפיות בבלוג בכל הזמנים). בשעה שכתבתי את הדברים, אני מניח, סייר וירוב במנהרות בעזה וגיבש את התזה המוזרה הזאת, שמטרת המבצע היתה לסכל אבל לא להרתיע.

בוגדים במדים

בכל זאת, טוב לשמוע מקצין כל כך בכיר שאין הרתעה צבאית בדרום. ממש כשם שטוב היה לשמוע ממי שהיה אלוף פיקוד הדרום בזמן "עופרת יצוקה", יואב גלנט, שהמבצע שעליו הוא ניצח "לא פתר את הבעיה בדרום". רק לאחרונה פירסם אלוף יוסי בידץ, מפקד המכללות הצבאיות, מאמר ביחד עם ד"ר דימה אדמסקי, שמכריז, פחות או יותר, על פשיטת הרגל של תפיסת ההרתעה הישראלית.

טוב לשמוע ממי ששולחים אל מותם צעירים תמימים, ממי שגוזרים מוות ושכול על אלפי תושבים בעזה, שכל הבלאגן המדמם הזה פשוט לא עובד.

וירוב מצטרף בכך לשורה ארוכה של גנרלים שהתפכחו מאוחר מדי. על השאלה "עכשיו נזכרתם?" יש בפיהם תשובה קבועה. כך ניסח זאת תא"ל (מיל.) גיורא ענבר: "אתה שבוי בתוך תפישה, המשימות מוטלות עליך ואתה מחונך להוציא אותן לפועל באופן המיטבי, לא לחשוב אם מה שמוטל עליך בכלל נכון". עוד תא"ל שראה את האור מאוחר מדי הוא אילן פז, שעורר את השאלה:

"איזו אפשרות גרועה יותר: תת-אלוף בצה"ל שהמדים שוללים ממנו כל יכולת להפעיל בינה ושיפוט מוסרי עצמאיים, או אולי תת-אלוף שיודע היטב טוב מרע, וער לאסון שהוא במו ידיו ופקודותיו ממיט, ואף-על-פי-כן ממשיך לצעוד בתלם, כי פקודה היא פקודה?"

השאלה הזאת רלבנטית מאד גם לגבי תא"ל איתי וירוב. ובכן, תא"ל וירוב, אתה יודע היטב שמבצעי צה"ל בעזה אינם מרתיעים את העזתים וכך גם היה בעבר (בעצמך שאלת "מה היה לו להפסיד עוד לפני המלחמה הזאת?"). אתה אולי מספר לעצמך ולסביבתך שהמבצע "סיכל" איומים, אבל במבט קצת יותר רחב ומפוכח, אתה מבין היטב שה"סיכול" הזה מתגמד בהשוואה לאיומים שעדיין נותרו על כנם, ושבכל מקרה אין שום פרופורציות בין עוצמת האש האימתנית שצה"ל הפעיל, והמחיר האנושי הנורא, לבין התועלת הצבאית-אסטרטגית המזערית שהופקה, ושנשחקת במהירות מיום ליום, משעה לשעה.

ובכן, זה המצב, תא"ל וירוב: השתתפת בכישלון מבצעי עצום ממדים, שבמהלכו בוצעו פשעי מלחמה לרוב, נהרגו מאות רבות של חפים מפשע, נשאבו מתקציב המדינה מיליארדי שקלים שהיו יכולים להיות מושקעים בבריאות וחינוך ורווחה, וכל מה שיש לך לומר לתושבי הדרום הוא שהמבצע לקח את החמאס "לפחות לעת הזאת, צעד אחד אחורה?".

ואת כל זה עשית בדעה צלולה ובידיעת חוסר התוחלת מראש??

אם כך, תא"ל וירוב, אתה בוגד. אתה וכל שדרת הפיקוד בצה"ל, שחשבה כמוך.

בגדת באמון האזרחים שבשמם אתה נלחם. הולכת אותם שולל, והם היו כה נואשים להאמין למישהו שם בצמרת. כה נואשים. ואילו עכשיו אתה מציע להם חרוזי זכוכית, קונה את אמונם מחדש בתצוגת כנות מאוחרת מדי, חסרת ערך. איפה היתה היושרה שלך בזמן אמת? למה לכל הרוחות שיתפת פעולה עם מעשה הבזבוז המחריד הזה, שפך הדם, קטל הנעורים, חורבן הבתים, צלקות הנפש, אימת הילדים – למה לא צעקת אז, למה המשכת להפיח את רוח הלחימה במפרשיה של ספינת העוועים הזאת, אתה שנשאת בתפקיד כה בכיר, אתה שיכולת באמת להטות אותה מנתיבה האסוני? בחיילים שלך החדרת את המסר שהם נכנסים לעזה כדי "להחזיר את ההרתעה", ולאזרחים אתה אומר עכשיו שאין דבר כזה, הרתעה מול עזה?

היית חייל טוב, וירוב, אבל אזרח רע מאד. בגדת בחובה האזרחית שלך, הבסיסית והקודמת לכל חובותיך הצבאיות. האומץ שגילית עכשיו, בשיחה סגורה עם תושבים בדרום, הוא אומץ חלול ופחדני. מי שיאזין בתשומת לב לדבריך לא ישמע בהם כלום, רק דממה אילמת, ובשוליה, קרבה מן המרחקים, ישמע בבירור שעטת רגליים: אלה הן רגליך שלך, שישעטו אל הדגל כאשר תיקרא להיכנס לעזה בסיבוב הדמים הבא.

זאת לא דרכנו
אנחנו לא שורפים
לא תינוקות. לא באישון ליל.
אנחנו יורים בגב.
שב"חים, חשודים, מפגינים.
באור יום, על גדרות תיל.

זאת לא דרכנו
מה לנו ולגבעות שומרון?
בלי ברוך הגבר, בלי פח דלק.
אנחנו בלחיצת כפתור
במל"טים, בכף דחפור
מלח הארץ, בעיר ובעמק.

זאת לא דרכנו
אין בנו שנאה
אנחנו לא תג מחיר
אנחנו בקור רוח, בעצימת
עין, הדמות למרכז הכוונת
הרחק הרחק, פיצוץ אדיר.

זאת לא דרכנו
לא ילד אחד, לא אמא אחת
אצלנו זה לא אישי בכלל
אנחנו, חמש מאות ילדים
אנחנו, שטיח של משפחות
נגוזו לחלל.

זאת לא דרכנו
לא לגנות, לא להוקיע
זעזוע מוזר לנו כל כך.
אצלנו – הבנה שבשתיקה
כורח המציאות, מבט
הצידה, מי שמוכרח.

זאת לא דרכנו
אנחנו לא שורפים
(כמעט)
לא תינוקות
(בדרך כלל)
לא באישון ליל.
לא רק.